פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 1598)

כל סיפור בדף היומי באותה תקופה היה משהו כמו "......שמעון מת.....".

אבל מהם קו בודד, קו כפול... ובעיקר מה קרה לפני מה.

להמציא מערכת סימנים ליבמות זה אתגר מסובך ונודע.

ספר "תלמי שי" עמד בזה בכבוד, אבל צריך להתרגל לסימונים שלו.

ספר תלמי שי - תרשימים למסכת יבמות, מאת יצחק שוה.

(נראה לי שיש קשר לישיבת מעלה אדומים)

בהיר ונהיר.

מלמעלה למטה

לוי

יהודה

אשה אחת

שמעון

ראובן

יעקב

בת

בת

יחצאל

נערה

כלב 

חלאה

בת

בת

די קל לזהות את זה

אז יש לי כתב של גברים, מטבע הדברים...

להגיד שהגענו כיתה ד' זאת מחמאה

#דיסגרףגאה

לפחות זה גרם לי להיות ממש ממש ממש טוב בלסכם טקסט למינימום הנדרש.

התכוונתי, הגם אתה מהמשמיצים

("להגיד שהגענו לכיתה ד' זו מחמאה")

אבל זה יותר בהקשר של בגידה, לא?

למה >את< יוצאת כל כך להגנתינו?

לגבי הכתב שלי. הוא נראה בערך כמו מה שהעלית

לא בדיוק, אני זורם עם כל דבר שמונע ממני לעשות את מה שאני צריך לעשות.

גם אם זה אומר להשמיץ את עצמי.

היי זה בדיוק מה שאני עושה

אני צריך שינה

עכשיו

חוץ מזה, הכתב שלי באמת מזעזע, לא שזה מאוד מפריע לי.. אני מודע לעצמי ולצחוק על זה לא יעלה או יוריד משהו בי.

אלעזר, שני קווים זה נישואין, וקו אחד זה הורים-ילד

יעקב נשא שתי אחיות מאב (אני מבין שאחת אחרי מות השניה) והוליד בן מכל אחת, ושני בנים מאשה אחרת, שנישאו כל אחד לאחות מאם של אחת מנשות יעקב האחיות מאב.

מי מת עכשיו?

ולוי ויהודה רוצים ליבם

כל אחד יכול ליבם רק אחת ולא את השניה, כי היא דודה שלו

בטח התכוונת הפוך, שלוי ויהודה מתו.

כי שתי אחיות-נשי-יעקב-מאם הן בעצמן אחיות-מאב.

אבל זה היה ארוך מדי.

כמו עשר הספירות? 

(אבל ירדתי מזה עוד לפני שהסתכלי בעיון, רק מפני שזה אתה..)

אני ממש מסכים עם עצמי!

כתבתי בדיוק נכון, ומענין איך הצלחתי לכוין בדיוק לאמת!

ועד כמה שזכור לי, אתה ממש נחמד בשיחה אישית, לא מתלהם ולא חופר

מה יכול להכאיב שם?

אני לא כותב כל כך שונה מאז...אלא אם כן לא התכוונת לזה.

זה מזוכיזם

שהם מתחת לגיל 20...

|משחיזה סכין|

ויש כאן גם יותר צעירים ויותר מבוגרים

לא מכיר באזור, תנסי לשאול חברות אחרות שהתחתנו לאחרונה.

מקווה שתסתדרי עד אז אבל אם לא אני אהיה כאן, דברי איתי

מקווה שתסתדרי עד אז אבל אם לא אני אהיה כאן, דברי איתי

ותפתחי ספר טלפונים של בני ברק.

יש שם יותר מ10 מספרים

בהצלחה.

יש עוד מלא, זה הראשון שמצאתי

קודם כל. דבר ראשון, כלל ברזל- לברוח זה לא פיתרון.

יש קושי- מתמודדים, מתגברים, מוצאים פתרונות, מתפתחים, משתנים, מתבגרים, מתקדמים- לא בורחים.

הפיתרון הראשון הוא להבין, לא במילים אלא בהבנת הלב - מה המשמעות של הורים ולמה מכבדים אותם.

ברגע שבו תבין את זה - אתה תתמודד הרבה יותר טוב.

ועכשיו לפרקטיקה -

תחפש נקודות טוב ותהפוך אותן למרכז- לא חוכמה להסתכל רק על החלקים שמעצבנים ומקשים,

צריך על כל דבר מעצבן שפוגשים להגיד ולמצוא חמישה דברים טובים לפחות. תתחיל מזה- זה כבר ישנה את האווירה.

כשהחלק של הקשה והמעצבן גובר אז כל האווירה נפגמת וגם דברים שוליים וקטנים מקבלים מימדים של טרול הרים.

