פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 1297)

דורה חמוד לך! 

אני עוד במשבר מיוני, צ"ע ומבקש אמונה ששינו... ועכשיו זה?!

אוו ואני לא רוצה להזכיר את ענבל אפילו.. למזלה היא השאירה גל-עד בחתימה

כבר התקיימה ההצבעה לרבנית פורום פורים ?

אני מצביעה לך!!

רגשון, רגשון

אני אשתמש תמיד ברגשון הזה ^_^

ואז תדעי שזה אני

סתם. מה, אבלאבל

נו.

תודה ^_^

פשפש מתלבש

ארתור דנט

סופי מהטירה הנעה

אוגוסטוס

זושא

להתייעצות נוספת חייגי חינם:

@הולם במיוחד

@הייזל

@שוקולד לבן

@עוד סתם אחד

סתם, לא!! לאאאאאאא - צעירים מעל מטר עשרים

תסמכו על עצמכם עם הניק שלכם ואל תתנו לאחרים להשפיע על ההחלטה שלכם.

מעניין כמה הניק משפיע על הדעה של מי שקורא את ההודעות..

האם הניק שלי מעורר אנטגוניזם אצל אנשים שלא אהבו את האסופית? והפוך? 

זה קרה לכם פעם עם ניקים מסויימים?

חבל שמחקת.

אם @מבקש אמונה ירצה הוא ישחזר

היה אפשר לראות (מי שהספיק) שזה יצא ישר מהלב, בלי פילטרים של הסתגננות והתנסחות...

זאת אומרת, אני מניח. לא שראיתי...

אתמול ישבתי וחשבתי על מישהו.. אדם מסויים שאני מכיר, שנמצא בכל מיני בלבולים ולא יודע מה לעשות עם עצמו.

מסכן...כמה פונטציאל יש בו וזה פשוט לא מנוצל. 

ופתאום עברה לי מחשבה שבעצם הכל זה בגלל הגלות הזאת...

שעם ישראל נרדף, ובמיוחד ע"י היצר הרע.   ובגלל זה הם נראים ככה

אבל בתכלס אין בכלל השגה מה זה יהודי... בלי היצר הרע וכל הבלאגן, כל יהודי היה כמו מלאך קדוש וזה בלשון המעטה.

אז איך אפשר לזלזל באיזה יהודי שלא יהיה (אני מדבר לעצמי כמובן)... אפילו שהוא מבולבל כזה ונראה חסר תקנה. 

אז זהו, התחיל לרדת לי קצת דמעות וזה...  

אז כתבתי שהלואי שאני אזכה אי פעם להשיג מה זה קדושה של יהודי הפשוט ביותר (אם יש דבר כזה)

והלואי שאני אזכה למסור את כל מה שיש לי כדי שעם ישראל יצא מהגלות.

תודה ה' ישתבח שמך שסוף סוך הצלחתי לכתוב כמו שצריך מה שאני חושב... 

ברמה כזאת או אחרת

ולכן זה גם נגע בך

עשה לי טוב.

חוץ מאלה שלא. מכאן, "התעוררתי עם הציפורים".

יכול להיות שאני מבינה למה את מתכוונת לגבי הספר. אולי ג'ונתן סטריינג' ומר נורל.

ליל מנוחה לך!

(למרות שלא אהבתי את צורת הסגירה או חוסר סגירה של הדברים.)

הוא לא סוחף. הוא לא משעמם בדיוק, אבל העניין בו הוא כי אני צריכה לדעת מה קורה ויקרה, משום מה. והוא כן מאוד מכניס אותך לעולם המוזר הזה שלו.

לא מעניין - לא קורא.

אין ספק שזאת נשמעת חוויה מטרידה.

[האמת שגם ספר מעניין לא קראתי הרבה זמן, אלא אם מחשיבים את 'קיצור תולדות הזמן' בקריאה חוזרת כקריאה].

הוא יכול לכתוב על כלום

"קמתי בבוקר ציחצחתי שיניים ואכלתי..."

ועדיין אי אפשר להפסיק לקרוא

סתם בצחוק...

אין לי שום כוונה לפתוח פה תיבת פנדורה...

בוקר טוב-טוב

שמחה זה דבר מדבק. האווירה של אדר היא דבר מבורך.

כתוב בכותרת "היא עושה עכשיו שטות" חיחי....

חיחי, עוד סתם אחד...

אצלי אין פסיק (אם כי בהודעה הנוכחית כבר יש...)

שיר קצר, צילום מעניין או ציור מלב אוהב

לניק שאתם מעריכים ואוהבים

/Mosaic/

@ברוקולי

א. כי יש לו חסר ביראת שמיים. הרי כתוב בעשרת הדברים: לא תגנוב!.

'אם אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני'

ב. יש לו חסר באמונה שמזונותיו של אדם קצובים לו מר''ה עד ר''ה,

ושהקב''ה ידאג לו לפרנסתו בלי שיצטרך לרמות בשביל זה.

