פורום ריק ומוסתר (עמוד 932)

כמה זמן לקח לך להבין
ואני המשכתי לעמוד מולך ולנסות לדלות כמה גרמים של רגשות מהלב הקפוא שבך
התחננתי בשפתיים חתומות
במבט רטוב
ובנפש עייפה
רציתי אותך לכמה שעות
ולא יכולת
לא. היית. יכולה.

כשסובבת גבי
שמעתי מפתח בליבי ננעל
הוא לא אמר לכמה זמן
אך ידעתי שהוא יפתח רק כשהיא תבין.

כעת
כעת ליבי עומד ערום
ומחכה לשלושת המילים שהיא תאמר לי בחזרה.

מים קרים לנפש עייפה.

אני לא יודע לקרוא מסרים סמויים. אני לא יודע לקרוא מסרים סמויים. אני לא יודע לקרוא מסרים סמויים.

למה האיש הרע בסוף משתלט על האדם??
גם על כאלו שווים מה שכן, זה לפחות גורם לאותם אנשים להיות מקורקעים לרצפה, בלי דיבורי מפוח.


\מחכה שיפתחו לי, כדי שאוכל לעבוד, חברה!! אני פה\

עכשיו גמרנו.
את המדורה,
ואת השירים,
ואת האלכוהול,
ואת הסיגריות.
עכשיו גמרנו.
אבל בעצם,
עכשיו התחלנו.

ישבנו שם עד עכשיו,
כן כן,
עד 4:15 לפנות בוקר.
היינו שם בשתיקה,
היינו שם בדיבור,
היינו שם בשמחה,
היינו שם ברצינות.
היינו שם בפתיחות כמו שלא היו מעולם
היינו שם,
גם אם בהתחלה בכלל לא היינו שם.
(ואת זה רק הוא יכול להבין, אז תסלחו לי).

הלב שלי דפק,
לא אומר שלא.
גם מהתרגשות,
גם מהסיטואציה.
גם מאהבה,
וגם מגודל ההפתעה.
הלב שלי דפק,
גם סתם ככה,
כי ככה הוא רגיל.

ולמרות שהיינו שם מלא פעמים,
הפעם הזו מיוחדת הייתה כמו שאף פעם לא.
או כמו שהוא אמר את זה
"מפעם לפעם הרמה בשיחות שלנו עולה".

וכשסיימנו,
והתקפלנו
אמרתי זהו.
לא זהו כי זהו,
זהו כי עכשיו אנחנו אמיתיים לגמרי,
זהו כי עכשיו הבנו שזה שלנו לתמיד,
זהו כי עכשיו אנחנו יודעים.
זהו כי שמנו הכל על השולחן.
זהו כי אנחנו כבר לא שומרים בפנים כלום.
זהו כי הוצאנו הכל.

אז אם בסוף קצת השתגענו,
זה שלנו.

רשימות בנסיעה ממך.

***

לואי שיהיה תאונה פה

ואפצע קצת ואוכל להיות לידך בבית החולים,

סבא.

*

בית הקברות מפוצץ ובית החולים מלא

רק הבית שלך ריק, סבא.

*

מי סיפר לי שאתה שוכב מדוכה ביסורים

ולא סיפר לך שאני חולה אהבה אליך, סבא.

*

מה עוד מה עוד, מה יש?

רק להושיט לך לחי, להירטב מנשיקה יוקדת

לטמון ראשי בחקיך ולחלום עד בוקר.

*

מי שענה.. ומי שענה.. ומי שעינה

עננו.

*

תהילים נגמר ותפילה בכותל גם, לבנתים גם הדמעות הרטובות

נותרו בי רק יבשות. הממאן להתנחם שבי הרגיע שהן יותר כואבות.

איך שמים לב שאת באמת אוהבת מקום כלשהו?

הגעת הביתה מפורקת מעייפות, שרירים תפוסים, שקיות מתחת לעניים

אחרי לילות עם כמה שעות שינה בודדות שאת חיה רוב היום על שניצלים וערגליות.

ועדיין את כ"כ מחכה כבר ליום ראשון רק לחזור. רק עוד קצת שלא יגמר לעולם

שוב ליסוע. לתת חיבוקים לכולם. להתסתכל להן בעניים.

לשתות בצמאה דברי תורה.

להתגדל. להתגדל. להתגדל. 

ה' יתברך כמה טוב אתה. 

תודה.

אני אשכרה מתגעגעת.

