ולהכריח את עצמך לחשוב עליה דברים טובים, 

בהתחלה זה יהיה מאולץ, אבל זה בסופו של דבר בעז"ה יעביר את הרגש הזה..

בהצלחה צדיקה!

היה לי גם משו כזה..

כעסתי ונפגעתי כ"כ! ובסוף הבנתי שזה לא שנאה.. זה פשוט כעס ופגיעות גדולים נורא.. האכזבה שלך מהבנאדם כ"כ גדולה שאת חושבת שאת שונאת אותה!

כמו שאומרים.. הגבול בין אהבה לשנאה הוא דק מאוד..

 

ואם לא.. גם תנסי לחשוב מה מפריע לך בה.. מה את שונאת אצלה אולי תביני מאיפה זה בא תנסי להתעלם או להתרחק כשהיא עושה את זה וככה תצליחי להתמודד עם זה..

בס"ד

 אפשר לעזור איכשהוא..?

נייק חדש..

מחכה לך

לא שזה כזה רחוק אבל בכל זאת..

 

תשמעי, במצבים כאלה צריך להסתכל על אלו שיש להם פחות ממך..ולא על אלו שיש להם יותר.

(בניגוד לעניינים רוחניים שבהם צריך לשאוף כלפי מעלה ולהסתכל על מי שיש לו יותר..)

 

אצלכם ב"ה זה לא היה תמיד ככה ובעז"ה גם לא יהיה תמיד ככה..

זה מצב זמני!

בטוח!!

 

תחשבי על אלה שאצלם המצב הזה הוא כל החיים!

כל הוצאה הכי קטנה כרוכה בעוגמות נפש..

נסיעה למקום רחוק..אפילו למטרות לימוד..

בגדים..

ספרים..

אוכל..

פלאפונים..

 

אנשים פתאום לומדים להעריך את מה שכן יש להם..(בדרך הקשה)

 

ב"ה יש לכם כ"כ הרבה חברים שתומכים!!..יש כאלו שגם את זה אין להם...

זה לא מקל את ההתמודדות? כשאת רואה אנשים שאכפת להם ממך וממצבך.ולא נותנים תחושה של מבוכה.

לדעתי זאת מתנה.

 

לגבי מה שתעשי בכסף עכשיו..

את חושבת שיצא לך לעבוד בחופש הגדול?

כי הוא אחלה הזדמנות להשיג בו כמה ג'ובות..

והוא גם לא כ"כ רחוק..

 

אם את הולכת להשיג בחופש כסף- אז תשקיעי עכשיו במסע גרעין.

ואת הפלאפון תקני בחופש..אם תצליחי לשרוד בלעדיו עוד חודשיים..

 

אם את לא- אז לדעתי תוותרי על המסע הזה..

הוא נחמד והכל..אבל עובר מהר ונשכח..

 

פלאפון זאת השקעה נחוצה מאוד-ולטווח ארוך..

 

ובטח יהיה גם מסע כזה שנה הבאה..נכון?

עד אז יהיה לך שוב יומולדת..ושוב הזדמנויות להרוויח כסף..

ואז תסעי!!

 

 

מחזיקה לך אצבעות!!

בהצלחה!!

 

בעזהי"ת.

 

אל תדאגי

יש דרכים לסדר את זה.

והרופאת נשים דואגת שהכלה לא תגיע לחתונה עם מחזור

בשמחה באישי.

 יש דבר שעוזר וזה תזונה נכונה.. לא קל לעשות שינוי תזונתי,אבל אפשרי,משתלם,כולל להיות במצב רוח טוב..

גם ספורט.

 

ב"הצלחה גדולה,אם את צריכה טיפים,עידוד מוזמנת בשמחה לאישי!!...

 

כול טוב והרבה נחת!!..

 

רפואה שלמה יקירה.

 

מבינה ממש..

 

חמודית שאת!!!

קטסטרופה מהלכת

|קיבל בליל הסדר|

אז יהיה לי ביום ירושלים.

 

אוף.

 

וווואאהה!!

 

 

לבשתי מהבת מצווה שנתיים.. והפסקתי. בכיתה ח'בערך לא כי אני חושבת שלא צריך. אלא בגלל הקושי.. מוזמנת לש.א

בעזהי"ת.

