שמחתי בתוצר, והוא סגר לי נקודה נוספת בתוך מחשבה שמטיילת איתי כמה שנים.
תמיד אהבתי לצייר, ולכן תמיד ציירתי, ותמיד הייתי מצייר הכי טוב בכיתה.
וכשהייתי מגיע הביתה, הייתי יושב מול המחשב, וצופה בציורים של ציירים אחרים מכל העולם.
ובכל פעם שהסתכלתי סביב על אותם ציורים של אחרים, תמיד הייתי רואה כמה הם מציירים יפה וכמה אני לא.
כמה הקווים שלהם הרבה יותר מושלמים משלי, כמה הם תמיד הרבה יותר יצירתיים ממני, ואיך הם משתמשים בכל כך הרבה כלים שבכלל לא ידעתי מהו שמם.
כלים מקצועיים, מהוקצעים, חתיכים ונוצצים, כאלה שהפכו את היצירות של אותם אומנים לפשוט מושלמות.
ותמיד ידעתי, זה מה שחסר לי, את אותו סט עפרונות קסום שהופך כל ציור למדהים. לו רק היה לי אותו, ומזמן כבר הייתי בליגה של הגדולים באמת!
כמה שמחתי ביום שבו הלכתי עם אמא שלי לקנות סט עפרונות כחול וחדש, (מH8 ועד לB8 בדילוגים של שניים) וברגע שהגענו הביתה, רצתי מיד את כל המדרגות אל החדר שלי, התיישבתי מול השולחן, וניגשתי לצייר את הציור הראשון המדהים שלי!
מיותר לציין שהתוצר לא היה מדהים, או נהדר, או פנטסטי, או ראוי לציון במידה מיוחדת. הוא אפילו לא היה יפה. לא הכרתי את העפרונות, ולא ידעתי איך להשתמש בהם. הציור נעצר באמצע, והועבר אל ערימת הציורים הישנים.
רק התאכזבתי לתוך עצמי, והנחתי את העפרונות החדשים בחזרה בקופסה השחורה החדשה גם כן, והבנתי שלא מספיק רק עפרונות טובים... צריך גם נייר איכותי!
וכשקניתי בעצמי בלוק ציור שחור ומרשים, שאפשר ממש לצייר עליו פורטרטים שלמים! וגם עליו, לצערי, לא צלחה המלאכה, והציורים שלי נשארו באותה הרמה.
אז למדתי שגם נייר לא מספיק, ושצריך גם סורק טוב, ופוטושופ, ואפילו לוח גרפי, אבל אחד מצוין! שעולה 12,000 שקל! שרואים לייב את הציור על כל גווניו...
---
הציורים שלי ידעו עליות ומורדות, תקופות שלמות שלא הייתי מצייר כלום, חוש הביקורת העצמי כלפי הציורים שלי היה נוראי, שום דבר שציירתי לא היה מושלם, גם אם כל חבריי היו אומרים ש'זה מדהים!' ו'אתה אומן!', ו'אין כאלה דברים!', תמיד הייתי מחייך אליהם כלפי חוץ, אך מפטיר לעצמי כלפיי פנים, 'טוב.. זה בגלל שאתם לא מבינים כלום בציורים'.
לקח המון זמן להגיע להבנה שיותר מכל דבר- צריך להתמיד במלאכה. אין מה לעשות, לא הכל אפשר לרכוש, ובטח לא כישוריי חיים.
תמיד יהיו טובים ממני, תמיד יהיו מוצלחים, כל אחד והכוחות שנתן לו הקב"ה, ואני? אני אעשה את הטוב ביותר יחסית אלי. וזהו. זה כל מה שאני מסוגל.
הבנות לחוד, ומעשים לחוד (גם הבנות והבנים לחוד, אבל לא בזה עסקינן), ציורים שלא אהבתי לגמרי, במקרה הטוב- מצאו את דרכם אל המגירה, וברע- אל המזבלה.
לא משנה כמה הייתי משנן לעצמי את אותן מחשבות חיוביות ובריאות - עדיין הפחד שלי היה חזק מהרצון לצייר, ופשוט הייתי מוותר.
לא מזמן, (גם בזכות אשתי האמת) החלטתי לצייר, ולהשלים, ויהי מה. והלכתי לכיוון קצת שונה.
הבמה פה בערוץ (של #אילוסטרציה_בקצרה) היא חתיכת אתגר, אבל לא מהכיוון שאתם חושבים עליו, למעשה- בעצם גם.
זה דורש זמן, יצירתיות, כוח, רעיון. אבל גם (ואולי בעיקר) זה דורש ממני את המסוגלות לפרסם דבר שאינו מושלם.
לצייר ציור, מהיר (יחסית) ולפרסם מה שיצא בפומבי?! וואו, מי היה מאמין.
ציירתי כבר עשרות אילוסטרציות, חלקן אהבתי יותר, חלקן אהבתי פחות (ועוד יותר פחות..) אבל תמיד שמחתי לראות שמישהו מחייך בעקבות הציור.
זה היה מדהים. היצירה הלא מושלמת שלי, גורמת לאנשים לחייך. לא להאמין!
אבל איך?! זה לא מושלם?! לא לי ההסברים. עדיין קשה לי להבין.
ומשם, יום אחד, כשהצלחתי לקחת נייר מהמדפסת, עט שחור מהכיס, ולצייר את ר' טוביה מדבר עם אלוקים... הייתי מאושר 
אומנם לקח לי זמן (צעירים מעל עשרים..) אבל אני שמח שהשתפרתי בעוד נקודה בחיים.
נסו גם אתם, לא משנה במה, אני בטוח שגם אתם מסוגלים!
אז מאחלת בינתיים המשך מהנה באהבה ממני מיכל.
(ועוד...
)
