זה מפריע מאוד,
בזמנו ניסו לטפל בזה,אבל זה לא עלה יפה..
מה שלומך?
יש לי קצת נסיון עם איך מתמודדים עם ההשלכות של זה, וגם הכרות מקרי קצה שגורמים לי להשתגע ולפעול לא נכון.
יש קבוצות פייסבוק שעוסקות בנושא הזה, אם מעניין אותך.
אבל אני כן לוקח דברים שולים לליבי.
ואני כן מקצין מקרים והם גורמים לי להיות כועס ועצוב.
יש כלים טכניים להתמודד עם זה ולהפחית את ההשפעות של זה. בעיקר מסיחי דעת למינהם (נגני MP3, סרטים, חומרי קריאה,...).
זה עבד לי כמה שנים. יש לזה גם חסרונות.
כל סטיואציה הופכת לגדולה,וזה לא מרפה.
צריך להבין שזה תכונת נפש. זה לא שהעולם כזה אלא שאנחנו כאלה.
ברגע שמבינים את זה, אפשר להתחיל לתפוס פרופורציות. גם אם הלב מחרפן.
והכי חשוב
אתה לא לבד בעולם הזה ויש כלים להתמודד.
לא נכתוב וזהו.
עדיף לדבר כמו בני אדם
(אני מפחדת שאני לא באמת רוצה את זה ורק מנסה לשכנע את עצמי שכן. אין לי כוח להילחם על עצמי או בכלל)
אני לא יצליח
עם המקלדת, או העט שלך.
כותבים כותבים כותבים כותבים, ואחר כך קורעים, שורפים ("שירה גאולה") או פשוט כותבים בפנקס רשימות ולא שומרים (אדמין).
את השטויות אפשר לסדר על המסך, ואז פתאום מגלים שבעצם זה לא לגמרי שטויות. יש עומק מאחורי זה.
ואיך אפשר בלי שירי העצב של רחל שפירא השבוע
המקום: בסיס צבאי ליד נתניה הידוע גם בשם "מחנה 21" או בשמו המוכר יותר - "בית ליד".
דלת שלישית מימין, מסדרון קטן, חלון ודלת.
משתתפים בפגישה:
שולחן בצבע חום, מתחיל להתקלף בקצוות
מחשב נייד IBM T60
מכונת פקס Panasonic FM131 המשמשת כטלפון קווי
מפזר חום בלתי חוקי
סמל משה
ישבתי (ואחר כך לא כ"כ ישבתי)
וגיבשתי לי רשימה של שאיפות לזמן הקרוב.
ברמה המקצועית היה רשימה
ברמה האישית הייתה עוד רשימה, קטנה יותר אבל קיימת.
המשמעות הפרקטית: השגתי את כל המטרות שלי מאז.
המשמעות האמיתית: פספסתי את מה שלא הייתי מסוגל להבין אז.
עכשיו צריך להתחיל לבנות רשימה חדשה.