 

אבל המקלות יש להן על מי לסמוך (המשנה ברורה).

לכן- אם את ספרדיה- עדיף מאוד מאוד שתלכי עם גרביים.

 

אני הלכתי עם גרביים עד השמינית, שם היתה לי סיבה רפואית שהייתי צריכה ללכת בלי גרביים, ומאז לא חזרתי לזה... [וגם התחתנתי ונהייתי אשכנזיה, אז בכלל ]

ובגלל שלא ברור מה ניקרא השוק כי יש אומרים שזה החלק העליון של הרגל ויש אומרים שזה החלק התחתון של הרגל יש הלכות שונות.

רוב הפוסקים אומרים שהשוק זה החלק העליון לכן צריך לכסות את השוק בגרביים או חצאית ארוכה והמשנה ברורה אמר שזה החלק העליון ומי שהולכת לפיו לא צריכה לכסות את השוק.

זה מה שהרב אלעזר מלמד כותב בפניני הלכה

 

ו – אורך השמלה ואם חובה לגרוב גרביים

בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רב חסדא: "שוק באשה ערווה". כלומר, ההלכה קבעה, ששוק של אשה הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, ואין לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה.

לכאורה, ממבט ראשון, נראה לאדם זר שאינו מכיר היטב את ההלכה ואת טעמיה, שהצניעות באה למעט ולהגביל את עוצמת החיים. אולם למעשה, מטרתה של הצניעות היא לקדש את החיים, להפקיע אותם מהמוגבלות ומן הכיעור שבחומר, ועל ידי כך לרומם את החיים ולהגביר את כוחם. הצניעות לא באה לפגוע באהבה, אלא להגביר אותה.

השמירה על הצניעות, לא רק שמונעת את האדם מן החטא של גילוי עריות ופגיעה בשלימות המשפחה, אלא שהצניעות למעשה מהווה ביטוי לקדושת החיים של האדם, ומסייעת לו להתרומם אל הערכים המקודשים של החיים. הפריצות חושפת ומדגישה את הצד החומרי והחיצוני שבאדם, ואילו הצניעות מייחדת את תשומת הלב לפנימיות, לנשמה.

נחזור להלכה. למדנו ששוק הוא מקום שאשה צריכה לכסותו. ומאחר שלדעת רוב הפוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ממילא מובן שעל האשה לכסות את כל רגלה עד לקרסול. אבל אין צורך לכסות את כל הרגל דווקא על ידי שמלה, אלא די שהשמלה תגיע עד לאחר הברך, ולמטה מזה תלבש גרביים או גרביון. חשוב להדגיש, שגרביון מועיל רק לחלק התחתון של הרגל, כלומר למה שבין הברך לקרסול, אבל כמובן שגרביון לא יועיל לכיסוי הירכיים, היינו למה שבין הברך לגוף. משום שהירכיים הן מהאיברים האינטימיים ביותר, שהצניעות מחייבת שיכוסו בשמלה או בחצאית, כדי לטשטש את צורתן. אבל את מה שמתחת לברך ניתן לכסות, כאמור, על ידי גרביים או גרביון, וכך הרגל כולה עד לקרסול תהיה מכוסה. זוהי אכן דעת רוב הפוסקים.

אולם לדעת אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל הפרוש החשוב על 'שולחן-ערוך' חלק 'אורח-חיים' – ה'משנה-ברורה' (עה, ב), השוק הוא החלק העליון של הרגל, מתחילת הרגל ועד לברך, מה שנקרא בפינו ירך. וממילא אם השוק נגמר בברך, אין חיוב לכסות את מה שמתחת לברך, לא על ידי שמלה ולא על ידי גרביון. ולמרות שבעל ה'משנה-ברורה' בעמדת מיעוט, הואיל ופסקיו התקבלו בישראל, רבות נוהגות כמותו, ואי אפשר להתעלם מדעתו ולומר, שאלו שאינן לובשות גרביון עוברות על ההלכה, שהרי יש להן פוסק גדול שעליו הן יכולות לסמוך. אולם ודאי שלכל הפחות, גם לדעתו המקילה של בעל ה'משנה-ברורה', צריך ללבוש שמלה שתגיע אל מעבר לברך, כך שבכל מצב הברך תישאר מכוסה (עיין גן נעול 37; הליכות בת ישראל ע"א)

אבל עדיין לא ברור לי למה יש בשוק ערווה?

