פורום ריק ומוסתר (עמוד 854)

יש סיכוי גדול שאני חייזר

|רקאומר|

ביום שבו אני אקום ואגיד שאהבה היא לא התמכרות- אני אפסיק להלחם בחלק הקטן שבי שמפוחד עד מוות, עד כדי התעלמות מוחלטת מרגשות שחיות בתוכו ועולות ודועכות ושואגות תשומת לב- אני אצעק לכולם שיש פתרון לזאב הזה שטורף אותי מבפנים, שמצייר עלי חיות רעות ומילון פחדים שמתעלקים עלי ולא משחררים
הזאב הזה שהוא אני יירגע קצת בתוכי תוך שליחת מסרים מדגדגים שמזכירים לי שהוא קיים. בלי כאב ובלי רעב שמאיים עלי ומכווץ אותי לפינה אחת של המיטה. הוא יפסיק לאכול, ורק יצמיח בי כוכבים זוהרים שבקצה שלהם יהיה קצת תקווה
שרופה, שחורה, ומלאה פחם-- אבל תקווה

לפניו יהיה יום אחר, אפל יותר, במובן השחור והמכאיב של המילה. אני אסתכל עליו והלב שלי יישרוף געגוע, אני אבין באלימות חורטת כמה אני רחוקה מאושר עוטף כמו שיש רק לנו, כמה אני רחוקה מלהיות חלק מאהבה
לא אפסיק לשלוח גיצים של אש ששורפת או זיקוקים, אני אדרוש תשומת לב, אשתגע מחוסר הביחד- ואסביר לך בצעקות שקטות כל כך שאני לבד, אני והזאב שמצייר אותי עם מכחול חלש, שדוקר ושורט אותי בכל פצע פתוח. כשיחלוף היום הזה אני אכתוב לך על רגעים שרק קיויתי להרגיש אותך, אותנו
אני אלך לישון עטופה בשמיכה דקיקה, מתאמצת להסתיר את הנפש הפרועה שלי, אותי, ואני אקום לעוד יום כזה, של חיוך שמטפטף דמעות רותחות שמשאירות לי כוויות על הפנים ואותך באשליה שלבד זה מחוץ לשנינו



אהובים שלי, אם רק הייתי נותנת לכם להבין

איזו מלחמה כואבת

אני פתטית שרוכבת על הכאב של מישהו בשביל להצליח

אני קטנה ולא יודעת איך להתמודד

אני צריכה עזרה באופן נואש

ויעיד רבי זכריה

מעניין אם היא תקרא בכלל.

באלי למות
כמו עכשיו

[- - - 

 

 

 

הכאב גמר אותי.

גמר עליי.

הוא ניצח אותי.

הוא הכניע אותי.

הוא כבר לא חלק ממני,

הוא נהיה אני.

 

 

 

די די די.

אני לא יכולה.

לא יכולה ככה.

לא יכולה לבד.

לא יכולה.

 

 

 

מה עושים.

 

 

אני

 

רוצה

 

סימן

 

אני

 

רוצה

 

עזרה

 

אני

 

רוצה

 

אמת

 

 

 

 

 

- - -

 

 

 

]

אלוהים! למה למה למה למה???

 

 

קצת לרחם עלינו לא יזיק!

שוב אני מתלבט יותר מדי
אם לטייל איתך בגבול שבין אסור ללא כדאי
או להשאיר את השריטות שלך לזה שאחרי

אולי נכתוב כאן היום. אולי.

.וזהו

לכולם יש חיים
יש עיסוקים
יש שאיפות
יש מה לעשות עם עצמם.


חוץ מכאלה שאין להם מה לעשות.
שאין להם למה לחיות.
שפשוט אין להם כלום
הם פה והם חיים אבל הם בעצם כלום.

אין להם לאן להתקדם ואין להם סיבה אמיתית לקיום.
החיים שלהם לא בהכרח גרועים כ"כ אבל הם חסרי תכלית.
ומחר בבוקר הם יקומו לעוד יום לא משמעותי.

עזבו. הדיכאון תקף אותי.