יצאתי.
הלכתי.
ברחתי.
לא אמרתי ביי,
לא ביקשתי
ולא התנצלתי.
לקחתי שקית,
הכנסתי בתוכה חולצה ומכנס,
חטפתי את האוזניות לכיס
ויצאתי.
רק שאף אחד לא יראה,
כך מלמלתי.
והנה אני בדרך,
בדרך למקום טוב,
למקום חם,
למקום אוהב.
למקום שהוא בית,
עם אנשים שהם אחים.
וככה הלכתי,
כי זה מה שבחרתי.
שיהיה לי בהצלחה!

אני עושה שטויות. אסןר לי להיכנס לשם.
ה' תן לי תחליף נורמלי

שיפסיקו עם זה כבר!

איך בכלל אמורים להתחיל שנה ככה
ישבתי שם וככ אהבתי פעם
ועכשיו אני מסתכלת ומרגישה ככ לבד

איכ

@רוקדת בגשם

אני אפילו לא יודעת מה לומר ואיך

אבל קראתי את השרשור

ודמעות 

ובאיזו זכות בכלל 

 

ובכל זאת, כואבת איתך

ותהיי חזקה (ואיזה מטומטם זה תהיי חזקה כי מותר להיות חלשים)

שאם אני חוצה את הקו הזה אני לא חוזר
ואם זה יקרה מחר או מחרתיים
נראלי שאתאבד סתם אין סיכוי, אבל אני אברח לחול
והבעיה הכי גדולה שיש לי את כל הכלים ללכת לאן שאני רוצה
כי העולם עומד על כסף. עולם מטופש

קצה חוט, משהו? אין לי כח

פפףף.
יום ראשון ללימודים גרוע כי זה מתחיל שוב.

מחר הם חוזרים.יאי לי. במקום לשמוח,זה רק מכעיס, מעצבן.

זה מזכיר לי שוב שזה לא נורמלי.

אוף.תלך תפסיק,זה כבר לא מצחיק.

למה אתה תמיד מנסה לשבור אותי?

שוב מחר אני אגלה כנראה כמה אני אטומה.וכמה לא אכפת לי.

וכמה אני מוכנה לפגוע בכולם בשביל עצמי.

אולי.

 

ושוב הוא יסתכל ויעקם עין בהתחלה על זה

ואז על זה.

 

 

ושוב אני אשאל את עצמי,

מה נדפק איתי.

ואיתו.

רע לי ואתה לא שם כדי לעזור לי.
ואני רע בעצמי.

לא בכינו סתם.
מתי תבין,
ילד שלי,
גדול,
קטן.

וגעגוע מתגבר לוחש-
גע גע.
לו רק ידעתי ליגע בנשמתך,
תאר..

והשקט אמיתי הוא,
ממשי,
והלב...
הלב אומר לי,
אל תיקחי אישי.

אבל אני לא יכולה.
לא.
זה מנותק מאני.

ושכל שבי שואלני מאום,
אומרת לו שנמשיכה קום.

אך אנוכי,
חשקי,
רוצה בו במקומי.

לו רק הבנתי חשבונותיים.....

לדבר עם הבדידות..........

היא אפילו לא רוצה שנדבר...

גם דו שיח הוגן ומכובד......

כלום....................

פשוט לא איכפת לה.....

היא הולכת בחוסר איכפתיות מופגנת..

 

ואני רק רוצה להסביר לה שהיא בטעות דורכת לי על הרגל בלי לשים לבבב..

 

 

אאהה ע"מ!

 

סוף פריקה

באלי להקיא

נפשית ופיזית

פסיכי כמה שהגוף משפיע דווח על הנפש.

היא רק רצתה לעזור והיא לא יודעת אפילו מה היא גרמה

הרבה זמן לא בכיתי ככה בגלל מישו

מסקנות:

#לישון עושה סדר בחיים

#כשאני בוכה אני לא מצליחה לדבר ומרגישה מסכנה

#חצי שעה יכולה להשפיע על כל היום

#אסמסים זה דבר מטומטם

#משו דפוק בתקשורת ביננו

#מזל שיש לי הורים אחלה

אנחנו מתקרבים.
הדרך מוכרת לי כמו הדרך הביתה. אני סופרת את הכניסות, אנחנו נכנסים לחוף שלנו, לחוף שלי והלב שלי מחסיר פעימה.
אני רצה כשמגיעים. יורדת לחוף שואפת לראותיי את הסם המוכר והאהוב, את הכנרת שלי.
החושים שלי נעשים חדים יותר.
אני מרגישה את האבנים והחול ברגלים.
ועם כל צעד לתוך המים החמימים,
זכרונות מכים בי מכל עשרות הפעמים שהייתי כאן. מחליפים את הגלים שאינם.

אני מכורה. לתחושת המרחב
#This is my place