וגם אם הבעיה היא רק בשוק למה צריך גם לכסות את הקרסול?

עד הקרסול את לא צריכה ללכת עם גרבים!

לכולנו יש נפילות, החכמה היא לדעת לקחת את הנפילות שלנו ומתוך זה להתחז וללמוד!

מאמינה בך

מוזמנת לאישי

ברור שהוא לא יצא לך מהראש..

ובטח שזה כיף לגעת במישו.. בטח שלא עשית את זה מהבתמצווה

אבל זה לא שייך

לא המקום

גם אם זה למטרות טובות

רק אל תרגישי ייסורי  מצפון איומים בגלל זה

אי אפשר לשנות

[מדברת אחת שלא שמרה נגיעה הרבה מאוד זמן..]

אין את המישוש!! זה לא מונע אבל זה מאוד מפחית את כל הבעיות האלו שיש בגיל הזה גם ככה..

 

נשמה..

 

תסתכלי טוב טוב סביבך..

בטוח שיש כמה אנשים טובים. (או בד"כ אנשות ) באמצע הדרך..

 

ואיננוו יכולים לדעת בד"כ מדוע אנו זקוקים לכל זאת..

 

לפחד, לכעס, לצער, לאכזבה.

 

אבל נסי גם להיזכר ברגעים המקבילים להם. המאושרים.

 

לביטחון, האמונה, השלווה, הרוגע, שמחה, צחוק.

 

בטוחה שהיו מקרים כאלה.

 

אין בידנו היכולת להבין חשבונות שמיים.

 

מה שבטוח שזה מחשל אותנו בסופו של דבר, ולכך אפילו אנו נוכחות בעצמנו.

 

אשרייך שאת משתדלת לעבוד את ה' בשמחה. מתוך ההשתדלות זה יגיע בע"ה.

 

כמו שאמר ר' נחמן מברסלב,

 

"אם אינך חש בשמחה, העמד פנים. אפילו אם אתה שרוי בדיכאון התאמץ לחייך, התנהג כאילו אתה שמח. והשמחה האמיתית... בוא-תבוא."

 

ב"הצלחה עצומה יקירה!!!

 

תמיד פה אם בא לך..

 

 

מאמינה בך.

חברה שלי ממש טוב רוצה לעזור לי ולא יודעת איך.

בעזהי"ת.

 

אולי ניסית טמפון גדול מדי?

ייתכן גם שהכנסת את זה בזוית הלא נכונה... נסי לשחק עם זה בעדינות

 

קודם כל, כל הכבוד לך על ההתמודדות. 

 

קבלי ח"ח..ויותר מכך. שאפו! 

 

בנוסף..אני מאוד מעריכה את העובדה שאת יודעת להעריך את חברות שלך.

 

שאת מבינה שלא הכל מובן מאליו. ומודה על כך.

 

את מיוחדת.

 

 

|תמיד באישי|

לדעת לבכות באמת,ולבכות לא באמת.ולכאוב ולחבק ולכעוס.

 

אבאלה-עוד שנייה יום העצמאות.ולא תהיה מדורה נורמאלית!נהיה רק 17 משפחות!השכונה ועוד 2 שעברו ולא חמישים משפחות

שתסביר לך את כל מה שאת לא מבינה.

 

הסברתי לכל הנוגעים בדבר (ההורים שלי, המחנכת, הרב של האולפנה, הפסיכולוגית, והעוסית של האולפנה) שאני ממש לא חושבת שזה יהיה לי טוב והסברתי להם בדיוק למה וזה פשוט לא מעניין אותם!! הם אמרו שכמה שאני מתנגדת זה רק מגביר את הצורך.

משרד הרווחה כבר בפעם השנייה בניגוד לרצוני. אין לך מושג כמה אני מזדהה איתך!!

אל תשכחו:

אתן יקרות, אהובות, מלאות בטוב, וחשובות לעולם שלנו מאוד.