שלא ללכת אחרי היופי - כי אין לזה סוף

דווקא בגלל שרבי עקיבא ורחל חיו בזוגיות כל כך טובה, ומתוך העובדה שרבי עקיבא הדגיש את "ואהבת לרעך כמוך"

דווקא לכן הוא אמר את זה. כי מי שמסוגל לחשוב שיש אישה יותר יפה מאישתו הוא בבעיה, אם אדם אוהב את אישתו הוא אמור לחשוב שהיא האישה הכי יפה וטובה שיש ואין אישה יותר ממנה.

ברגע שאדם חושב על אישה אחרת זה אומר שהוא כבר פחות אוהב את אישתו, והיא כבר לא מוצאת חן בעיניו, (גם מהבחינה הפנימית, כי כשאדם אוהב ומעריך מישהו הוא כבר לא חושב עליו שהוא לא יפה) ואז בשביל שניהם עדיף לא להמשיך לחיות בצורה הזאת (כמובן שעדיף וצריך לנסות לפתור את הבעיה, ולכן זה גם לא נפסק להלכה, אבל רבי עקיבא רצה להדגיש את הצד שבו כל זוגיות צריכה להיות שלמה וכל אחד צריך לחשוב שהשני הוא הכי מושלם בשבילו)

ועוד משהו, רבי עקיבא שאמר את זה הוא אותו רבי עקיבא שאמר שנשים צריכות להמשיך לטפח את עצמן בשעת נידה- עד אליו ההלכה היתה שאסור לנשים לבוש בגדים יפים, תכשיטים ואיפור בזמן הנידה. ורבי עקיבא ראה שזה מוביל למצב שגברים מסתכלים על נשים אחרות וחושבים שהאישה שלהם לא יפה, ולכן הוא תיקן כן להתקשט, להפחית מצבים שבהם הבעל יחשוב שאשתו לא יפה.

מקווה שהסברתי ברור, בעלי הסביר את זה יותר יפה.. אני לא מצליחה להגיע לזה אז קחי בחשבון שאם יש טעות\זה לא ברור\ לא מתיישב לך על הלב זה בגלל קושי בהסברה שלי ולא איך שזה באמת

את מצטטת מהמשנה אבל הגמרא מסבירה שהטעם של ר' עקיבא הוא שאם אדם הגיע למצב שהוא לא רוצה את אישתו, ואפילו אם זה רק בגלל המראה שלה אז לא יחזיק אותה איתו כי זה לא הוגן כלפיה. ובלשון הגמרא: "אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו, מהו? קרי עליה: 'אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך'".

[בניגוד לדעת בית שמאי שם שאמרו שמותר לגרש רק מסיבה מוצדקת של חוסר צניעות של האישה, ואז יוצא שהבעל חי עם אשתו כשהוא בעצם לא רוצה אותה ואז היחס שלו בהתאם...].

אגב - נשמח לשאלות כאלו בפורום בית המדרש.

האם החליפו שיטתם בית הלל ובית שמאי, שאלו מחמירים ואלו מקילים? * וכיצד דווקא רבי עקיבא "שרגיל לזכות את ישראל", מחמיר לגרש גם אם לא מצאה חן בעיניו? * תפקיד הנשמה בבירור הגוף וחלקה בעולם הוא בהשגחה פרטית כעניין ה'נישואין' * אם רק תשתדל הנשמה ביותר תוכל לתקן את חלקה מבלי לחפש עבודה קלה יותר * ומהו מענה הקב"ה לגבי הגלות "אי זה ספר כריתות אמכם"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התנאים לכללות מציאות הגט והגירושין – שנינו במשנה האחרונה דמסכת גיטין¹:

"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערות דבר (או ערוה או שאר דבר סרחון). ר' עקיבא אומר אפילו (לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, אלא) מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו".

לשיטת בית שמאי יש להשתדל בעניין שלום-בית עד קצה האחרון: אפילו אם לא מצאה חן בעיניו, ואפילו הקדיחה תבשילו – שהפירוש הפשוט בזה (כמובא גם בפוסקים²), שהיא עושה היפך רצונו כדי להכעיס – אף על פי כן, יש להשתדל שיישארו בנין הבית דאיש ואשה ביחד, וכיון שנשארים ביחד אזי צריך להיות שלום ביניהם, דאם לא כן, קרינן ביה "אל³ תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך"⁴.

אבל לשיטת בית הלל אין חיוב להתעקש על שלום-בית עד קצה האחרון, אלא, אם הקדיחה תבשילו, היינו, שרואה שאינה חפצה למלא רצונו כו', הרי זו סיבה מספקת לבטל את כל ענין הבית.

ורבי עקיבא סבירא ליה יתירה מזו – שאפילו אם היא עושה רצון בעלה, אבל משום מה אינה מוצאת חן בעיניו, אזי אפשר להיות מציאות הגט.

