פורום ריק ומוסתר (עמוד 853)

הרגע הזה

שאתה מבין

שאתה לא כאן כדי לפתור קונפליקטים.

 

כי אם לחיות לידם,

בצורה הטובה ביותר. 

 

אני עדין מחפשת את קלף החישגד שיביא לי אותו,

פיתרון.

 

כמו שחלמתי,

אבל איך אומרים?

כסף שלא עבדת עליו,

הוא לא שלך.

 

אז אני מובטלת בינתיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לבד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני לא מסוגלת יותר.

היתי רוצה רק לכתוב משהו כמו "היי עוד מעט מזל טוב"

אבל הדברים לא עובדים ככה - נכון?

הכל מרחוק, בלי לצחוק, ועדיף לשתוק.

אז נניח ואמרתי - ונניח וקיבלת..

כי המחק שלי נסדק - מהמרחק. 

היתי גם אומר ל.. ד"ש חם,

אבל זה כבר להיות "....טם",

אולי........... או שלא.

בכל מקרה זה הסיפור, בלי איפור,

##סתם פירור.

 

 

אבל חייבת.

לא הכל כמו שזה נראה.
והסיפור האמיתי רחוק לחלוטין מהאגדה.
דברים קוראים לא כמו במתוכנן
והשית מחליט מה נכון. כמובן.

מכאיב.
זה מכאיב לראות איך המקומות שראית בהם מקום בטוח להניח בו את הלב...
איי...
מאבדים את היכולת המופלאה הזו.
איך, כמו ארס מפעפע בזרם דם מלא חיות, נכנסות בגסות ללבבות מילים סגולות-רעילות, נוגעות ומותירות אחריהן כתמי דיו בבשר החי, והוא מחלחל...
ופוגע.
וחבל.

רבינו הקדוש.

זה כואב

 

 

וליפעמיים זה מרגיש כאילו הלב נישבר ל1080 חתיכות

 

 

 

 

 

 

ו...פפף.

 

 

 

היא.

חבל להפסיד הכל בגלל טיפשות.

זה ייגמר?

{בלילה, כילדה קטנה הייתי מדמיינת שאני האדם היחידי שנמצא בעולם. 

בלילה, אחרי שאבא היה נושק ללילה טוב והשקט ירד לעולם, החששות היו מגיעים.

פחדים של נטישה, עזיבה, בדידות, מחשבות מבלבלות יותר ופחות.

אין לי דרך לדעת אם אני לא תמימה מדיי ויצורים לא אנושיים מחופשים לבני אדם משחקים בי בלי סוף ואני בטוחה שהם זה הם בלי לדעת שהם זה לא הם. והם זה הם וזה הסתבך לי פה.

(ואולי אני האדם היחיד בעולם?!) יכול להיות בכלל מצב כזה שנמצאים עוד כמה אנשים- בני אדם כמוני והשאר הם לא?

לא נשמע הגיוני, הייתי מסכמת. 

 

אבל אולי.. אולי החיים הם דמיון? אולי האנשים הקרובים אלי הם לא באמת וזו רק אני שחושבת? אם הם יעלמו, מה יקרה?

ואולי כמו מלאכים אמיתיים עם כנפיים, יום אחד הם יהיו כאן ויום למחרת יעופו למעלה. ינופפו לי לשלום עם כפפות לבנות ואני אשאר עזובה ובוכיה בצד? 

במצב כזה, מה יקרה??!

 

כשהכל טבע בי והדמעות מילאו את הכרית, רציתי ללכת לאמא ואבא ולחבק חזק חזק. אבל האומץ לא היה ובמקום קמתי בשקט מהמיטה, הלכתי על קצות האצבעות ופתחתי את הדלת רק עוד קצת, כדי לשמוע אותם פה בסלון לידי, קרובים.

 

קצת גדלתי, עדיין ברחוב התלול ההוא, הייתי יושבת בחלון שצופה לרחוב הראשי עם רגלים שלובות ובוהה בעוברים ושבים. תהיתי לעצמי למה אנשים כל כך ממהרים ומסתובבים סביב עצמם ואם החיים באמת לא חלום אחד גדול שמתעתע בנו בלי סוף בלי שום מטרה. זה מעניין איך כולם זזים כמו רובוטים בלי לחשוב בצורה כל-כך מדוייקת, וגם ברחוב עמוס באנשים אף אחד לא נתקע בשני במהלך ההליכה.}

 

 

 

 

המשך אולי ישלח.

רק לרגע.

 

 

 

חדפ.

חבל שלחלקם ישנו אייקיו חד סיפרתי.


הם יכלו להיות הרבה יותר משעשעים...

עברנו את זה.

היא חמודה.
קצת כואב לנו.