יש בכן הרבה הרבה אור וטוב,

תכונות טובות, אישיות נהדרת, כוחות חיים נפלאים,

ומשימת חיים.

להתגבר על מה-שזה-לא-יהיה.

 

 

מאחלת, בדמעות כפשוטו, בהצלחה רבה.

בבקשה אל תשכחו כמה אתן טובות ורצויות...

 

אם כל האנשים היקרים והחשובים שמכירים אותך החליטו את זה זה לא סתם! הם דואגים לך ורוצים בטובתך!
כנראה שזה מה שיעזור לך במצבך העכשווי..
את טובה ומקסימה ואני בטוחה בזה!
כנראה שיש לך קושי כלשהו שזה מה שיעזור לך להתגבר עליו... זה קשה ולא פשוט בכלל אבל זה מה שנכון לך עכשיו...
שיהיה לך הרבה בהצלחות!
ואם אפשר לעזור במשהו בשמחה!

ואתם יודעות מזה אומר חקלחה פסיכיאטרית?? כי לפי התגובות זה ממש נראה שלא.אופפ.

וסליחה שככה התגובה, אני בערך מדיכאון מיזה כל הימים ואני ח"ו לא כועסת!

 

ועוד משו-איך אתם יכולות להיות בטוחות שאני טובה וצדיקה וחמודה ומקסימה אם אפילו אתם לא מכירות אותי??? אני בחיים לא יבין. אף אח פה לא יודעת מי אני והרבה בנות שהגיבו אמרו לי כאלו דברים..לתשומת ליבכן. וזה קורה כמעט הכל שרשור..

ואני יודעת -

שבכל אדם, גם האפאטי לחלוטין, שהתרופות שיבשו לו את כל האופי, והנזעי חשמל מחקו לו את כל השכל -

יש טוב!

אני יודעת את זה כי ראיתי, כי אני מתעקשת כל הזמן לראות את הבן אדם שמאחורי המחלה.

כי אני מסרבת לחשוב על בן אדם כ"חולה" בלבד.

יש בו הרבה דברים חוץ מזה...

והתפקיד שלי זה לגרום לו לראות אותם, לבטא אותם ולשמוח בהם.

 

אני, כמוך, לא סובלת את הקטע הזה של העם הנשי, לחבק ולזרוק מילים מעודדות לכל אחת גם בלי להכיר.

אבל אני עומדת מאחורי כל מילה שלי -

אני לא מכירה אותך, ועדיין אני בטוחה שיש בך המון,

ואסור לאפיזודה הזאת בחייך להאפיל על זה, להסתיר ולהשכיח.

 

 

הייתי רוצה לומר לך עוד הרבה דברים, אבל קשה לי פה בפורום ציבורי.

אילאיל צין (שווה גיגול) כתבה פעם "לא הייתי מוותרת על המחלה".

וגם אני... מרגישה ככה... ולא הייתי מוותרת לאף אחד על המיוחדות שלו, על חיפוש המשמעות והרגישות הגדולה שהביאה אותו לשם. רק דואגת שלא נגיע לשם שוב...

 

באמת שווה לגגל "אילאיל צין". היא כותבת דברים שבוכים מהם - אבל מתעודדים.

 

http://www.maman.org.il/image/users/50217/ftp/my_files/articles/illill_tzin_6-2008.pdf

זה נכון לגבי בעיות פיזיות נכון לגבי קושי לימודי נכון לגבי סיפור משפחתי לא פשוט ונכון לגבי בעיה פסיכולוגית ופסכיאטרית!
ולא משנה מה גודל הבעיה או הקושי!

מורה באולפנא אמרה לה את זה!!

הראשונה - תנסי להבין למה חושבים ככה.

 

בדר"כ לא חושבים על זה סתם, אבל יש מקרים שאנשים חיים בסרט מפגר כ"כ שלעזאזל כל הטיפולים האלה הם כ"כ שטויות וחארטות.

 

אם את יודעת בוודאות שזה סתם כי הם חושבים דברים לא נכונים-אל תוותרי!

(רק צריך לדעת איך להתעקש.... שלא כמו שאת אומרת יחשבו בגלל זה עוד יותר שאת צכה.)

 

נ.ב.

הייתי רוצה לדבר איתך באישי אם את מסכימה איכשהו...

