פורום ריק ומוסתר (עמוד 955)

לא ישנתי בלילה אז התפללתי בנץ ואז הלכתי לישון,

קמתי כזה ב11 וחצי, התקלחתי, התארגנתי בנחת

עליתי איתה למכולת, עשינו לה קניות וגם היינו ממש רעבות

אז קנינו מזון לעצמנו,חזרנו, אכלנו ויצאנו לטרמפיאדה

היא נסעה למקום ההוא, ואני נסעתי אליה, לעזור לה,

להביא לה את הקניות וגם סתם לאכול איתה, לשבת,לדבר קצת, היא כל הזמן לבד

והיא נשמה טהורה, וכייף לי איתה ממש, קיצר היה כייף.

ואז חזרתי ברגל ובאמצע הדרך פגשתי אותה והתחלנו לדבר

ובאמצע שדיברנו היה טרמפ אז עליתי. חזרתי.

ארגנתי את הדברים, יצאתי, התפללתי מנחה בטרמפ.

באחת הטרמפיאדות היה נראה לי שראיתי אותו,מרחוק.

נסתי לאמץ את העיניים, אבל לאידעת אם זה היה הוא.

אני ממש מתגעגעת אליו. ככ הייתי רוצה לדעת מה איתו עכשיו,

איפה הוא נמצא, מה הוא מרגיש, אם הוא שמח, אם טוב לו.

קיצר הגעתי לבית משם רק ב3 טרמפים, פינקתת אותי ממש אבא!!

תודה ממש ממש על כל החסדים והרחמים שאתה מעריף עלי!!

אני מאמינה באמת באמת שאתה אוהב אותי מלאא

ושכמו שאתה עושה איתי טובות כל שניה ככה תמשיך לנצח!!!

מחכה,כוספת ומשתוקקת כבר לבנות לך בית!!!!

ושכל העולם ידעע אותך, שאתה פה, שאתה אוהב אותם מלאא ומחכה להם!!!.אני.

להיות בת של בלנית...

לפעמים אני משתגע ממנו. ולא אכפת שהוא אבא שלי.

לצרוח עלי, לטלטל אותי, לנער מכל הכיוונים. למה אני לא עושה את זה.

הכול חייבין לשמוע קול שופר, כוהנים לויים וישראליים וגרים ועבדים משוחררים; ****אבל נשים ועבדים וקטנים, פטורין.**** (משנה תורה פרק ג.)


אשה פטורה, משום דהוי מצוַת עשה שהזמן גרמא.
)שלחן ערוך או"ח סימן תקפט סעיף ג, בלי להתייחס לסעיף ו)

@ענבל

(אני חושבת שאני מזהה פה מישהו. זה מסקרן אותי ממש.

זה לא באמת הגיוני, אבל יש לי איזה הרגשה)

 

 

 

 

ו אופ. למה אני לא מצליחה??

 

 

ואעאעאעאע. אני מקווה שהיא צודקת. אם לא, אחר חנוכה אני הולכת להתפרק משהו מטורף.

היא אמרה אחרי החגים. אני נותנת צ'אנס עד חנוכה.

 

 

(האמת, כבר עכשיו מרגיש לי נורמלי יותר)

@עת ירח

ממש אהבתי את השרשור שלך [שירה גאולה]

נהנית לקרוא אותו,

[ואם באלך לתייג כשאת מצטטת קטעים נוספים]

מישהו יהיה חייב לשרוף לי את שאריות הלב הפצועות.
להכאיב עד הרגע האחרון.
לא עשיתי כלום
רק רציתי לתת.
לעזור.
ניצלו אותי.
את טוב הלב שלי.
אכזריות לשמה.
ולהוציא אותי המגעיל בסיפור זה הכי איום.
הלב שלי נסחט כמו לימון
מרגיש אשם כשאתה לא.
נמאס לי להיות כזה.
נמאס.
נכון.
אני סולח.
אבל מרגיש נורא.
מותר לי.

חוסר וודאות,

כמו שעת הגיאות,

כמו תכלית המהות,

כמו אדם בהיתהוות

כמו אורך הגלות

כמו חלום בלהות

כמו שמירה בלאות

כמו פצעי היבלות.

כמו אנשים.

כמו אנשים.

משהוא מוזר לנשמה

חלמתי עליה




(יש טיפת הנאה בלמחוק שורה אחר שורה אחרי שאת מתחרטת על המגילת איוב שכתבת.)

ישנם אנשים שישנים וליבם ער

אך רק אני ערה וליבי ישן. כבר יותר מידי זמן.

