אם רק היתה בת קול שתסביר לי איך לפתור את הקונפליקט הפנימי הזה בין הביהבוריסט הכרתי שבי לפסיכואנליטיקן שבי...

תמונות רצות
במיטה לפחות עכשיו
היתי צריכה
מים זה טוב

מליון פעמים אני נחשבת "החזקה" שמסתדרת.

טוב זה באשמתי שכך אנשים חושבים.
אבל אבל אני כ"כ לא.

היא אומרת שאני לא מעכלת בכלל.


היא כ"כ צודקת.

כלום לא זז השם ישמור
משתגעת שיש רגעים שאני לא רוצה להיות בשום מקום. לא באולפנה לא בבית ואפילו לא שם. פשוט לא להיות.
לא למות, כי למות זה להיות, להיות מתה. פשוט לא להיות. והרגעים האלה רק מתרבים.
הייתי ככ אומללה כי שנאתי כבר את הפס קול של המחשבות שלי ומצד שני לא יכלתי לראות כבר בנות והיה לי ככ מגעיל ואמון אין.
ואז הם הגיעו, והרגשתי אהובה לא רק הרגשתי יודעים מה, ידעתי שאני אהובה בכל ליבי.
ואז שיחה מוזרה ומאולצת ששתינו רצינו שתגמר לא רצינו שתגמר לא ידענו מה
ומה אני אכתוב. איזה רב קוק על אמון בין בני אדם

וצריכה מתנדבים

האם אני קיימת בכלך ברשימת התורים של ה' יתברך !?

מכל הסיפור המסריח הזה

 

 

היה לו קשה מאוד להפנים.

 

 

מבינה אותו זה מין בוקס לפרצוף. שוק הלם ועוד כמה תיאורים.

 

 

גם אחרי שאמרתי את זה מליון פעם.

הוא מת לדעת.

זמן חורף. בלגן בלגן בלגן
המון המון זכרונות, מחשבות, תהיות

להשוות בין השנה לקודמת. כמו להשוות בין לידה למוות
מלחיץ משהו


ואין הרבה דרכים טובות יותר לפתוח את הזמן
יותר מהעניין הזה
יום שני. זה עוד שניה

הבוקר הזה מוצא אותי מוצפת מאי פעם.
זה התחיל עם המשפט הזה
שקיבלתי ישר לפנים.
אני חזקה. אני יודעת.
אני מסוגלת לשמור הכל בפנים
ומבחוץ הכל כרגיל.
את כל זה אני יודעת.
אבל לקבל את באמת כנה ישירות לפרצוף.
הפך אותי.
היא לא יודעת עד כמה.
ולמעשה מגיע לי.
עשיתי לה את אותו דבר בשבוע שעבר.
ועכשיו שתי אלו כאן.
התמימות הזו.
החיים הברורים מאליהם.
המסגרת התומכת של חיים משפחתיים וקהילתיים.
כל מה שאני רואה ועיני כלות.
כל מה שכל כך רחוק ממני.
וכל כך מנותק.
ומי יודע אם אי פעם יהיה לי.
ההשלמה.
השלווה שבחיים האלו.
הביטחון.
תחושת השייכות.
פעם היו לי.
היו לי ואבדו.
כואב לי להסתכל.
כואב לי לשמוע.
כואב לי להיות כאן.

הספקים מרשימים ליום אחד.

מלחיץ ומעצבן ומפתיע.
כמעט שוב. צריך לדעת לשלוט על עצמי.
וצריך לשנות דברים. שלא ישאר ככה.

לצמצם תהוויה. להפסיק להשמיע קול. לחכות שיעבור.
כמה קשה זה כבר יכול להיות.

עדיף לשתוק.

תודה שאני כבר לא צריכה להסתיר

 

ותודה שדואגים לי, במקום שהכל עלי

המקום שלך הוא לא להיות בשום מקום...
וזה טוב לך לא להיות בשום מקום...
עד שאתה מבין שגם שם לא מסכימים לך להיות..
ואתה נאלץ לחפש שום מקום אחר.
פצוע, מדמם, עם זמזום של גורל אכזר.

שרה אנשים

אהרן רזאל
מילים ולחן: אהרן רזאל



א . כאדם הָרץ בִּשדה הקרב, חִצים מכל צדדיו, עיניו
שולח לַמרום, חומק עובר מבין שריקות,
הוא מחפש לו מחסה בו יסתתר יהְיֶה אשר יהְיֶה
זוחל, אולי פצוע, פתאום מבחין: בַּצד עומד לו קיר רעוע.

וכך אמר לי פעם הָרב, סוגר הדלת מֵאחוריו,
"נכנסתָּ לבית המדרש, מצאת מקלט בִּשדה הקרב".
יתיַשב אל מול גמרא, מגן תהְיֶה לו בעת צרה
הפֹך בהּ וַהפֹך בהּ, יומם וָלילה יֶהְגֶּה בהּ
כי אין עצה ואין תבונה מלבדהּ

אז תביאו לי עשרה אנשים! עשרה אנשים שמוכנים,
לעמֹד אִתי על הגג ולצעֹק, ה' הוא הָאלֹקים!

ב. בַּחוץ רוחות וּרעמים בִּקשתי דעת בִּקשתי פנים
שָׂבעתי הבטחות וַעטיפות בִּשלל צבעים.
והוא יושב רכון בלב חדרו. אם יש איזה זרם, הוא ילך נגדו
דלות ושקט מסביב. אפשר לשאֹל אך הוא אינו משיב

וכך אמר לי פעם הָרב, סוגר הדלת מֵאחוריו...

עברתי פעם בִּשכונת מגורים, ליַד ביִת, החלונות הָיו פתוחים,
הצצתי פנימה, רואה אנשים יושבים ולומדים, גם אני נכנס
מתיַשב ללמֹד. "שלום עליכם", נגש הרב, "מֵאיִן אתם"?
"עברתי במקרה", אמרתי לו, "נמשכתי אל הָאור שבקע מבפנים"

"תשמע סִפור מרגש, אומר לי הָרב, "יום אחד
התחלתי חושש מֵהָרעש הָרב של הלומדים:
זו שכונת מגורים, שכנים מבוגרים. סגרתי את התריסים.
לא עברה שעה, דפיקות בַּדלת, בַּחוץ זקנה אחת עומדת,
קצת נבוכה אך בקול איתן, אֹתי היא שואלת

למה סְגַרתֶּם את התריסים? למה החלונות פה מכוסים?
על אף שקשה לי ללכת, אני עוברת פה כל יום כמה פעמים,
אני חולה ואינני צעירה, ואין מזור לי וּרפואה
כי אם לראות אֶתכם לומדים, כי אם להביט בכם יושבים ולומדים
אז אנא פתחו שוב את התריסים".

אז תביאו לי עשרה אנשים...

 

 

 

 

 

 

 

 

וזה כ"כ כואב.

רק אחד.

חיים כאלה

יש כאלו שעוצרים.
נעצרים.
רק הם ואלוהים.
ושאריות של החיים.

ידעת שמשקרים לך יכולת להצביע בדיוק מתי משקרים לך. אס למה שהאמת נחשפת טם הוכחות את מרגישה כלכך קשה !?!