פורום ריק ומוסתר (עמוד 682)

וואו ארי,שנים לא כתבת פה!

וואי זה יפה ממש.

מותק מותק של שיר

היא מתחתנת היום. ומזל טוב לה ולנו.

מרגש הקטע הזה.

חברות שלי מתחתנות, אני נהיית גדולה.

אולי גם אני עוד מעט אתחתן.

חחח.

מתי זה היה שישבנו באחד בלילה בתחנה שם, של האוטובוס לבני ברק, ודיברנו את נפשנו, זה אגב ביטוי נחמד.

ואז היא טענה שהיא לא תתחתן לפני גיל עשרים ושתים? מצחיקים החיים האלה, מצחיק הקב"ה הזה איך שהוא מתכנן לנו תוכניות.

מצחיק ואהוב כ"כ.

מהיסודי אנחנו ביחד, אלפי פתקים, שעות של דיבורים, מלא פעמים שהגעתי לבית שלה, קצת פעמים שהיא הגיעה אלי, עשרות הפסקות שישבנו ביחד, מאות של מבחנים שלמדנו אחד עם השניה, שירים שהמצאנו, הסיפור הזה שכתבנו ביחד.

מלא דברים. חיים שלמים.

אני יבוא לחתונה, ברור נו.

יהיה שמח וכל השכבה בערך מהתיכון.

יהיה מרגש, ואולי אני אפילו יבכה.

מישהי תביא טישו, ואולי אפילו אחרת תחנוק עם חיבוק אוהב,

אנשים יודעים מצוין להכיל רגשות כשהם לגיטימיים בעיניהם.

וזה נורא הגיוני שחברה תבכה בחתונה של חברה טובה שלה.

הגיוני.

הגיוני.

מתקבל.

הם לא ידעו שאני לא בוכה עליה, זאת עם השמלה הלבנה, אני בוכה עלי.

יש כזה דבר, רק שתדעו, לרחם על עצמך, לא רחמים עצמיים, זה משהו אחר, לרחם על עצמך ממקום אובייקטיבי.

רצית כ"כ אהבה, רצית כ"כ שיקבלו אותך, רצית שיעריכו אותך. רצית יחס.

ולא קיבלת.

אבא, אבא, בא תן לה חיבוק.

אבא תחבק אותי. בבקשה.

עמדתי בחלון וחיכיתי לאבא.

זה נשמע כמו פתיחה של איזה ספר, אולי כותרת נחמדה של איזה חיבור.

אבל זה דווקא היה מצב מציאותי מאד אתמול, חיכיתי לאבא שלי, הביולוגי, כן? בחלון שבסלון, כולם ישנו, ואני חיכיתי לו.

אפשר לראות מהחלון שלנו את האנשים שהולכים בכביש הראשי במטושטש, ואני חיכיתי לאבא שלי. שלושה אנשים עברו ביחד, זה לא אבא שלי, הוא לא ילך עם אנשים סתם, כנראה ממנו ירשתי ת'אופי המוזר הזה, האנשים לא נדבקים אליו, הוא לא נדבק לאנשים, מה שאפשר לעשות לבד עדיף לעשות לבד, בשביל מה ללכת עם עוד אנשים? סתם מבזבז זמן, גם בחדר אוכל, מי המציא ת'רעיון הזה שולחנות גדולים? הגעת לאכול, תאכל, למה צריך לדבר עם אנשים תוך כדי ולצחוק איתם באמצע שהשניצל שלך נתקע לך בגרון? אתה הולך לישון? לך לישון, למה הדבר הזה שקרוי אנשים צריכים להדבק אליך בכל רגע מהחיים שלך? טוב נו, בשביל זה יש חדר פרטי.

הנה אבא שלי, בודד נמרץ תכליתי עיניים תקועות ברצפה, הליכה מהירה, אבא אני אוהבת אותך.

קוראת לו מהחלון, מרים עיניים, הנפת יד קצרה. כ"כ אבא שלי.

הצעדים שלו במדרגות. נכנס הביתה. "היה לחץ בבית? כולם ישנים? הכל בסדר?"

כולם ישנים אבא. והכל בסדר.

הייתה שבת כ"כ טובה. 

ותדעו לכם שלא משנה מה הבנאדם יעבור בחיים ובאיזה סביבה הוא יגדל תמיד הבית שלו זה יהיה המקום הכי אהוב אצלו.

בהיתי במשפחה שלי בשבת בצהרים, אחד משחק בפליימוביל, שני בלגו, היא קוראת ספר, והיא מקריאה לה סיפור, אמא שלי ישבה על הספה ולמדה איתו אותיות, והתינוק הזה קיפץ בין כולם, הרגשתי כ"כ שייכת. פה זה המקום שלי אנשים. וכאן טוב לי.

ועוד רגע, בליל שבת אחרי הסעודה ישבנו, אבא אחד ומלא ילדים על הרצפה וניגנו ניגונים של רב' הלל מפאריטש, היה חושך וכוכבים, ובין מלא הדמעות שירדו ממני, ראיתי עוד אחת, דמעה קטנה תאומה בעיניים של אבא שלי.

ואם זה לא אלוקות, אז מה זה כן?

אבא שלי, שבשמים, תודה. 

עשה ככ טוב לקרוא אותך!

יפה אחת!!

וואי זה שימח אותי ממש לקרוא את הקטע האחרון.

ואני ככ אוהבת אותך!מתיקות שאת!

יש כאן רק מנהל על אחד

(בלחש) משה

ל @ימ''ל יש גם הרשאות על |לא רומז כלום| 

*לא באמת נראה לי שזה תעלול שלו.

עכשיו שתייגת אותו ,הוא סתם יתעצבן שחושדים בו!

סתם,סתם @ימ''ל אחלה גבר 

@משה?

חסרונך הורגש

מקווה שיהיה לך טוב שם

אופאופ

יהיהטוביהיהטוב

אמן

למה שוב התחושה הזאת

בואו נלך לישון

ומי צריך בצפר

...

למה שוב