ב. [...] וצריך להבין, דלכאורה, פלוגתא זו בין בית שמאי ובית הלל ור' עקיבא, היא היפך שיטתם בכל הש"ס:

ידוע הכלל שבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא (מלבד עניינים אחדים שהם "מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל", כפי שנימנו במשנה במסכת עדיות⁵, שזהו מצד ענין ההתכללות⁶).

ובנדון דידן: לכאורה היה אפשר לבאר שבית שמאי מחמירים ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".

אבל, לאמיתו של דבר, הרי, הסיבה לכך שבית שמאי לחומרא היא – בגלל ששורשם הוא מקו הגבורה (כמבואר בפנימיות התורה⁷), ובלשון הגמרא⁸ ששמאי היה "קפדן", ומצד הגבורה והקפידא באים עניינים של דינים וחומרות.

והרי מצד תכונת הקפדנות, נעשה היחס שבין איש ואשתו באופן שאפילו דבר קל ביותר מעורר קפידת הבעל וגורם לרחק את אשתו ועד לגירושין – כפי שמצינו בגמרא במסכת בבא-בתרא⁹ בעניין "גט מקושר" (הדורש טרחא גדולה ביותר ואריכות זמן), ש"כהני . . הוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו", היינו, שתכונת הקפדנות היא סיבה לעניין הגירושין דווקא.

וכיון שכן, היתה צריכה להיות דעת בית שמאי שגם על דבר קל ביותר יכול הבעל להקפיד ולגרש את אשתו.

ואכן מצינו על דרך זה בהנהגתו הקפדנית של שמאי – במסכת שבת¹⁰: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", "על מנת שתשימני כהן גדול" – "דחפו באמת הבנין שבידו", וגרשו מהסתפח בנחלת ה'¹¹; ואילו הלל שהיה "ענוותן"⁸, ושרשו מקו החסד (היפך תכונת הקפדנות) – קיבל אותם וגיירם.

ואילו בנדון דידן מיחלפא שיטתייהו: בית שמאי אומרים שאפילו אם הקדיחה תבשילו – אסור לבעל להקפיד עליה ולגרשה, וחייב הוא לשמור על קשר הנישואין; ואילו בית הלל, ששיטתם בכל מקום היא בקו החסד, להקל, ולהשתדל בשלום ואחוה וחסד – סוברים הם שאם הקדיחה תבשילו (אף שלא מצא בה שום דבר ערוה) יכול לגרשה?

ג. [..] וכמו כן – ויתירה מזה – צריך להבין בנוגע לשיטת ר' עקיבא :

על הפסוק¹² "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה"¹³ – "כלל גדול" דייקא, כדברי הגמרא במסכת שבת¹⁴ שמשמעות הלשון "כלל גדול" הוא שישנו גם כלל סתם, כלל קטן, שהוא "כלל" רק לגבי הפרטים, ואילו "כלל גדול" הוא כלל גם לגבי הכללים (הקטנים), וזהו שאומר ר' עקיבא  ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא (לא רק פרט בתורה, ולא רק סתם "כלל" בתורה, אלא) "כלל גדול בתורה" – כללות התורה כולה, וכפי שמבאר בארוכה רבינו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך, בתניא פרק "לב", שעניין "ואהבת לרעך כמוך" הוא "יסוד ושורש כל התורה".

[..] וכיון שר' עקיבא מדגיש ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" – הייתכן שסובר הוא שאפילו לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, היינו, שאין כאן ענין של איסור, וגם לא הקדיחה תבשילו, אלא רק לא מצאה חן בעיניו, היינו, שהיא בשלימות היופי הן בקלסתר פנים והן בחיתוך האברים, אלא שמשום-מה אירע ענין של העדר נשיאת חן – אזי יכול כבר להיות ענין הגירושין?!

ובלשון הגמרא במסכת סנהדרין¹⁵: "שבקה ר' עקיבא  לחסידותיה", כלומר, ר' עקיבא, שהוא החסיד, דהיינו המקור של חסד, "שרגיל לזכות את ישראל"¹⁶ – "שבקה לחסידותיה", בכך, שמחמיר עוד יותר מבית הלל, שגם אם לא הקדיחה תבשילו, אלא רק לא מצאה חן בעיניו, הנה משום זה בלבד יכול כבר להיות ענין הגירושין!

ד. [..] ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור תוכן ענין קידושין וגיטין בעבודת האדם – שזהו ענין עיקרי שבו משתקף כללות ענין עבודת האדם לקונו:

ידוע¹⁷ שכללות עניין איש ואשה, חתן וכלה, נמשך ונשתלשל מעניינם ברוחניות – ככל עניני האדם התחתון, עליו נאמר¹⁸ "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ו"אתם קרויין אדם"¹⁹, על שם "אדמה לעליון"²⁰, כמו שכתוב²¹ "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" – הקב"ה שנקרא חתן וכנסת ישראל שנקראת כלה, אשר, משמעות השידוך ביניהם הוא שהנשמה (הכלה) מקבלת על עצמה ומתחילה למלא את שליחותו של הקב"ה (החתן) בעולם, כמאמר המשנה בסוף מסכת קידושין: "אני נבראתי לשמש את קוני".