מים נשפכים לאיטם בניגון נעים, והמנגינה ערבה לאוזנו של השומע, השומעת.
חלוק הנחל כבר יבש בתוך כפות ידיה הענוגות
היו אלו אותם כפות ידיים שעברו פחדים ותלאות.
השמיים תכולים היום ונדמה כאילו השמש מדוייקת רק לה,
מחממת בדיוק איך שצריך, ממש במידה. מלטפת, מלטפת ומרפאה.
שמש טובה, היא חושבת.

הרוח עוברת בתלתליה הפזורים על ערפה,
לאחר שנים שבהם היתה אוספת אותם בדקדקנות אל תוך צמה הדוקה.
יש משהו נעים ברוח הזו שמנסה לחספס את תלתלי הזהב החומים שלה.
הרוח מנסה לחספס את שערי מן השורש, צחקה בליבה.
אם הקור הרב עוד לא שבר את שערי, אם היובש האיום עוד לא פצע ברכות שערותי, הרוח לא תפגום בברק תלתלי.

ירוק הוא חיות
צבע צמיחה מתוך נשמת האדם כאשר הוא מאיר וכשנדמה שקמל.
יש משהו בריא בדשא הירוק הזה.
לפעמים הפחד מלגדול, גם הוא ירוק, כי יש פחד אבל חי בו רצון.
אני מניחה שגם הדשא פחד לעמוד כאן ולצמוח בעזות ובתנועה.
עלה נשר ונשאר, מונח על כף רגלה שנחה בשלווה בתנועה שלמדה לא מזמן.
שלום עלה, היא חייכה בלי מילים
איך זה מרגיש ליפול אל האדמה הפשוטה ולהשאיר מאחור חברים?
העלה שתק, והיא ראתה שהוא יבש מעט.
אתה עלה בשל, מה?
רוח נשבה לפתע נושאת עימה את העלה הישר אל מימיו הנוצצים של הנחל.
צמרמורת קלה, נעימה עברה בערפה, חשה בצל שעומד אחריה וממתין.
היא לא רצתה להסתובב ולהביט.
החיים לימדו אותה שהצל הוא דבר חולף. גם כשנראה שהוא שייך לדמות, יבוא זמן והדמות תחלוף.
היא עוצמת את עיניה במחשבה שכשתפתח אותן, הצל יחלוף.
רחש קל, ונשמע שגוף נוסף יושב קרוב,קרוב מידי אפילו.
פוחדת להאמין וממשיכה בעקשנות לעצום את עיניה.

כאשר שתי ישויות בעלות גוף יושבות קרוב, ניתן לחוש את האנרגיה שעולה מהן, ניתן לגלות וללמוד עליהן כמעט הכל.
טהר אהבה לאתגר את עצמה.
והגוף הזה, שישב קרוב, משהו באנרגיה שלו היה לה מוכר. משהו בו היה לה נעים.
לאט לאט נפתחו זוג עיניי השקד שלה,
דבש. אבא היה קורא להן,
אבל היא ידעה שיש זמנים בהם העיניים שלה הופכות ירוקות;
כשהשמש מאירה בהן וכשהיא בוכה.

הגוף לצידה לא זז, היא האמינה לפתע כי גם בו יש נשמה,
פוחדת להישיר מבט, הסתפקה בראש מורכן והצצה;
היו לו נעליים מאובקות, נעליים של מטפסים.
הוא לבש מכנסיים פשוטות בצבע חום בהיר, מתמזג עם אמא אדמה.
חולצתו הלבנה הזכירה לה ריח של דפים חדשים בלי דיו ובלי כתם,
ציציותיו שפתיל התכלת נזרק בהן שיחקו עם הרוח,
וידיו ליטפו חלוק נחל בעל שקע שנוצר מהמים הרבים שעברו שם, בנחל, כנראה.
פיאותיו שרקו בזנו ניגון של תפילה שעד אותו הרגע טרם הכיר או ידע,
זקנו היה כזקן בחורי החמד מבית המדרש,
זקנו? טהר ממש לא זכרה אותו כך.
כיפתו הגדולה חבקה את ראשו בחיבוק אמיץ של הורים,
שפגשו שוב לאחר שנים את בנם האובד.
טהר. היא שמעה קול קורא לה מאותו עלם עובד.
טהר.. לחש בטוח בעצמו ורועד,
טהר.
היא הרימה לאט את ריסיי עינייה ששמרו עליהן בנאמנות והביטה בו,
הוא היה כ"כ אמיתי אך הפעם זה לא כאב.
הוא הביט בה בחזרה במבט יציב ורך,
טהר..
אני--

(זה מצחיק לראות את ההבדל העצום בין הכותרת לחתימה)

כשנותנים לאחרים.

 

 

ודווקא אותך מגבילים

מרוב שהם מתרעמים על משהו
ליפול בו בעצמם
ונמאס לי בזה שוב ושוב
הידעת? גם בי יש שורש טוב איפשהו
ואם אולי נפסיק לחטוא
אז