 

 

 

השניה - כמה פעמים רצו להעביר אותי למוסדות הנ"ל, ונלחמתי על זכותי בהצלחה ב"ה.

אל תתני לזה להשפיע עלייך שתגידי "אווקי אני יצורה מוזרה שגדלה במוסדות" תתייחסי לעצמך כאל בנ"א נורמטיבי שגדל בפנימיה וכו'..

 

 

ב'הצלחה גדולה צדיקות!!!

 

אני האנונימית ראשונה-איך את יודעת מי אני?

אני אשמח אם תפני אלי באישי.

אין לי מושג מי את.

התכוונתי לומר, שאני יודעת טוב מאוד מה זה אשפוזים ופסיכיאטרים, הוסטלים ומחלקות סגורות...

 

ואף על פי כן - נוע תנוע.

אני מדברת בתור ילדה שמאוד מאוד חברה של אחת המורות שלה. היא אחת החברות הכי טובות שלי. באמת.

איך שאת מציגה את זה "יש לי חברות שפשוט נהנות להידבק למורות מסויימות ולשחנ"ש איתם בהפסקות מלאא...מחייכות וקורצות להם, מסמסות, בחייאת.."

זה באמת מציג את זה גרוע.

כי זה לא ככה.

לא כל חברות שלך גילך, נכון? ככה גם אני חברה של המורה שלי. היא לא בת 80 או משו, אלא בת 24 בערך.. והיא בנאדם טוב ואני אוהבת אותה והיא מדהימה, וזה בדיוק מה שהיא חושבת עלי (בדוק), ואנחנו חברות. וגם כשהיא יצאה לחופש מסיבות מסוימות וכמה חודשים לא היתה באולפנה,

אנחנו דיברנו באותו זמן בטלפון במקום לדבר באולפנה. כי חשוב לנו הקשר הזה, כמו שחשוב לי קשר עם כל חברה אחרת..

 

וגם שתדעי שזה מאוד נורמלי. הרב בנות בגיל חטיבה-תיכון אוהבות תמורות שלהם ורוצות להיות חברות שלהם. יש בנות שקצת יותר הולך, ובנות שקצת פחות.. סתם לא באמת. אבל זה טבעי לגמריי.

 

ברור שהמצב שאת מתארת שזה בא על חשבון בנות אחרות זה מצב לא טוב בכלל. אבל לא כל הדבר שהיא והמורה חברות זה מצב לא בריא. למה את חושבת ככה? חברות זה מצב בריא. נקודה.

יש לי חברה שלא לומדת איתי באולפנא. ובכ"ז אני מכירה את המורה שלה נהדר. למה?

כי היא לא מפסיקה לדבר עליה, היא מעריצה לה תצורה, וישלי חשש רציני שזה קשר ממש לא בריא.

מישי פעם אמרה לי שכמעט אין דבר כזה קשר בריא באמת מ2 הצדדים בין אנשים שהם אפילו לא קרובים בגיל. והיא צודקת.

אישה נשואה, שתחומי העיניין שלה אחרים לגמרי משלי בתור תיכוניסטית באמצע בגרויות- לא יכולה להיות החברה הכי טובה שלי. הרבה פעמים זה יצור מצב לא בריא. וכמו שאנונימי הראשונה אמרה- רחמנות על הכיתה..

אני לא אומרת שצריך לעשות חרם על מורה ולא לדבר איתה על שום דבר מעבר ללימודים- ממש לא. אבל שימו לב שזה לא יהפוך לאינסטנטיבי מידי. כמעט תמיד זה נגמר גרוע.

אולי...אבל זה מעצבן בעיקר העניין שזה בא על חשבון השאר לפעמים, כמו שהסברתי.

 

ואולי גם עצם זה שהיא במעמד מורה..זה מוזר לי

אני ממש לא מסכימה איתך!

 

 

 

לא בקשר למורה..

אבל כן,יכולה להיות לי חברה טובה שהיא נשואה וכו'...וזה כן הדדי.

בגלל זה כתבתי כמעט כל הפעמים ולא כל הפעמים... גם לי יש חברות גדולות וב"ה זה הולך נהדר..