ומזה נמשך גם באיש ואשה למטה – שהתכלית היא כמאמר רז"ל²² "איש ואשה זכו שכינה ביניהן"²³, על ידי זה שבונים "בנין עדי עד"²⁴, בדוגמת אדם וחוה בהיותם בגן-עדן, כנוסח הברכה בכל נישואי איש ואשה²⁴: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", שאז היה עניינם – כמפורש בקרא: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"²⁵, לעבדה אלו רמ"ח מצוות עשה, ולשמרה אלו שס"ה מצוות לא תעשה (כפירוש בתרגום יונתן ובזהר²⁶).

ובעניין זה יש פלוגתא בין בית שמאי לבית הלל: הן בנוגע למעמד ומצב שקודם התחלת העבודה (ענין הנישואין) – שזוהי הפלוגתא "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כדלקמן [במקור השיחה]); והן בנוגע למעמד ומצב שלאחרי התחלת העבודה, בעיצומה של העבודה – שזוהי הפלוגתא בנוגע לעניין הגירושין, "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'", מתי אפשר לעזוב את אופן העבודה שעסק בה עד עתה ולעבור לעבודה אחרת (כדלקמן). ועל פי זה יתבאר הטעם שמיחלפא שיטתייהו דבית שמאי ובית הלל בין קודם התחלת העבודה ובין לאחרי התחלת העבודה.

ה. [...] וזהו גם החילוק באופן הנהגת שמאי והלל בסיפור המעשה בנכרי שבא ואמר גיירני – שזהו מעמד ומצב שקודם התחלת העבודה:

אף על פי שגם קודם שנתגייר יש בו עלוליות לעניין הגיור, ויתירה מזה, כדאיתא בספרים²⁷ שיש בו ניצוץ של נשמה שמעורר ומושך אותו להתגייר, ולכן עוד קודם שנתגייר נקרא כבר בלשון "גר", כלשון המורגל בש"ס²⁸: "גר שנתגייר", ולא נכרי שנתגייר – הרי ענין זה אינו אלא בכוח, וכל זמן שלא בא בפועל, יתכן שעדיין לא הגיע הזמן לכך כו'.

ולכן, קודם הגיור – נהג שמאי בכל תוקף החומרא, ו"דחפו באמת הבנין שבידו", כל זמן שלא היה מוכן לקבל על עצמו את היהדות בכל הפרטים.

ואילו הלל נהג להיפך – כי מצד ההנהגה של חסד ורחמים, אין להמתין, אלא צריכים לגאול מיד את הניצוץ קדושה שבו ולהכניסו לגבול וגדר הקדושה, אף על פי שלעת-עתה מוכן הוא להתגייר רק על מנת שילמדוהו כל התורה כולה בעמדו על רגל אחת, או על מנת שישימוהו כהן גדול.

אמנם, לאחרי שהנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא²⁹, ל"עולם הפוך"³⁰, לעבוד עבודתה בגוף ובחלקו בעולם – אזי מתבטא החילוק שבין בית שמאי לבית הלל בציור הפכי:

מצד מדת הדין והגבורה דבית שמאי – השיטה היא שיש להחמיר ולעסוק בכל עניני העבודה גם כאשר העבודה היא קשה ביותר; ואילו לשיטת בית הלל, כאשר העבודה היא שלא לפי כוחו, יכול לפעול שיחליפוה בעבודה קלה יותר, כדלקמן.

וזהו תוכן הפלוגתא דבית שמאי ובית הלל (ור' עקיבא) בנוגע למעמד ומצב שלאחרי הנישואין (בניגוד לפלוגתתם במעמד ומצב שלפני זה, "כיצד מרקדין לפני הכלה") – "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".

ו. ביאור הדברים:

יכול להיות מעמד ומצב שלמרות שכבר היה ענין הנישואין, היינו, שהנשמה (איש) נתלבשה בגוף (אשה)³¹ זה, וניתן לה חלק בעולם שבו צריכה לעבוד עבודתה, וגם ניסתה והתחילה לעסוק בזה – אף על פי כן, באה הנשמה בפני בית-דין של מעלה וטוענת, שאין ביכולתה להשתלט על הגוף, כיון שיצרו גדול כו', ואין ביכולתה לפעול בבירור חלקה בעולם מצד גודל ההעלם וההסתר כו', והיינו, שהטענה היא שאין התאמה בין הנשמה לגוף או בין האדם העובד לעבודתו בחלקו בעולם, ולכן רצונו להתגרש מעבודה זו ולמצוא עבודה אחרת קלה יותר.

ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל :

בית שמאי – שהנהגתם במדת הדין והגבורה, שלכן מחמירים בכל עניני תורה ומצוותיה – סוברים הם שלא יועילו שום תירוצים; כיון שניתנה לאדם עבודה ושליחות זו, היינו, שמלמעלה חיברו ביניהם (ענין של נישואין) – חייב הוא למלא אותה עד כמה שתהיה קשה, שכן, גם כאשר זוהי עבודה קשה ביותר, הרי "לפום גמלא שיחנא"³², וממילא, עליו לעבוד עבודתו עד קצה האחרון, "עד דכדוכה של נפש"³³, ו"עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי), ואין לו לעזוב עבודה זו, ומובטח לו שבוודאי "לא ידח ממנו נדח"³⁴.

וזהו "לא יגרש אדם את אשתו" – "אלא אם כן מצא בה ערות דבר", היינו, שישנו פסק-דין בתורה שזהו "דבר ערוה", שאז היא אסורה לו וחייב לגרשה:

יתכן אמנם ש"לא תמצא חן בעיניו", היינו, שמצד בחינת המקיפים שבנשמה (ענין ה"חן")³⁵, אין התאמה בין הנשמה לגוף, בין האדם העובד לעבודה בחלקו בעולם; ויתכן אפילו ש"הקדיחה את תבשילו", היפך הנהגת "אשה כשרה עושה רצון בעלה"; ואף על פי כן, כל זמן שאין פסק-דין על פי תורה שהחיבור של נשמה זו עם גוף זה, או אדם זה עם עבודה זו, הוא חיבור וצירוף שאינו ראוי – מוכרח הוא להמשיך בעבודתו זו למרות היותה עבודה קשה ביותר.

אבל בית הלל  – שהנהגתם היא במדת הרחמים, מצד רחמים רבים העליונים – סוברים הם שיש להתחשב במעמדם ומצבם של בני-אדם קרוצי חומר, יושבי בתי חומר, ולמצוא אופני עבודה קלים יותר, ובלבד שיוכלו בקלות יותר למלא את רצון הבורא, החתן של ישראל (הכלה).

כלומר: למרות שהיה אמנם ענין של קידושין "כדת משה וישראל", כולל גם ברכות נישואין, שמורה על ההסכמה והמשכת הסיוע מלמעלה, אבל אף על פי כן, כאשר רואים אחר כך שאין שלום וחיבור ביניהם, האשה אינה עושה (אלא ממרה את) רצון בעלה, החומר אינו עושה את רצון הצורה, והגוף אינו עושה את רצון הנשמה – אזי יש מקום לומר שנשמה זו צריכה גוף אחר שיהיה נוח יותר, וגוף זה צריך נשמה אחרת שתהיה תקיפה יותר,

ועל דרך זה בנוגע לעבודה בחלקו בעולם, שכאשר אינו מצליח בעבודה זו, ואדרבה כו' – יש מקום להחליפה בעבודה אחרת, קלה יותר, ואף על פי כן, לא יהיה זה באופן שעל ידי זה יחסר ח"ו במילוי רצונו של הקב"ה בעבודה ושליחות הקודמת, אלא באופן ש"יצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"³⁶, וה"איש אחר" יבנה בית בישראל שבו יהיה "ושכנתי בתוכם"³⁷, "בתוך כל אחד ואחד"³⁸, היינו, שיימצא יהודי אחר שיעסוק ויצליח במילוי העבודה והשליחות בחלק העולם הנ"ל, לעשות ממנו כלי לאלקות.

ז. ויש להוסיף בשיטת בית הלל ביאור דיוק הלשון "הקדיחה תבשילו" דווקא – דלכאורה היה לו לומר בפשטות שאינה עושה רצונו – שבזה מרומז שלא נשלם תכלית הנישואין:

איתא בגמרא במסכת יבמות³⁹: "כתיב⁴⁰ אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם . . אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמיהה) . . נמצאת (האשה) מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו", על ידי זה שמתקנת את החטים להיות מהם מאכל אדם.

ועל דרך זה בנוגע לנשמה והגוף – שהנשמה מצד עצמה אין לה קשר עם קלף גשמי וצמר גשמי, ובמילא אין לה קשר גם עם הניצוץ האלקי שנמצא בקלף וצמר הגשמיים, כי אם על ידי אמצעות הגוף, והיינו, על ידי זה שהגוף אינו משאיר את הדברים הגשמיים כמו שהם, חטים כמו שהם, אלא עושה מהם מאכל לאדם העליון שעל הכסא, וכמו בתפילין, שעושה מהקלף הגשמי תשמישי קדושה, על ידי זה שכותב עליו פרשיות התורה, ומניח אותם במקום הראוי על פי תורה, ועל דרך זה בשאר מצוות התורה, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"⁴¹, ואז נשלם תכלית ענין הנישואין.