 

ה' יתברך טומן במציאות המון פתחים של טוב

זה שאנחנו לא רואים אותם

לא אומר שהם לא קיימים...

 

 

ערב משובח!

נוסעים
בכבישים לא כבישים.
הר חרמון.
פחית קולה קרה.
וביני לנדא ברדיו.

אושר.

ישבנו שם בחוף

בחושך

בדממה.

הסנדלים זרוקים היו לפנינו,

כאילו חוצצים בנינו 

לבין הגלים.

קרובים היינו,

צמודים,

כאילו חבוקים.

שתי נשמות דומות,

אפילו תאומות.

הרוח הקרירה ליטפה את גבינו,

הגלים כאילו ניגנו לנו 

שירי אהבה מרגשים.

וכשלרגע הוזזתי את הראש

ומבטינו הצטלבו.

הסמקתי מעט,

חייכתי,

כאילו חיבקתי.

אולי אפילו נשקתי.

הוא קרץ,

ואז גם אני,

והראש ברח מיד 

להתבונן חזרה בגלים.

אהבה שעוברת במבט.

 

לב חופשי קוראים לזה,

לב חופשי.

רק מגבת אחת קטנה

וסחוטה בהנאה

הפרידה בנינו.

שכבנו על גבינו,

בשקט

בתוך הרוח.

יובל דיין לא הפסיקה 

לנגן לנו את הרגע

והגלים מרחוק 

כאילו רק רצו שנחזור שוב.

והשקט שבער,

צעק הכל.

הדממה הזו,

הייתה מלאה בתוכן.

כבר אין מה להגיד,

כבר אין צורך להגיד.

הכל כבר אמרנו, 

הכל כבר לחשנו,

את כל הדמעות כבר ניגבנו.

עכשיו נותר רק לשכב בשקט,

זה לצד זה,

לקול צלילי הטבע

באהבה.

לשרוד אני לא מצליחה פה

אולי דווקא שם, במרחק שעה נסיעה

במדבר וחולות

ורוח קרירה אפילו בלילות של תמוז

אמצא לי פתחים של אור.

ואולי יום אחד אחרי מסעות של שנים

אדע את עצמי. ואדע גם אותו יתברך.

~

לארוז תיק גדול עם בגדים וחלומות

פצעים פעורים ומגרות שעדיין לא פתחתי.

~

אוטובוס עוצר בכפרים וצמתים,

וכמו שהוא נע ומתקדם עד ליעד הסופי

כך גם אנחנו אנשים גדולים,

עוצרים בצמתי כאב ושמחה בחיים,

ומגיעים ליעד הרצוי, עד למסע הבא.

כך עולות מחשבות עמוקות בראשי 

~

לחזור כבר הביתה

הלב של אמא מתפוצץ

דמעה חנוקה בגרון 

לבהות בקיר הלבן ולבלוע הכל

~

ולמחרת שוב לחזור למדבר

והוא אבסורד ושונה

כיון שהוא מדבר עם מקור מים חיים ומתוקים

שהופכים אותי לאדם אמיתי.

 

 

לילה טוב.

 

 

 

..................

 

 

 

אל תתארו

זה רק ידכא אתכם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התשובה הגיעה דווקא כאן,
על חופי הכינרת,
עם חול ים שמלטף אל הרגליים:
האמת הכי גדולה שלי היא זו שיושבת אצלי, לא אצל אחרים.
או במילים אחרות, גם אם מגיע נביא ואומר לי מה לעשות, בסופו של דבר אני יעשה מה שטוב לי, לא מה שאדם אחר חושב שטוב לי.
ואליכם, תעשו מה ש*אתם* רוצים לעשות, לא מה שאחרים רוצים שתעשו. זו האמת הכי גדולה.
מרגיש שהגעתי ליעד, לסיפוק.

על עצמנו

אני לא יכולה יותר עם העקיצות הללו.
כולי מגרדת ועקוצה
מה עושים ?!?!

עולם של דמיונות.
של סיפורי מציאות לא מציאותיים.

של כתיבת תסריט חדש.

טוב?
רע?


יקרה?
לא יקרה?


כמה בחירה שלי, כמה לא בבחירתי.

מה טוב ונכון לי?


מה יהיה?

יהיה נקודות השקה למציאות?
או שהיא תעלה על כל דמיון?


איפה אני היום?
איפה אני בעתיד?
הקרוב?
הרחוק?

מבחינה זאת?
ואחרת?
ועוד אחת נוספת?

יהיו תשובות?


לילה.
מחשבות.
דמיונות.
רצונות.
שאיפות.

מציאות.