אין ספק שזו מידה מורכבת.
למעשה, עם ישראל מוגדרים בחז"ל כ"גומלי חסדים ביישנים ורחמנים".
כלומר, זו מידה שטבועה בעומק נפשו של העם.
אבל- כל מידה, צריכה איזון. לכן היא נקראת מידה- יש מידה נכונה של שימוש בה.
עומק הרחמים היא ההבנה שלכל דבר בעולם יש שורש אלוקי שהוא בהכרח טוב, ההבנה הזו
מאפשרת להסתכל מעבר לקליפה החיצונית ולהבין שהיא רק עוטפת נקודת אמת ואור.
להסתכל על ילד שעושה דברים לא טובים ולהבין שבאמת בתוכו יש עומק של טוב, שפשוט חסום כרגע,
ומתוך כך לפעול זו דוגמא למידת הרחמים.
יש שני צדדים נפולים לרחמים- לא לרחם על הראויים לרחמים ולרחם על שאינם ראויים.
הצד הראשון נגיע מתוך ההבנה שאם הדבר מתחיל מנקודת טוב שורשית- היציאה מהנקודה הזו היא בחירה
שלו. כלומר, "הוא בחר בזה" ולכן הוא לא ראוי לרחמים. שהרי לכולם יש התמודדות- אז למה לרחם עליו?
זה צד שמונע מהרחמים להתממש, כי הוא למעשה טוען- זה לא שייך לרחם כלל.
הצד שאת שואלת עליו אני מניח הוא, לרחם על רשעים. כלומר, להכיר שגם את הרשעים הגדולים ביותר,
הנחה בעומק העניין האלוקי, וגם בהם יש ניצוץ מסויים של טוב, שפשוט התבטא בצורה שגויה.
ואז מרחמים גם על מי שאין ראוי לרחמים וזה דבר מזיק מאוד.
הבעיה פה היא לא עצם הרחמים, אלא המחשבה\הרגשה האישית של האדם על איך צריך לבטא את הרחמים הללו.
אם ניקח אדם שחילל שבת במזיד, עם עדים והתראה, דינו מיתה בבי"ד.
מהצד הראשון "ושפטו העדה... והצילו העדה" כל עדה שאינה מחפשת להציל- אינה יכולה לתת דין בנושא הזה,
כדי להימנע הנפילה הראשונה של הרחמים. אבל מהצד השני קשה לאנשים לחשוב שהריגתו בסקילה היא דבר שקשור לרחמים, אלי אפילו יהיו מי שיגידו "תרחמו עליו, אל תהרגו אותו", אבל אם באמת אין צד להציל אותו, אז הרחמים עצמם דורשים את מיתתו בסקילה.
זה אולי נשמע לנו לא הגיוני, אבל החטא מתחיל כשאדם מעדיף את דעתו על דעתו של הקב"ה.
וכאן מגיעים לנפילה הגדולה של הרחמים בצד שמרחם על רשעים- הם מתבטאים בצורה מקולקלת ומזיקה, כי החוטא זקוק לכפרה ולתשובה, זה מתוך רחמים כלפיו שיש לו דרך תשובה, שתלויה לעיתים במיתה(כמו שכותב הרמב"ם שמי שראוי למיתה מסויימת התשובה תלויה לו עד שימות בה), ולכן המעשה הרחום ביותר כלפי מי
שהתחייב מיתה זה הריגתו במיתה הראויה לו.
כמו שאול ועמלק, החטא של שאול לא היה עצם השארת אגג, אלא שהוא הפעיל "שיקול דעת" על דברי הקב"ה,
כמו שמופיע על הלימוד של דואג האדומי לשאול "אם גברים חטאו, מה נשים חטאו, אם נשים חטאו מה טף חטאו, אם טף חטאו מה בהמות חטאו"- כלומר, הבחירה בשיקול הדעת האנושי לעומת שיקול הדעת האלוקי הוא פוגם את המידה של הרחמים.