פורום ריק ומוסתר (עמוד 759)

יום אחד לחשת לי שיש כאבים מתמשכים, הכאבים האלה בדרכ הם כאבי פנטום. על מה שהיה לנו, ואיננו יותר יכולים לראות כי זה נעלם. והחוסר הזה לא טבעי לנו.
ואני לחשתי לך בחזרה, שכואב לי על הכל. וזה לא כאבי פנטום. זה פשוט כאבים מתמשכים. שאני לא מוצאת מהם דרך יציאה.
אמרת לי שאני לא מחפשת מספיק טוב. אמרת לי שלפעמים הרבה יותר קל להיות למטה. אמרת לי הרבה דברים חכמים שבגללם נאטמתי

ניסיתי, מבטיחה.
עכשיו אתה לא יכול להגיד לי, לא ניסית את לא יכולה להביע דעה. ניסיתי, סיגריות זה חרא. אתם מציתים אותם כי לרגע יש לכם שקט ואתם מרגישים שעוד יש תקווה. אבל אז הם מתכבות ואתם מתמכרים, וזה לא שזה עושה לכם שקט או נותן לכם תקווה, לרוב זה בכלל לא כיף. זה פשוט נטו התמכרות לתחושה של הרעל הזה בין השפתיים.אני לא מבינה אותך, ספציפית עליך אני יכולה להביע דעה. כי אני חיה איתך, כל בוקר סיגריה, ואחרי חמש דקות עוד אחת. ואז אתה לוחש לעצמך שזה בכלל לא טוב, ואתה לא מבין למה אתה מעשן בכלל. למה אתה מציב לך שבועים? תפסיק עכשיו.
אשכרה רבע מהאוכלוסייה נופלים לזה. הלוואי והייתי יכולה להבין, האמת מזל שלא. כנראה גם אני הייתי נופלת לזה, אם זה כל כך חזק להפיל גם אותו. כנראה אף אחד לא חושב על הבריאות שלו. חושבים רק מה יעשה לנו טוב לנפש, גם אני שכחתי שנפש בריאה בגוף בריא. גם אני נפלתי לזה מכיוון אחר, וזה כל כך דפוק. זה כל כך דפוק

כולם חושבים רק על עצמם, ולא חושבים עלי.
ואני חושבת עלי, ולא עליהם.
ויוצא שאדם לאדם זאב.

כמו האנשים שאני לא מחבבת
שבטוחים שגילו את האור
ומשם הם משפריצים אותו
לכל הכיוונים

סליחה מכל מי
שקיבל ממני שיחות מוטיבציה
בזמן האחרון

העולם מלא באנשים חסרי טאקט. והם לא מבינים את זהההה

מישהו שיחליט במקומי החלטות? יש בקהל? אין? חבל. לי.

כולם בקיבוץ הזה שונאים אותי.
כאילו לא כולם, כל האנשים שאחראים על דברים.
כאילו, אני מקווה שלא כולם, דברים כאלה לא תמיד אפשר לדעת.


מזל שיש גם אנשים טובים בעולם, שגורמים לי לחייך, לםעמים אפילו בלי לשים לב.

להרוג את עצמך.

וזה ממש לא חייב להיות פיזי.

אפשר להיות מתים חיים.

אפשר לחיות ככה שנים.

זה לא התאבדות מוצהרת. זה רק בלב. אז זה בסדר.

תדמיינו שהיה כתוב פה את כל תיאורי הגיהנום.

זה שהיא מחזיקה אותך טוב בינתיים

דבילי למדי לפתוח כאן שרשור.
ניתן להסיק שמה שאני עושה עכשיו דבילי.
אפשר לחלוק,
דבילי ללחוץ על השלח,
פחות דבילי למלא רובריקות.

דבילי.
כאילו,
לכי. תעשי מה שאת צריכה.
תחשבי,
תכתבי,
תנשמי,
תרוצי,
תרקדי.

זה פשוט לא יעיל.
וזה מה שאני מתעקשת עכשיו.
להיות לא יעילה.
ודבילית
(המעשה דבילי, לא אני.
ומה אני שונה?)

ואז להפסיק לנסות.