אבל זה לא תמיד ככה.. הרבה פעמים זה הופך לקשר לא בריא.. אז כדאי לעקוב.

אין שום בעיה בקשר של תיכוניסטית עם חברה נשואה, זה הגיוני מאד,

צריך לדעת לשים גבולות להסתכל על זה נכון אבל מה עם היא נשואה אסור להיות חברה שלה???

למה היא נהיית יצור לא מן העולם? זה כ"כ לא נכון!!!

 

קשר עם חברה נשואה יכול להיות מאד בריא! אם יודעים לשמור עליו בריא. כמו כל קשר!!!

כל קשר עם כל בנאדם בעולם יכולהיות בריא או לא השאלה מה אופי הקשר.

 

למה נראה לך שנשים נשואות הדבר היחיד בעולם שמעניין אותם זה הבעל שלהם?

את טועה!!!

הרבה חושבות כמוך ובגלל זה מתנתקים קשרים עם חברות שמתחתנות לפעמים וזה כ"כ לא נכון!! את יודעת כמה פעמים שמעתי שכאלה שהתחתנו מרגישות בודדות כי כל הרווקות ניתקו איתן קשר כי "היא התחתנה" ??

 

זה כ"כ טעות!!! לא חסר מה לדבר!!

 

 

וכן הרבה חברות ניתקו איתי קשר מהחתונה כי עכשיו אני נשואה ו ... וזה לא נחמד בכלל!
והבנות ששגעתי להם את השכל שזה שאני מתחתנת לא אומר שא"א לדבר איתי וכו' והמשיכו את הקשר יודעות שכשלא שייך אני אומרת וכאני יכולה אני עונה וחוזרת... ושיש תקופות שמדברים פחות ומתכתבים יותר וכו'...
ואני ממש שמחה לראות שהם מבינות את זה! והקשר הזה עושה לי טוב וחשוב לי לא פחות מלהם אפילו "שהם תיכוניסטיות ואני נשואה" ואפילו שיש כאלה שהקשר הזה לא יראה להם ככה... כי הם לא רואים הכל...

אבל כשהיא הופכת להיות החברה הכי טובה שלך- זה (לדעתי ולדעת עוד רבים) זה כבר קצת בעייתי...

כי אם כל הרצון הטוב, אתם לא יכולות להיות החברות הכי טובות!!

היא צכה חברות מהגיל שלה, ואת צכה חברות בגיל שלך..

וזה עלול לתקוע מאד.

אז תהיי חברה שלה, ותדברו ותשחנשו..אבל אם היא החברה הכי טובה שלך וזה במקום כל החברות האחרות.. זה בעייתי. וזה גם מה שקורא הרבה פעמים.

 

אנונימית 3

 

זה לא קשור,

למה גיל זה מה שמפריד בין אנשים?

אולי בגילאים קטנים זה חשוב,

אבל שגדלים? זה לא משמעותי הגיל!!

אמנם הכל בגבול הטעם הטוב, אבל אם יודעים להסתכל על הדברים נכון,

אז זה לא משמעותי ולא חשוב!

כשגדלים זה לא משמעותי.אבל כשגדלים מעל גיל תיכון.

בגיל תיכון ומטה זה כמעט תמיד יוצא לא טוב(ואני לא מדברת על הפרש של שנה..),ואני אומרת שוב-רק אם זה קשר חזק מאד עד כדי "החברה הכי טובה".

קשר רגיל לא מזיק ואמור רק להוסיף.

אנונימית 3.......

כל עוד זה קשר בריא ונכון.

 

הרבה אנשים חושבים שזה לא בריא אבל המציאות מעל הכל.

 

כל קשר יש לו פוטנציאל להיות בריא ופוטנציאל להיות הרסני.

השאלה מה עושים איתו.

כל עוד יש עוד קשרים ועוד חברות... וזה נכון גם לגבי חברה בת אותו גיל...
כי כשקשר הופל להיות היחיד הוא מהר מאוד מגיע לתלותיות..

 

כל מילה זהב.

 

לפעמים צריך באמת לפקוח את העיניים.

 

לראות מעבר.

 

בנות...

 

תגלו עולם.

 

 

ב"הצלחה רבה! צדיקות..

 

יואוו שירה, כפרעלייך!!

