פורום ריק ומוסתר (עמוד 887)

איך לא לומדים אותו בבית ספר?
לא הבנתם כלום, לא הבנתם כלום. שיהיה גם בדת בבקשה
מדברים הרבה על בחירה, בסוף הבחירה הכי גדולה היא לאהוב את הגורל. להסתכל על החיים ולהסכים לחיות אותם שוב ושוב
לבחור. לבחור בכל פרט מהחיים שלך, ולנצח. לבחור במשפחה שלך, כל יום מחדש. במקום הלימודים שלך, בסביבה שלך, באנשים שאת אוהבת. במחשבות שלך ובתחושות שלך. תבחרי בעצמך
להפוך הכרח לרצון. אלוהים, עכשיו הכל מתחבר. להפוך הכרח לרצון ואז לאהוב אותו. לאהוב אותו
מלא סימני קריאה צורחים

איך נפלתי ככה איך
איך נתתי אמון באנשים שמאכזבים אותי שוב ושוב ושוב
בא לי לצרוח

בס"ד

 

למה אמרתי לה????

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והלוואי שהשנה הזאת  תהיה טובה |מתחנן|

ועל עצמי
ויש בי מלא כעס
ורצונות מסוכנים

אני צריכה לדבר איתי
במיוחד שאין אף אחד שיעשה את זה

נניח ומשיח זאת מציאות מושלמת
אז באלי משיח. בלי כאב

אגב, היה כמעט מושלם

אני רוצה להחזיר לה. כמו הפעם הזאת שנלחמתי איתה והורדתי לה דם מהפנים.

מרגישים
באמת?

אני צריכה.
מקום.
לכתוב בו.

אוקי, אוקי הבנתי, רוצה. תיקונטעות

והיאוש שמתקרב.

מפחדת שזה יהיה מסוכן מידי.

שלושה שבועות של איפוק.

אבל מחשבות שלא פוסקות.

 

 

הקריסה תבוא.

 

מפחיד אותי.

 

 

הכל ירוק. ועד לא התחיל כמעט הגשם!

 

תמיד באלי לבקש מהנהג של הטרמפ שיעצור, לצלם ולהמשיך.

 

אין על האיזור הזה.

להיזכר מדי פעם

הזכרונות האלה עושים לי חנוק בגרון .

מה הפכתי להיות? איך יוצאים מזה?
למה אני הדבר הזה?
אני רוצה לצאת מכאן. אני רוצה להיות אני.

תנסו להבין למה כואב.

מוזר לי.

ומבולבל.

הפחדים שלי רצים אחרי בתוך חדר סגור.

והלב.

להתפרק

אני מרחיקה את כולם

את כולם

את כולםם

פאק.

זה לא בכוונה.

 

זה היה נחמד לחזור לטוהר של. פעם,לרצונות לגדלות לאמונה הזאת.

 

שזולגות שוב הדמעות זמן לזיכרונות לישכוח וליסלוח

הלוואי שדי,להרפות,חלאס.

 

להפסיק עם הכל,לשחרר טיפה.

אני בדרך להרים ידיים
יש כוחות שחזקים מאיתנו
נורא נחמד לנסות לקוות שדברים יהיו אחרת
הם לא
חבל על המאמצים
על התקוות
על הדמעות
ועל המאבקים
אפשר להרים ידיים
ולוותר
..........

 

זה הגיע לרמה מטורפת

הדבר היחיד בחיים שאמיתי ומאוזן 100%

בלי שקרים בלי חסימות בלי פוזות

ידעתי שבסוף נגיד אתזה

אבל זה היה קשה. מאוד

הלב היה פתוח

היה אפשר לראות את כל מה שיש בו

זה היה  מהמקום הכי כואב והכי חלש

וגם הכי חזק והכי בריא שהיה לי אי פעם

זה העוצמה שלה

היא גורמת לי לבכות מהנקודות הכי עמוקות

בלי להחליש

רק להעצים ולהגדיל

לא מצליחה להעביר אתזה למילים מרוב הטוב הזה 

רק ה' יבין כמה היא טובה לי

ואיך שהיא בכתה היום. כפרעליה

אבא תפתח לה את הלב גם בטוב

מגיע לה

 

 

היא לא יודעת כמה אנחנו אוהבים אותה הכי בעולם

בעצם עכשיו היא כבר כן..

 

 

(אני לא ישכח אתזה

זה המקום הכי טוב שהייתי בו בחיים שלי)

בניתי חלומות ותקוות

ארץ, 
בתוכה שרטטתי נחלים ונהרות, ואנשים וחלונות.