אבל כאשר האשה (הגוף) אינה מכינה לאיש (הנשמה) דבר הראוי למאכל אדם, ואדרבה, תמורת זה הרי היא עוד מקדיחה את תבשילו, היינו, שהיא מקלקלת גם את תבשילו של הבעל שכבר מוכן לו (עניני הנשמה שהיו אצלה מקודם לכן), שמקדיחה אותו על ידי ההתלהבות בענייני העולם ברשפי אש דלעומת-זה – תמורת ה"אש" של "איש ואשה זכו שכינה ביניהן"²², שהוא עניין אש י' ואש ה', אש שלמעלה ואש של הדיוט (כמדובר במאמר שלפני זה⁴²) – אזי סוברים הם בית הלל שאפשר להיות ענין של גירושין, היינו, שיעזוב עבודה זו ויתעסק בעבודה אחרת;

אבל, כל זמן שלא הגיע לידי מעמד ומצב ש"הקדיחה תבשילו" – עליו להמשיך ולהתייגע בעבודתו הקודמת.

ח. ואילו "ר' עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו":

ר' עקיבא, להיותו חסיד, מקור החסד, ועד שאומר ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", סובר הוא יתירה מזה – שעבודתו של יהודי צריכה להיות גם באופן של "חן",

וכדאיתא בגמרא⁴³: "שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה כו'", והיינו, שכשם שצריך להיות "חן מקום על יושביו" כדי שיוכלו לעשות ממקום זה מקדש לו יתברך, כמו כן צריך להיות בפנימיות העבודה העניין של "חן אשה על בעלה",

והיינו, שנוסף על שלימות העבודה בפועל ממש, צריכה להיות העבודה מתוך רצון ותענוג ("חן") – כפי שמצינו בנוגע ללימוד התורה שאמרו חז"ל⁴⁴ "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"; ועל דרך זה בקיום המצוות ישנו ענין ברכת המצוות: "ברוך כו' אשר קדשנו במצוותיו", שהוא עניין ההודאה להקב"ה⁴⁵ על "אשר קדשנו במצוותיו", "אשר" דייקא, כמבואר בקבלה וחסידות⁴⁶ ש"אשר" הוא מלשון תענוג, כמו "באשרי כי אשרוני בנות"⁴⁷, היינו, שקיום המצוות הוא מתוך תענוג ונחת רוח.

אמנם, כאשר עבודתו היא באופן שחסר בה ענין ה"חן", והיינו, שבנוגע לפועל הרי הוא עובד עבודתו בשלימות, אבל הוא עושה זאת בדרך "מצות אנשים מלומדה"⁴⁸, ללא רגש של אהבה ותענוג, כיון שחסר אצלו ה"חן" בעבודה זו – אזי מצד מדת החסידות של ר' עקיבא, מאפשרים לו למצוא עבודה אחרת שתמצא חן בעיניו, ויוכל לעסוק בה מתוך תענוג, שאז תהיה עבודתו לה' בשמחה ובטוב לבב⁴⁹.

ט. והנה, ההלכה היא – לא כר' עקיבא, ולא כבית שמאי, אלא כבית הלל⁵⁰:

התורה על הרוב תדבר⁵¹, ואצל רוב בני ישראל, אי אפשר לדרוש ולתבוע שמיד בהתחלת העבודה יהיה גם ענין התענוג בעבודה. וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה⁵², שבתחילת העבודה "אין מלמדין . . אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר", שאז, עבודתו אינה מצד ענין התענוג, אלא מצד סיבה צדדית.

ולכן, אין הלכה כר' עקיבא, שסובר הוא שאפילו כאשר חסר רק ענין ה"חן" (חפץ ותענוג) בעבודה מסויימת, אזי יכול כבר לעזוב עבודה זו, ולעבור לעבודה אחרת שמוצאת חן בעיניו.

ולאידך גיסא – אין הלכה כבית שמאי שיש חיוב על האדם להמשיך ולהתייסר בעבודתו הקשה עד מיצוי הנפש, מבלי לאפשר לו לעבור לעבודה קלה יותר.

במקרים יוצאים מן הכלל צריכה אמנם להיות העבודה באופן של מסירת נפש עד כלות הנפש ממש⁵³ – בנוגע לג' העניינים שעליהם אמרו⁵⁴ "יהרג ואל יעבור",

– וישנו אופן ההנהגה של חסידים⁵⁵ שמחמירים על עצמם ומוסרים נפשם על קיום כל התורה ומצות, וכדאיתא במדרש⁵⁶ על הפסוק⁵⁷ "מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכתי בית מאהבי", "מה לך יוצא ליסקל, על ששמרתי את השבת . . על שמלתי את בני כו'", "על שנטלתי לולב על שהנחתי תפילין". ולהעיר מהפלוגתא בראשונים ואחרונים⁵⁸ אם ניתנה רשות לכל אחד למסור נפשו על כל המצוות שבתורה שלא בשעת גזירת השמד. ולכל הדעות, אין זו דרך הסלולה לרבים, אשר, התורה על הרוב תדבר –

אבל בנוגע לכל שאר העניינים – צריכה להיות עבודתו באופן שהנשמה נשארת קשורה בגוף, אף על פי שנכשל לפי-שעה כו'⁵⁹.