אם את חושבת שנכנסת לרגע למשבר, תזכי שאת רק חושבת ככה !!!

כל החוכמה זה לקחת את הנפילות והשבירות, לנסות להפוך אותם לחלק ממך, אבל בקטע הטוב...

לא עולה לי דוגמא עכשיו : \ אבל אני בטוחה שאת טובה בזה..

ב"הצלחה נשמה! את ענקית!! הקב"ה לי יעמיד אותך בניסיון שאת לא מסוגלת אליו !!

נינג'הההה

את פשוט לא מתארת לעצמך לכמה אנשים את חשובה....

את כ"כ מיוחדת וייחודית ויש בך כ"F טוב!

איו! מעריצה שלך!

וזה עוד בלי להכיר אותך.... מעניין מה היה אומר מישו שמכיר אותך....

באמת בשמחה באישי

את יודעת, משום מה אני לא כ"כ מקבלת את זה...

 

באמת סליחה, אבל מציק לי שאנשים מעריצים מישהו אפילו בלי לדעת מה הניק שלו, זה מגוכך.

 

אבל את כן נשמה

ככ כואב.. כשצריכים אותי אני פה, אבל בסיטאוציות אחרות אני מרגישה ממש מיותרת!!

אמנם ראיתי את זה עכשיו. אחרי הטקס זיכרון.

אבל עדיין.

 

אין לי חבר, וגם לו אין חברה.

 

פעם היה לנו קשר ממש טוב. היינו כמו אחים.

היינו יכולים להבין אחד את השני אפילו מבלי לדבר.

היינו ממש "זוג".

רק ש... לא רציתי חבר... עניתי בשלילה.

ומאז, אפילו שלום ברחוב אין...

מבט כזה.. והתעלמות כואבת..

אייי.

 

נשיקות מתוקה.

 

מבינה אותך מאוד. (אפילו שמן הסתם הסיפורים שלנו לא דומים...)

 

בתכל'ס.

 

לשתיכן!!!

 

ובכללי,

 

לכולן!!!

אינלי ככ איך לעזור אבל>

אצל הרבה אנשים דווקא אמירות "מפגרות" כאלה עוזרות להם לעשות את הצעד וללכת.

דווקא אמירות כמו - תלך לך תעודת הבגרות,

לא נוכל לעזור לך,

את לא יכולה להמשיך להיות פה אם לא תטפלי בעצמך.

 

יודעת מה? זה בכלל לא מפגר.

פתאום גרמת לי להבין, שעם כל כמה שאני מ-א-ו-ד מסכימה איתך שלטיפול הולכים רק מתוך רצון,

הדברים שגרמו לי לסחוב את עצמי לשם, ולהמשיך ולהמשיך ולא להכנע -

זה הבגרות, האמירה שאין מי שיעזור לי אם לא אלך, וההבנה שאין לי מה לעשות במקומות מסויימים אם לא אלך לטיפול.

כן, הדברים הכי שוליים, שכבר לא עניינו אותי בכלל.

יש איזה נקודה קטנה של חיבור לחיים ולמציאות הפשוטה שלא מרפה...

 

וואי, איזה תובנה מדהימה - בזכותך!

 

(חוץ מזה, השבת קראתי ערימות של מאמרים על נשים מוכות, והתערערה לי התובנה הזאת שלטיפול הולכים מתוך רצון... אין גבר מכה שיפנה לטיפול מבחירתו, ובכל זאת אחוזים רבים של גברים שסיימו טיפול שנכפה עליהם, לא חזרו להכות. סתם לידע כללי... )

 

 

מאחלת לך שתהיי שמחה בבחירה שלך - ולא משנה איזה בחירה את בוחרת!

העיקר שתהיי שמחה באמת.

בעזהי"ת

 

נשמע שאת במקום לא טוב, מול עצמך, מול האולפנא, ואולי מול עוד מקומות.

נשמע שאת גם מאוד מודעת לזה, שזה מהמם..

 

ולשאלת השאלות- מה כן יעזור לך?..

 

[פה באישי, מוזמנת בכיף]

לוידעת.

בעצם כן.

טיפול.

אני יודעת שזה מה שיעזור לי.

