בלילה בלילה
לחכות לתשובות כדי למצוא עוד סיבה לקוות
בלילה בלילה
לחכות לתשובות כדי למצוא עוד סיבה לקוות
ואם הגענו עד הנה
וכל מה שנשאר רק לומר שחיינו
שבכל זאת אפשר, וכל מחר שמגיע, הוא התחלה חדשה
.
אני חלק מסטטיסטיקה, ככה הבנתי לאחרונה.
חלק מעוד רשימות של מספרים ואחוזים מהאוכלוסייה
יש לי על הקיר של קטע כזה שמדבר על אינסופים
על כאלה שמקבלים יותר "מספרים" מאנשים אחרים
הבנתי עם הזמן בחיים לעכל את זה שאני חלק מזה
חלק ממשהו גדול יותר,שמסבך יותר
למדתי להתעלם,לחיות ולבנות כמו שמגיע לי
לשכוח מזה, מהחוסר תקינות המגעיל
מעולם לא ביקשתי הקלות, מעולם.
לא ביקשתי עזרה או להיות כמו כולם
לעולם לא התלוננתי, וביקשתי פחות
ביצעתי משימות כמו כל אחד לפחות.
אני מבטיחה שכל פעם נשכתי את הלשון
כשצחקו וכשלגלגו וכשפגעו בלי לשאול
ותמיד עשיתי הכל אני מבטיחה
למרות שבשניות יכולתי להשיג הקלה
אין ליהסבר למה זה פאקינג לא פייר
ואני גם לא יודעת איך לספר
ואם רק מישהו היה יודע
שאני חלק מהסטטיסטיקה הזאת.
אנשים נהיים פתאום צדיקים
כשאתה אומר להם כל מיני דברים כואבים
אבל לעזאזל, באלי לזרוק לכם את זה בפרצוף.
תתנהגו נורמלי, זה מקרה דחוף
אין לי כבר כוח,באמת שהוא נגמר
החיים רק זורקים אותי עוד ועוד לתחתית ההר.
ואני שונאת לבקש רחמים,ולא אומר בחיים כלום
אבל פאקינג תנסו להתחשב
אין לי ראש לזה.
פשוט אין.
אני רק עוד
חלק
מסטטיסטיקה.
הלוואי שהיית מרגישה את זה יותר
תלוי אם את מנסה לטפל בו כמו בבעיה שצריך לתקן אז זה קצת יותר מסובך
אם את רוצה לטפל בו במובן של לרפא אותו (לא אותך) אז את כבר בחצי דרך
משם זה הרבה לאמפת ולהקשיב
תפסיקו להסתכל. די חלאס לשטויות. תפסיקו להסתכל ותפסיקו לבהות. זה לא פייר אנשים. זה רק הליכה ברחוב.תפסיקו להסתכל ותתחילו להפנים.
מחשבות כאלה תמיד היו חלק ממנה.
בכל מקום שהלכה, תמיד הרגישה את המבטים.
היו לה חלומות אוטופיים כאלה לגבי חברה מתוקנת, לגבי עולם הגיוני ומכיל אי שם אבל אתם יודעים איפה החלומות ואיפה העולם.
גם הערב, כמו תמיד, שוב צלבו אותה מבטי השכנים,בוחנים ובוחנים. אתם יודעים היא רצתה ללחוש, אם אין מקום פה בשביל בעיתיות כמוני תוכלו פשוט לומר?
אם יש משהו להגיד תגידו, ככה תמיד אומרים בחברה.
כאילו כל מה שמפריע יעלה מולה. שטויות.
אני שונאת סופשים
זה תמיד כזה עלוב
כואב לי הראש
מרגישה בכלוב
אני שונאת סופשים
יותר מידי זמן לחשוב
הרבה כוחות נפש
ומעט מאוד לאהוב
אני שונאת סופשים
משהו בהם תמיד לא עובד
זז מהמקום
ותמיד מרגיש כבד
אני שונאת סופשים
כי הם מזכירים שהעולם דפוק
שאת איכשהוא לבד תמיד
אין ממי לקבל חיבוק
אני שונאת סופשים
יותר מידי דמעות ביותר מידי מוקדים
זה תמיד תמיד מרגיש בסוף
כאילו החיים הולכים וקורסים
לא יודעת מה רוצה יותר.
לעוף
כי אפשר
ומותר לי
לחיות.
הבנתי למה קשה לי שאוהבים אותי. למה קשה לי כשאבא מתקרב אליי.
כי זה חרוט לי בחוויה שזה שקר. נדלק לי איתות אזהרה פנימי: "זה הולך להתהפך". לא יכול להיות שאוהבים אותי. הם משקרים אז אני כועסת. אני מתנגדת לקבל את זה... אפילו מאבא... הוא מביע אהבה ואני "בטוחה" שהיא לא כנה. אין סיכוי שהוא אוהב אותי באמת. (בשכל הוא כן) אם הוא היה יודע ומכיר את הצדדים האמיתיים שבי, אלה שלמדתי להסתיר, הוא היה לא מתקרב אליי, לא מעריך אותי. בעצם עכשיו הוא אוהב את אני הצבועה. למרות שאני יודעת. הוא תמיד אהב. אבל איכשהו קיבלתי מסר אחר מהעולם ההוא שאני עדיין שונאת. ועכשיו הוא מסכן בגללי למרות שזה לא בכוונה.