איך מספרים סיפור
זה היה בלילה קשה אפשר לומר, רבתי עם כל העולם וגם קצת מעבר ולא הצלחתי לעצור את הגל העכור שעליתי עליו. יצאתי בטריקת דלת של כעס ואכזבה והרגשתי איך הלבד והפגיעות מכסים אותי. סעמק.
אמרתי אוקיי, נסתובב קצת בחוץ, ננשום חזק עד שיכאב, נבכה קצת.
אבל הרחוב שבדרך כלל שיקף את מה שאני מרגישה כאילו צחק עליי כשהמוני אנשים שוטטו בו במין איזו קלילות מטופשת, בחיוכים רחבים וצחוק גדול. כולם זוגות זוגות ופתאום ראיתי שרק אני לבד
בלי ששמתי לב האצבעות שלי חייגו את המספר שלה, אפס חמש אפס דמעה דמעה דמעה שתיים ארבע שלוש שש
היא ענתה כמעט מיד. הלו, היא לחשה. היא תמיד לוחשת בפלאפון, בסתירה לגלי הקול שכאילו נושבים ממנה בעוצמה.
ליאת, אמרתי ונחנקתי מבכי. הכל מתהפך עליי ליאת.
נעמה, היא אמרה והקול שלה היה חסר אונים ומלטף באותה מידה. איפה את ילדה שלי
משכתי בשולי המעיל ואמרתי בצרידות, ליד הבית.
את יכולה בבקשה ליסוע אליי? היא אמרה ברכות. אני מכינה לך מיטה. בואי.
וככה נסעתי. נשנקת, מועדת, מטפטפת דמעות ונזלת נכנסתי אליה הביתה.
הדבר הראשון שפגשתי היה החיבוק שלה, חיבוק קטן אבל גדול ככ וחם, ככ חם. למרות הבכי הגדול שטילטל אותי בין הידיים שלה יכולתי קצת להרגיש את החום הזה אולי להרגיש קצת שייכת בין המעגלים האלה שנקראים בני אדם, כאילו מצאתי איזה סדק להשתחל בו.
שכבתי במיטה של אחותה, עם כוס תה חמה ופיגמה של חורף, ושתקנו.
את יודעת, היא אמרה לאט, הייתי בשיעור השבוע. אמרו שם שיש לסיפור כוח. אני לא יודעת, אבל איפשהו זה תפס אותי. אומרים ש, נו, כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוך סיפור.
הרמתי אליה עיניים אדומות ואמרתי, ליאת. תקראי לי סיפור. והילדה הזאת, שהתבגרתי איתה ביחד, שעברנו ריצה של שעות וימים, החזיקה לי את היד וקראה לי סיפור. היה קצת קר, ודווקא כשהיא קראה מספר ילדים אקראי שורה מטופשת על קטר של רכבת שמצא בעצמו את הכוח או משהו כזה, בא הבכי הגדול מכולם.
בין הדמעות האלה, הכואבות, מצאתי גם חיוך

בשבילך ילדה יפה

חבל על זה שכואב בלב חבל

חבל על זה שיש כאלה שלא חושבים חבל

חבל על זה שצריכים ללמוד חבל

חבל על זה שהעולם מלא בפיתויים חבל

חבל על זה שקשה בחיים חבל

בעצם הפיתרון לכולם זה שהגאולה תגיע!!

זה מעמיס על הנפש.
מעמיס על הלב.
יותר מדי מילים מסתובבות בעולם הזה,
מכות בי, מתעללות בי, מחפשות אותי בפינה,
מחפשות את הנקודה המדויקת שתפגע,
שתקרע, שתחלל ותחולל מהפכת תוהו בקירבי.

הן אולי הדבר הכי קל משקל בעולם הזה, הבל ותו לא,
אבל אם יונחו ולו לרגע קל על כף מאזני ההיגיון והלב,
מטילי עופרת יוטחו אל השמיים מכובדן של מילים מסויימות.
כאלו שמחרבות, ושוברות.
כל מיני מילים
מוטלות,
ויש גם כאלה
מילים שחורות בתוך מסגרות
שחורות,
או בכל מיני גוונים וצורות
או כתומות
עם
לחצן שלח אדום מתחתיו.

אבל הבעיה מסודרת.

אז רק יש בעיה,

בלי בלאגן.