ולכן, ההלכה היא כבית הלל – שזוהי דרך סלולה ורחבה לכל אחד ואחד מישראל, דרך המלך, "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"⁶⁰, לעשות מכל העולם דירה לו יתברך – שאין חיוב להתייסר בעבודה הקשה עד מיצוי הנפש, אלא, כאשר ישנו מעמד ומצב של "הקדיחה תבשילו", אזי יכול לעזוב עבודה זו, ולמצוא עבודה קלה יותר.

י. ויש להוסיף ולהעיר:

אף על פי שהלכה כבית הלל, ועד ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"⁶¹, מכל מקום, מצינו דעה⁶² שבעניין גירושין הלכה כבית שמאי, ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר". ובכל אופן – הנה גם כאשר יש מקום לעניין הגירושין, "אין ראוי למהר לשלח אשתו הראשונה"⁶³.

וההסברה בזה – מכיוון שנעשה כבר ענין הנישואין, כולל גם ברכות נישואין שמורה על ההסכמה מלמעלה, הרי מובן, שאם רק תהיה השתדלות הכי גדולה, יוכל להתקיים הרצון העליון שיומשך קיום הנישואין, שאז יהיו ברכות הנישואין כתיקונם (שהרי אף על פי שגם אם יתבטלו הנישואין לא תהיה הברכה לבטלה, כיון שהיה ענין הנישואין לפי שעה, מכל מקום, אם אין זה "בנין עדי עד", אין זו ברכה כתיקונה), ולכן יש לעשות את כל ההשתדלות שעניין הנישואין יישאר בקיומו.

ועל דרך זה בנוגע לעבודת האדם⁶⁴:

כיון שבהשגחה פרטית באה לידו עבודה ושליחות מסויימת במקום מסויים (שהרי הוא מאמין שאין דבר שאינו בהשגחה פרטית, וכמו שכתוב⁶⁵ "מה' מצעדי גבר כוננו"), לא יתכן שעבודה זו תהיה שלא בכוחו. אלא מאי, ישנם כל כך הרבה קשיים, העלמות והסתרים בעבודה זו – הנה "בהדי כבשא דרחמנא למה לך"⁶⁶, אבל ברור הדבר שביכולתו למלא עבודה זו, כיון שיש לו כוחות לכך, ועליו רק להמשיכם מן ההעלם אל הגילוי, ולכן "אין ראוי למהר לשלח כו'", שהרי אינו יכול לדעת אם הרצון להיפטר מעבודה ושליחות זו הוא מהיצר-טוב או מהיצר-הרע, אלא עליו להתבונן עוד הפעם ועוד הפעם, ולנסות בכל מיני האופנים להמשיך בעבודה ושליחות זו.

יא. [...] ומזה באים לסיום המסכת ממש – "ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר . . היא חברתך ואשת בריתך":

ובהקדם דברי הגמרא⁶⁷ בנוגע לעניין הגלות, שדומה לגירושין⁶⁸ – שאז טוענים בני ישראל "נהיה כגוים כמשפחות הארצות גו'"⁶⁹, באומרם: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום (ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו, יש לו עלינו כלום), אמר לו הקב"ה לנביא, לך אמור להן, אי⁷⁰ זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם".

ולכאורה הרי זו סתירה מרישא לסיפא: בתחילת הפסוק נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", היינו, שאין זה ענין של גירושין; ואילו בסיום הפסוק נאמר "ובפשעיכם שולחה אמכם", שזהו ענין של גירושין על ידי "ספר כריתות"?!

והביאור בזה:

מצד "פשעיכם" יכול אמנם להיות ענין של גירושין ח"ו, כיון ש"מצא בה ערות דבר" (ככל פרטי הדרגות שבדבר); אבל, ישנה פעולתו של המזבח ש"מזיח ומזין מחבב מכפר",

– כפי שמצינו בזמן בית שני, שאף על פי שחסרו בו ה' דברים⁷¹, ולא היתה השראת השכינה בשלימותה, מכל מקום, היתה בו עבודת המזבח בשלימותה, כולל גם פעולת השראת השכינה שבאה לידי ביטוי באש שלמעלה⁷² שהיתה נמשכת על ידי האש שבאה מן ההדיוט⁷¹,

ועל דרך זה גם בזמן הגלות, ישנו המזבח בבית המקדש של מעלה, ואליהו עומד ומקריב עליו שני תמידין בכל יום (כדאיתא במדרשים והובא בעשרה מאמרות⁷³) –

היינו, שגם במעמד ומצב של "בתוך טומאותם", ישנה פעולת המזבח שמזיח גזירות, ומזין כל אחד לפי רצונו ותאוותו, ומחבב את ישראל אל אביהם, ועד שמכפר על כל עוונותיהם,

ולכן, אומר הקב"ה לנביא לומר לבני ישראל: אף על פי ש"בפשעיכם שולחה אמכם", מכל מקום, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה"?!... ולאמיתו של דבר – "היא חברתך ואשת בריתך"⁷⁴.

