פורום חסידות חב"ד (עמוד 101)

לראות אלוקות ולשמוע גשמיות

תמצית שיחה לפרשת יתרו  (לקו"ש ח"ו)

אחד התיאורים שהתורה מפרטת בנוגע להתרוממות בזמן מתן-תורה הוא בפסוק: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". ובפירוש פסוק זה ישנה מחלוקת בחז"ל: רבי עקיבא סובר שבמתן-תורה היו במצב של "רואין (את) הנשמע, ושומעין (את) הנראה", היינו, שאת הקולות (שבדרך כלל נשמעין) – עם ישראל ראה, ואילו את הלפידים (שבדרך כלל נראין) – עם ישראל שמע. לעומתו, סובר רבי ישמעאל שהיה זה באופן של "רואין (את) הנראה, ושומעין (את) הנשמע"[1].

וכאן יש להבין: ידוע הכלל שהקב"ה אינו עושה נס לחינם ("למגנא"), ואם-כן בהכרח לומר שנס זה לרבי עקיבא (שרואים את הנשמע וכו') – היה חלק מהעניין של מתן-תורה[2], היינו שכתוצאה מההתעלות שמתן-תורה פעלה בעם ישראל – הם ראו את הנשמע ושמעו את הנראה.

ועל-דרך-זה בנוגע לשיטת רבי ישמעאל בהכרח לומר שעניין זה (ששומעין את הנשמע וכו') נגרם כתוצאה מההתעלות של מעמד נשגב זה. וצריך עיון: שהרי לשיטתו ששמעו את הנשמע וכו' היה זה דבר טבעי, ומהו איפוא החידוש בזה בנוגע למתן-תורה ?

הדבר יובן על פי החילוק בין ראיה לשמיעה: כשאדם רואה מַשהו הרי הוא מתאחד ומזדהה עם הדבר, ולכן, אף אחד לא יצליח לשכנעו הפוך ממה שראה[3]. לעומת זאת, כשמישהו שומע משהו – יהיה אפשר לשכנעו הפוך ממה ששמע, ואף לגרום לו לשנות את דעתו. זו הסיבה שאנחנו מתאחדים עם גשמיות העולם, כי הדברים נתפסים בעינינו. רוחניות לעומת זאת, רחוקה מאיתנו, לפי שאין אנו רואים זאת במוחש. אנחנו יכולים רק 'לשמוע' על זה ולהבין את זה.

זהו איפוא החידוש שנפעל בעת מתן-תורה לפי שיטת רבי עקיבא: לפי שעם ישראל זכו לגילוי נעלה של עצמות הקב"ה (בחינת "אנכי"), דבר זה רוממם עד כדי כך שהם קיבלו ו'תפסו' אלוקות (רוחניות) באופן של ראיה במוחש – "רואין את הנשמע". ובמילא גשמיות העולם נתפס אצלם במציאות ששמעו והבינו אותה – "שומעין את הנראה".

לעומתו, רבי ישמעאל סובר שכשם שהמטרה והחידוש של מתן-תורה היה להוריד ולהמשיך גילוי אלוקות למטה[4], כך גם העולם בזמן זה היה בגדריו שלו וכן עם ישראל עמד בגדריו והגבלותיו[5], אך בד בבד חדרה האלוקות בגדרי העולם והטבע, עד כדי כך שהביא אותם לידי ביטול בתכלית לאלוקות (שלכן "וינועו ויעמדו מרחוק").

***

והנה, גם על הפסוק "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" חולקים רבי עקיבא ורבי ישמעאל[6]: רבי עקיבא סובר שעם ישראל השיבו על כל הדברות של הקב"ה שהם יצייתו לציוויים אלו, "על הן (מצוות עשה) – הן, ועל לאו (מצוות לא-תעשה) – הן". לעומתו, רבי ישמעאל סובר שעל מצוות עשה השיבו "הן", ועל מצוות לא תעשה השיבו "לאו" (היינו שהם לא יעשו איסור זה).

ולכאורה, מהו תוכן מחלוקתם ? הרי בסופו של דבר בשני האופנים הם התכוונו לומר שלא יעשו את האסור, ומהו איפוא ההבדל בין אם ענו "לאו" (שלא יעשו את האיסור), ובין אם ענו "הן" (שהם יקיימו את הציווי, שלא לעשות איסור זה) ?

ועל-פי הנ"ל יש לומר שדעותיהם אלה קשורים לתפיסתם באם רואין את הנשמע וכו' או רואין את הנראה וכו': לשיטת רבי עקיבא שהמעלה היא דווקא בהתרוממות ויציאה מגדרי העולם, סובר כאן שתמיד ענו "הן" (גם על מצוות לא-תעשה) – כי הדגש הוא בציווי הכללי (השווה בכל המצוות) של הקב"ה. ולכן, על כל דבר השיבו בחיוב, שהם יקיימו את הציווי של הקב"ה (בלי 'לרדת לפרטים' איזה סוג מצוה זה).

אך לשיטת רבי ישמעאל שהמעלה היא בכך שהעולם כפי שהוא בגדריו הטבעיים יקבל ויקלוט אלוקות, סובר כאן שעל מצוות עשה – השיבו "הן", ועל מצוות לא-תעשה – השיבו "לאו", כי הדגש הוא בפעולה וזיכוך של כל מצוה פרטית באדם ובעולם. ולכן במצוות עשה – הם הכירו בעניין החיובי ("הן"), בטוב ובמעלה שבהן, ולעומת זאת במצוות לא-תעשה – הם הכירו בעניין השלילי שבאיסורים אלו ("לאו")[7].