וחלומות.

היא הייתה ממלכה,

כמו שרק מכחולים וצבע יכולים לעשות.

והיה שם אור וצל, ומינון מדויק שמהלתי

והייתי אני אורגת, טווה. רוצה.

ושקט.
כפתור ווליום שהחזקתי.

 

הצעדים שלה התחזקו.

היא התקרבה, אני מכווצת, מכווצת.

עוצמת עינים.

מכורה לחושך.

שומעת את צעדיה גסים רומסים את עולמי, אותו נסוג למולה. 

והיא שוב נוהמת, זוללת.

 

אני פוקחת עין חוששת.

רואה את כיפת השמיים שציירתי והיא כדור נייר מכווץ בפינה,

והמאורות שהנחתי, עזובים כמו בחרתי בסוללה חלשה בשבילם.

אני בוכה, אני צועקת, נלחמת, נאבקת. 

ותוהו ובוהו, וכלום.

 

 

הלילה ההוא שוב פוגש בי,

ועולמי ריק, וליבי חלל. 

והיא נכנסת, קרובה. 

אני בורחת רחוק,

והיא בצעדים קלושים אחרי. מספרת סיפור

שסירבתי לשמוע.

אני מסכימה, היא גם. 

וברית והסכם ושלום.

 

הצעדים הבאים שלי, שלנו.

אנחנו מתאמות מהלכים. היא רצה, אני זוחלת.
אני משרטטת שבילים ומסלול, ודוחפת לתיק עמוס בציוד,

היא מוסיפה את שלה מבלי שאשים לב.

 

 החלומות שלי, הדרכים שלה.

 

המעברים צרים, אנו כפופות. הנוכחות הגדולה שלה כמעט ובולעת אותי.

מתעקשת שלא. להיות אני. לצידה.
וסולמות, אני על גבה, משקיפה על האופק,

מחפשת מקום ומקלט ומפלט.

 

וחצבנו בורות, ונחלים ואפיק. ומים מפעמים שם בקצב.

השמש האירה, הבטנו בה. שתינו

בלילה הצמדנו כוכבים. חיפשנו ירח.

 

אנחנו נלחמות לפעמים.

אני מושכת את החבל, היא גם

הוא נקרע ביננו.

מתגלגלות על השלג פצועות.

רוצות.

רצות.

 

עשבים שוטים גדלים בפינה
ומיים ומקום

בשבילם.

בשבילנו,

 

 

מציאות יקרה שלי. תודה

אם כי מבולגן כאן עדיין. מאוד
אבל את אלופה בסדר, וגם בלבלגן.

(לא שוכחת לך את זה (מוציא לשון) )

למה יש לכם צחוק מפחיד

לא עצוב לי
לא קשה לי


רק כשנעצרים, וחושבים הכל נהיה כואב עצוב וקשה.

כבר לא בטוחה.
אולי עדיף להדחיק.

זה שהכול כל כך בסדר, ודווקא זה חדש לי.

אני לא יודעת לא לבכות. אני לא יודעת לצחוק, אלוהים. איך צוחקים?

הפה שלי תמיד סגור. תמיד. הוא נפתח רק כשאני שואגת בבכי. אז איך מדברים?

אני לא יודעת לחשוב מה אני רוצה לעשות או לאן אני רוצה להגיע. אני יודעת לחשוב איך לגמור את הכאב.

אבל על זה אסור לדבר עם אף אחד. אף אחד בעולם.

עד שיהיה מישהו שאפשר יהיה לספר לו... זה ייקח עוד שנה לפחות.

ומי יודע מה יקרה עד אז.

 

אולי כן כואב עד שיכרון. אולי זו מאניה? זו לא מאניה. אילו היה לי כסף, אולי הייתי מתמכרת למאניה. אולי הייתי צובעת את השיער וקוצצת אותו ומתמלאת בקעקועים ועגילים ויוצאת לרקוד בבר חשוך מאוד. אולי הייתי אומרת להם לבוא לירושלים, והיינו מוצאים משהו.

אבל אין לי כסף כדי להתמכר למאניה, אז אני נשארת עם הדיכאון ששומר עליי עמוק בבית. ואני זוכרת כמה זה כואב להתחרט, אז אני לא מדברת עם אף אחד. אף אחד בעולם הזה.

 

וזו לא רק אני, נכון? אף אחד לא מדבר איתי.