אבל אני לא שלמה עם זה לגמריי. כי מפחיד אותי גם הרגע עצמו של לשבת ולדבר. וגם הידיעה שזה לא רק לשבת לפתוח את עצמך עד שתקרע בערך, אלא עוד תהליך ענק מאחורה, שכמה שהסוף זה יהיה שהנפש שלי תהיה בנויה, התהליך עצמו מפרק אותה לגורמים. וגם מפחדת שמה יהיה אח"כ. כי הדבר הזה שאני חיה איתו, כמה שהוא הורס תחיים שלי ואני שונאת אותו, אני חיה איתו 3 שנים, והוא כל החיים שלי!! תמיד כשאומרים לחשוב על משו שטוב/ עצוב/ כואב וכו', זה תמיד מתקשר לזה. הכל. ופתאום לגמור עם זה? לחיות חיים בלי זה? כמה שזה נשמע לי חלומי וכיף ומשחרר ומהמם, זה מפחיד אותי מאוד.

ואני יודעת שדבר ראשון אני צריכה לצאת מהפחד הזה. ואז ללכת לטפל בעצמי. אבל זה מפחיד אותי!! החיים שליייייייייי. מה יהיה איתם?

אבל אסור לי לפחד!! החיים שלי הולכים ונהרסים כל עוד אני ככה. וככל שאני יותר מתבגרת זה יותר הורס. אבאלה ה' תעזור לייי.

נגמר לי הכוווווחחחחח.

 

אה, ואני יודעת שאני מודעת לעצמימשתדלת לפחות. ב"ה.

לא רק לעצמך, גם לכל הסיכונים בתהליך הזה...

מוסיף דעת מוסיף מכאוב.

 

להתפרקות שעלולה לבוא,

שלוקחת הרבה זמן, בלי להכיר את עצמך תוך כדי,

ולריקנות שבאה אחרי הסערה. פתאום אין את המשהו החזק הזה שסביבו חיים...

 

 

אין, אין תשובה לזה. אין פתרון.

תמיד חיפשתי ותמיד תסכל אותי שלכל האנשים המבוגרים, הגדולים, היודעים, ולמי לא הלכתי להתייעץ...

שלכולם אין תשובות לזה.

ושאף אחד לא יכול להבטיח לי שהסוף יהיה טוב, או שההתפרקות הגדולה תעבור בשלום...

 

מזל שאין ברירה. פשוט מוכרחים להתחיל לצעוד.

 

אני גם עברתי כמעט בדיוק את כל מה שאת מתארת, ניסיתי טיפול במשך עשרה חודשים, טיפול שבאתי אליו בלי רצון. ואז אח"כ כל הזמן אמרו לי שאני חייבת לחזור לטיפול ופשוט לא הייתי מסוגלת לזה. ידעתי שזה מה שיעזור לי אבל לא הסכמתי לעשות את זה כי פחדתי לשתף, פחדתי מהשינוי ופחדתי מעוד הרבה דברים.. פשוט לא הייתי מסוגלת! בסופו של דבר אחרי ששנה וחצי הייתי ככה, אנשים כבר היו בטוחים שעומדים לאשפז אותי אני הבנתי שאני לא יכולה לעשות כמה דברים [ובינהם גם בגרויות.] אז קלטתי שאין לי ברירה אלא לטפל בעצמי. ואז היה לי את הסרט של איך להגיד להורים שלי שאני רוצה טיפול [עד היום אין לי מושג איך עשיתי את זה. מאיפה היו לי כוחות..] והכי נורא הוא שגם הייתי צריכה כוחות תוך כדי הטיפול.. זה היה סיוט. אחרי חצי שנה פשוט פרקתי הכל במכתב והבאתי לפסיכולוגית. רק ככה הצלחתי.

לפעמים רצון נעשה מהבנה שאין ברירה.

 

מאחלת לך ב"הצלחה!

 

ואם את רוצה לדבר באישי אז אני יכולה לכתוב כינוי של מישהי שתגשר ביננו.. [כמובן, אני אבקש ממנה קודם..]

טאטעעעעעעע

אפשר גם בכינויים חדשים ד"א ...

פותחת השירשור, את מוזמנת לפנות אליה ולשאול אותה מי אני..

ופוקח עיניים...