פורום ריק ומוסתר (עמוד 863)

שוב פעם שבת.

 

שיסבירו לי מה בדיוק אמורים לאהוב בשבתות.

 

 

אין לי מושג איך אני מרגישה

ואני מנסה להדחיק

וזה לא עובד

 

ואני שונאת את כל היקום עכשיו.

 

 

 

 

מה כבר ביקשתי

מה כבר רציתי

 

פפ.

 

 

 

 

 

רוצה לישון ולא לקום.

שני דברים לא הגיוניים.

 

 

 

 

בחייאת

עד שניסיתי

ורציתי

והתאמצתי

ובזבזתי על זה המוני כוחות

המון.

 

 

 

פוף.

 

 

 

 

"אל תחשבי שאני נגדך, אני הכי רוצה לעזור לך!"

 

 

 

 

 

אה.

 

 

 

 

 

 

 

בואו נכחיש

ואז עוד מלא זמן נתחיל לקלוט ולעבד

 

ואז נבין שאיבדנו כל אפשרות לעזרה.

כיפ.

 

 

 

 

 

אלוקים

אם אתה קיים

ואם אתה שומע

 

 

אז די.

די.

 

נמאס לי.

 

 

 

[ואני כן רוצה

אולי

אולי אולי

 

בפנוכו עמוק עמוק]

 

 

 

יאו.

 

 

 

 

 

למה הדמעות באו מולם ועצרתי אותן

וזה היה כל כך לא בזמן

ועכשיו כלום.

 

 

 

 

 

די.

אופפ

 

אז אני חייבת לעבור בראשון

 

גם ככה, אין לי מושג אם עברתי אתמול.

 

ויש לי ראקציה מלראות חומר,

כל סוג שהוא

 

 

[אני

רק

רציתי

 

לדעת

שיש

קצת

אולי

סיכוי

 

לצאת

מזה.

 

 

 

בום

בום

בום

 

 

 

 

 

 

כאפות

לפרצוף.

 

 

 

 

 

 

 

לא רוצה לנסות שוב.

לא רוצה

 

- - - ]

השתלתות מהירה,

השיגעון קבע ניצחון

 

ומוצאים אותה במקום לא צפוי.

רק אני יודעת כמה זה באמת קשה לי וכמה אני לא רוצה את המקום הזה.

אבל זה לא הוגן להכאיב ככה...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כואב וריק לי בפנים

פשוט ככה.

שבוע שלא הייתי, קצת קשה לפספס את ההיא שמסתירה לך בשולחן לפנייך. אותו קיר, כמעט אותו בית.

כל כך קשה ללכת כמה צעדים לדפוק בדלת, להגיד לי שלום ולשאול לשלומי. בסיסי.

לא סמס, לא טלפון. כלום.

אותו קיר, כמעט אותו בית.

ואני שואלת. למה. למה להכאיב עוד. רק לבוא להגיד שלום. זהו. לא ביקשתי יותר מיזה.

לשמוע אתכן מהחלון צוחקות.

תפקחו את העיניים. אני פה, קיימת.

יש לי רגשות.

למה זה לא כמו כמה חודשים.

תודה שהעפתן אותי בלי להגיד שלום.

 

תודה שבכלל שהתייחסתן אליי באולפנה.

 

וכל הפינות פה מזכירות לי את שבוע שעבר

הגענו לירח כי הבנו שהעולם הוא בית משוגעים,
ובית המשוגעים הזה, כמעת מלא, כמעת.

איזה אהבה תמימה אז היה,ונפלנו וקמנו מאז.

 

אהבה מתוקה כמו שני ילדים קטנים...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השישית ,תקופה חשובה מהחיים

זה לא עובד ככה.

פשוט לא עובד.

 

 

נשברתי אתמול.

קצת.

אבל יותר מדי.

 

 

היום היה הזוי.

 

 

עשינו את הבגרות.

המשכנו את העבודה.

 

 

קצת ראינו אנשים.

 

 

פיכסה.

 

 

אני מובחלת מדי מדי.

וחלשה בטירוף.

ומותשת.

 

ועייפה.

נורא.

מתי אני כבר אצליח לישון.

[אם בכלל]

 

 

לעזאזל.

 

 

 

היום בטעות יצאה לי קללה לידה.

אופ.

היא שמעה.

לא הסתכלתי על הפרצוף שלה.

 

 

ילדונת צדקת ותמימה. זה מה שהיא.

 

 

אני תמיד הצלחתי לשמור את זה בפנים.

ואיכשהו זה יצא.

 

 

 

אופ.

 

 

 

קשה לנו.

 

 

זה קורה.

בעיקרון.

 

 

אין לנו כח לזה.

אבל אם לא אז עוד מיליון זמן.

ואנחנו חייבים כבר.

חייבים.

 

 

 

פוף.

 

 

 

 

 

היא בירכה אותי היום שיהיה כבר טוב.

 

אופ.

 

 

 

מה אפשר להגיד.

הלוואי.

 

 

 

[או שלא.

- - -]

[לא] לומדת ללכת

פתאום קיבלתי תזכורת למה שהיה.
לחץ לא שאל אף אחד ופתאום הוא הגיע.
רק אני יודעת מה הלחץ הזה מתאר-
את כל מה שאין לתאר.
לחץ קפץ עלי
לא יודעת מאיפה הוא הגיע
מנסה להפיל אותי לתהום
מנסה לשבור אותי לרסיסים של פחד.
לא ברור אם כדאי לי לברוח או להלחם
אם אסק שמים, שם אתה
ואציע שאול, הנך.

מתי תביני שכבר למדתי קצת אנגלית בחיי וזה לא אחד הדברים החכמים לדבר עליי באנגלית ולחשוב שאני לא מבינה.





ממ

כל כך אין פה מקום...

שום דבר...

שטות. כלום. דממה.

 שממה.

פשוט כלום.

הכל ריק.

הלוואי והיה כאן משהו.

היתי מצליח להגיב.

אולי אפילו משהו מגניב.

אבל רק דופמין ואובדן.

זהו.

דופמין כמו כל דבר כזה או אחר,

ןאובדן כמו כל חרדה כזו או אחרת.

כאב של פחד, ועונג,

בעצם צפייה לו,

אין שם כלום.

זה רק צפייה.

"עוררות".

היתי כותב על אהבה, המון.

אבל על אמת.

ליל"ט. או שלא. 

@צלילי השקט היה כאן. 

 

 

 

חשקים

טורפים את גופי,

נוגסים בי לאט לאט

מוות בייסורים.

 

לאט לאט.

 

עצמות קמלות,

כמו שושנה תחת שלג,

 

הורמונים מתפוצצים

וורידים,

ואין לי יכולת

לעזור.

אם אתם רוצים להתחמם

פשוט תבכו