(קטעים מ'סיום' על מסכת גיטין, התוועדות כ' מנחם-אב ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כו, עמ' 157-177)

- See more at: http://chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=10702&CategoryID=1870#sthash.LR8RRCIx.dpuf

כביטוי ליחסי הגוף והנשמה, כדרך החסידות בד"כ, וזה לא נותן מענה לאכבזתה של פסידונית.

אמנם "אחת דבר אלקים שתיים זו שמעתי"  - דברי תורה מהיותם אלוקיים מקפלים בתוכם הרבה עומקים, אך לעולם אסור לקפוץ ולדלג על הרובד הראשון שהוא הפשט.

טובה, כדי לעדכן את אופן בניית היחס לחכמינו..

כלומר: אנחנו יודעים שרבי עקיבא ענק שבענקים - אפילו שלא יכולים בכלל לתפוס את הגודל - וגם מה עושה למי שקצת "מרגיש", עצם הזכרת שמו -

אז אם שומעים משהו שאמר, ש"לא מסתדר לנו", משתדלים להבין, לעדכן את עצמנו, או לכוף ראש בענוה. אבל לא לאבד משהו מה"סימפטיה", כי אחרת ההפסד כולו שלנו. רבי עקיבא יסתדר גם בלעדינו. אנחנו בלעדיו - זה לגמרי לא ברור...

ב. מעבר לכך, הרי גם ספציפית לנושא - המסירות בין רבי עקיבא לאשתו רחל, היא אחד הדברים ה"הרואיים" בנושא. גם מה שהמתינה לו, גם הכרת הטוב כלפיה, "שלי ושלכם שלה". אז זה עוד יותר אמור לגרום להבין שדבריו אינם בכיוון שחשבת.

אלא מה?

קודם כל, ניתן לומר, שאומר בפשטות את הדין הבסיסי לגבי אופציה של גירושין. שאכן, התורה לא חייבה אדם להישאר עם אשתו. ומביא סיבה שנראית "קלה", שאפילו ירצה מחמתה, מותר לו (כלומר, שהוא עצמו מתייחס לכך כדבר שאינו "רציני" - ובוודאי לפי זה, שאינו "ממליץ" לנהוג כך. אך אומר שמצד הדין זה מותר).

ואפשר גם לומר, שרבי עקיבא, הוא "מחמיר" פה בענייני הקשר שבין איש לאשתו. שאפילו אם יש מישהי אחרת שיותר נאה בעיניו, כלומר, שבגלל זה אהבתו לא תהיה נתונה רק לאשתו, אז זו סיבה. כך כתב הרב אבינר שליט"א בענין זה, שה"החמרה" שלו בנושא היא, שלא בא בחשבון שמישהי אחרת תהיה נאה יותר בעיניו מאשתו. אם זה לא ככה, משהו שם כבר לא בסדר..

מילים אחרות: שעל הבסיס של המחוייבות המוחלטת כשנשואים, צריכה להיות בחירה מרצון בענין הזה. לחדש תמיד את הרצון.

[אגב, אחת הסיבות שאשה יכולה לתבוע דבר כזה ל"ע, זה "מאיס בעיני"..]

הקיצור, בניגוד למה שכנראה הבנת ממבט ראשון, רבי עקיבא לא בא לומר שזו "סיבה טובה" לגירושין. מצא יותר יפה, יאללה... אם חלילה היה כך, לא היה משאיר את אשתו עשרים וארבע שנים עד שכבר לא תהיה צעירה..

בא לומר הלכה, מתי "מותר" - ואולי יותר מזה, בא להציב רף של נאמנות. צורך שלא יהיה לו בראש מישהי אחרת "נאה ממנה".

באמת עזר לי מאוד

בזכותכם אני רואה עכשיו את הדברים מזווית שונה.

אני ממש צריכה תפילה טובה

אל תפלי בטעות של המן!

עכשיו כבר מאוחר מידי.. (: 

תודה על העדכון .. 

יש סיפסודים להסעות. מי שרוצה שידבר עם המספר-

0523411764

הסיפסודים להסעות במועצות רק ביו"ש. ז"א רק בקריית ארבע, בית אל, שומרון, בנימין וגוש עציון.