 

ולהבין שנגמר בעצם.

יש דברים שאתה לא מסוגל להגיע לשם. וגם מה שכן הגעת לשם זה סוג של פיקציה שאולי תיגמר בסוף.

 

ולפעמים, זה סתם ניהול סיכונים

אתה שואף ל-10, אבל מקבל 4 ומחליט להישאר עם זה כי אין חלופה טובה יותר.

 

 

אני רוצה לכתוב משהו שיצליח לי להרגיש
לא חייב משהו מתוחכם או תחמני
אבל משהו מספיק אמיתי, שיעשה לי חורים חורים בלב
יטפטף לי על העצמות דם עכור כזה
דם סמיך וחם
דם גבישי. שחור מרב שהוא מרוכז.
טיפות טיפות
שבילים שבילים
חמים חמימים חמי ימיים
על עור יבש,
להרגיש את הדם אוזל לי מהגוף והאני מתרוקנת אט אט.

אני רוצה לכתוב משהו שיגרום לי להרגיש.
שיגרום לי להרגיש את עצמי
לא ביקשתי לחיות, בוא לא נגזים.
רק להרגיש. אולי כאב או שמחה או סתם אכזבה
כשאני בשרית וממש באלי שוקולד פרה.
אולי אני אכתוב על השיחה המוזרה
בחיי שחשבתי שהכל טוב איתי ואני בשליטה.
התקשרתי להגיד לה על הגט מהחדר
ובמקום הבהרות יצא לי אנחות ודמעות במקום מילים.
חשבתי שהכל בסדר איתי, בחיי. היא שאלה אם אני יוכל להתמודד עם עצמי.
אני אשאל אותי, רק רגע בבקשה.
את יכולה להתמודד עם עצמך?
ונשמע הד. יכולה להתמודד עם עצמך
להתמודד. עצמך.
יכולה.
אני יכולה להתמודד עם עצמי.
יכולה להתמודד עם עצמי. יכולה. להתמודד. עם. עצמי.
יכולהההההה להתמודדדדד עםםםםםם עצמייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
והיד קלה על המקלדת.
אני רוצה לכתוב על עצמי ואני לא יודעת איפה היא. כלומר, אני. ושוב הסתבכתי. ברכותיי.
אני רוצה לכתוב משהו שיגרום לך להגיב משהו. אולי יפה, או נהדר או אפילו סתם איזה אימוגי קטן בהודעה. או אפילו לא אימוגי, סתם נקודה. או
אולי הודעה ריקה.
לגרום לך להיות חייב. אני חייב חייב חייב חייב חייב.
כמו דחף לסיגריה אחרי שמונה שעות מתחילת הגמילה. כמו קפה בדיוק שסיימת לאכול עוף.
אני רוצה לכתוב את כל השבוע האחרון, להקיא אותו כמו אחרי התקף בולמיה. כמו גייזרים. כמו שאני לא יודעת.
אני רוצה לכתוב על משבר אמון.
על לב.
עליכם ואליכם
ולהדליק נרות ולהתנדנד, ולחלום על סיגריה כי ממש קשה לי הגמילה הזאת.
ולהתפלל וליפול
לערבב כל כך חזק גופנפש עד שאי אפשר לראות מה טוב ומה רע.
ואין עוד אהבה שאין לה סוף
ואין אותך
ואין אותי.ואין בית

שאו ברכה.

די כבר.מספיק להיפגע מכל דבר

שאתם פוחדים לחיות?
תופסים את עצמכם לכמה רגעים באמצע היום וחושבים שאשכרה יכולים להיות לכם עוד מאה שנה בעולם הזה וכאילו... מה עושים, מה?? זה מלחיץ.

רוצה קצת תאווה
דור שלם
בוחר בגיהנום
על פני גן עדן
של פשרה...

רצוי שיהיה מלא בחומר שאינו קש.

פףף

אז, כשהכל התפוצץ
איך אף אחד לא היה
עכשיו כשהכל קורס
איך עדיין,
אף אחד לא נמצא

תמיד כשאת נופלת
כולם נעלמים


(את רק רוצה לצרוח שזהו
ושזה יקרה
והכל יעלם

אולי עכשיו)