ולא רק לזה שאוהבים אותי אני לא מאמינה. גם שיכול להיות לי טוב. ושאני יפה. ושאני סבבה ומותר לי לדבר בכלל. והאמת שאני יותר מסבבה. לא באמת אבל תלוי באיזה מובן...
וכל השנה האחרונה אלוקים כאילו מנסה להוכיח לי ואני עדיין כאילו במחשבה של: "אל תעבדו עליי. זה זמני זה לא האמת בטוח."
ואני מקבלת מלא מחמאות ולא מקבלת אף אחת. זה גורם לי להדהם ואחר כך להעביר את זה הלאה, זה לא נכנס ללב כי- "פחח... מהה אין סיכוי שההערכה הזאת מכוונת אליי. אין סיכוי שאת מי שהם אוהבים ככ זאת אני. אין סיכוי שאני יכולה להצליח בחיים האלה, זה היה דמיונות ילדות אשליות שהתבגרתי מהן. אני השלמתי עם זה שאני בתחתית."
אנשים רואים אותי אחרת ממה שאני רואה במראה ואני מאמינה לעצמי. הם לא מכירים אותי בכלל. ועדיין, זה משמח שלמרות הכל לפחות כן יצא ממני משהו טוב לעולם.
ועכשיו נראלי שיש בפנים מן מלחמה. החוויה המתקנת עושה את שלה וגם העבודה העצמית שלי במקביל להגיד על הכל תודה, אבל משהו בי עדיין נלחם לא לקבל את זה ככה. עד שאשלים עם כל מה שקרה. ולאט לאט אני יותר מבינה ממה הכל נבע בצורה יותר עמוקה ולא שטחית. ואיך החיים שלי הובילו אותי לככה. והנקודה שה' רצה שאתקן אותה. ואני לא מאמינה.
אני לא מאמינה שהגעתי לרגע הזה. שאני אגיד שמהדבר הזה הכי צמחתי. תמיד חשבתי שזה בחיים לא יקרה. שאני תמיד אשנא ומה שקרה לא מובן, בלי סיבה. זה גדול מדי מכדי שיהיה לו הסבר בכלל. זה כמויות של סבל בלתי נגמר, אל תגידו לי שיש משהו בעולם שמהווה הצדקה. אבל אני חושבת שזה הגיע. הניצן הראשון של ההבנה. שאני ממש קרובה. איך התבגרתי שמע ישראל... וואי. עכשיו כשאני מרגישה בוגרת לא אכפת לי שמבחוץ יקראו לי צוציקית, ילדונת, ילדה, נערה... לא אכפת לי תודה.
חיים שליי איזו מהממת את!
וואי זה דבר כל כך נפוץ הקטע הזה של להדחיק מחמאות.. קורה להמון המון אנשים. וזה בסדר אחותי לאט לאט.
ושמחה כל כך שהגעת למקום שכבר מתחיל להיות הסוף הטוב של הסיפור❤
את לא צריכה אף אחד בעולם חיצוני. רק להסכים לקבל את הטוב שכבר יש בעולם שלך.
המשהו הזה שנלחם לא לקבל? תני לו את המקום להתבטא. שבי לבד עם מקלדת או בחדר שקט שאפשר לדבר בו לעצמך. ותנסי לדובב למה כזה חשוב לך לא לקבל את המחמאות ואת הטוב שיש לך בעולם. נשמע שאת כבר יודעת מה קורה שם ואת רק צריכה להוציא את זה החוצה.
את כבר בדרך. תמשיכי עוד קצת ותראי איך שיהיה לך הרבה יותר טוב.
וואי תודה אבל זה לא כזה פשוט... אני לא יודעת ככ מהר את התשובות גם אם הן נמצאות בתוכי איפושהו
את אולי לא רוצה לדעת/מפחדת מהן. וזה גם בסדר.
תמשיכי לחפור עוד קומה למטה ותראי שאת יודעת. יותר טוב מכל אחד אחר.
הרמוניהעכשיו קראתי הכל
את אלופה ומדהימה
חיבוק💗💗
חחח תודהה..

אין לי מה לכתוב לך
אבל את פשוט נשמעת אישה חזקה.
את עוד תצליחי הרבה בחיים ותזכרי שלכל דבר יש סיבה.
מעריכה💕
וואי באמת לא ציפיתי שיקראו את זה ויגיבו לי אתם חמודים כולם!
בעצם
הכל מותר
השאלה אם כדאי.
לזה עוד אין לי תשובה.