תדבר איתם- תברר עם עצמך ואיתם מה מפריע לך ולמה אתה נפגע מהדברים האלו, למה הם מפריעים לך? מה השורש

של הדברים- יותר מדי פעמים, אנחנו שבויים באשליה שאנחנו מבינים למה אנשים עושים דברים ואנחנו לא, יותר מדי פעמים

אנחנו שופטים מעשה לפי מה שאנחנו חושבים שהכוונה שלו כשזה לא נכון. יותר מדי פעמים אנשים מרגישים שלא מתחשבים 

בהם ומוכיחים לעצמם את זה בכל מיני התנהגויות של האחר ("אמרתי להם שמפריע לי X אז למה הם מתעקשים לעשות X?")

כשבעצם הצד השני בכלל לא יודע או מבין מה הבעיה.

קודם כל תברר עם עצמך מה השורש של מה שמפריע לך- אח"כ תדבר איתם על זה. הם אוהבים אותך ורוצים שיהיה לך טוב,

ממש לא מחפשים לעצבן או לפגוע בך, תזכור את זה כל הזמן, ותשנן- ההורים שלי לא יעשו דבר כדי לפגוע בי, הם חושבים עליי

וכל מה שהם עושים הוא רק כדי לעזור ולהיטיב לי, אם היו יודעים או מבינים שזה פוגע בי, הם היו עושים ככל שביכולתם למנוע

זאת. אם אתה חי בעולם נורמלי וסביר כמו כולנו- זאת האמת.(אם במקרה אתה נמצא במיעוט הזעיר שבו הדבר הזה לא נכון ויש

לך סכנה אמיתית לניצול או לפגיעה - אז הסיפור אחר אתה במצב של חוסר ברירה, ראה בסוף.)

תתייעץ עם רב, לך לרב שלך ותשפוך את הלב בעניין הזה- קודם כל עצם הפריקה תעזור, תקבל נק' מבט חיצוניות וחכמה יותר

מאדם שאתה מעריך ומכבד, תקבל עצות יותר מועילות וחכמות שיותר יורדות לעומק העניין. אם לא רב אז אדם קרוב שאתה

מעריך ומכבד ויש לו יכולת לעזור. אל תחפש את אלו שייעצו לך לוותר ולברוח - תחפש דווקא את מי שייעץ לך להישאר, ככה

תדע שכשהוא מייעץ לך לעזוב זה בגלל שבאמת המציאות לא מאפשרת.

אם אכן אין ברירה- ויש מצבים שאין ברירה ולהישאר במקום כזה יפגע בך, ואני מדבר על פגיעה אמיתית, לא "משגע אותי

שאמא שלי מכריחה אותי לסדר את החדר שלי" אלא ברמה של נזק פיזי או נפשי, ניצול וכו'... אז אין ברירה וחייבים להתרחק.

לפעמים גם תוך כדי תהליך של תיקון החיכוך התמידי מקשה על האפשרות להתבונן מהצד על מה באמת קורה ולכן צריך

"תקופת הצטננות" - אבל לעזוב את הבית זה לא מה שישפר לך את כיבוד ההורים- להיפך, להתמודד עם הקושי זה כיבוד יותר

גדול, כי  מה יקרה כשתצא מהבית? תוכל פחות לתת להם מקום משמעותי בחייך? אז איזה כבוד זה? זה הזלזול הגדול ביותר,

לעבוד  על אנשים ככה. תבנה מערכת יחסים בריאה ושמחה עם ההורים שלך- זה ייקח זמן, זה ידרוש ממך עבודה והסתגלות

וויתורים, חוץ מזה שזו הכנה מצויינת לחיים, זה ישתלם בסוף כשמערכת היחסים שלך עם ההורים תהיה שמחה ונעימה.

אני לא יודע מה בדיוק המצב שם, ומה זה אומר לעזוב את הבית.

[לאן - דירת שותפים, פנימיה של ישיבה, האם ההורים זקוקים לו בבית, האם הם עלולים להפגע].

אבל ייתכן שלפעמים, דווקא כשהאדם עומד לעצמו, הוא יכול לכבד את ההורים, ויכול לקבל את זה שגם הם עומדים לעצמם, ולא צריכים להתנהל כמו שהיה רוצה.

נראה לי שתהליך דומה, עובר על חלק ניכר מבני הנוער, בשלב מסויים יש להם חיכוכים עם ההורים, וכשהם בוגרים יותר, ועומדים לעצמם. [גם אם הם ממשיכים לגור בבית ההורים], היחס שלהם להורים משתפר.

כמובן, אסור שזה יהיה בסגנון של "אבא ואמא! נמאס לי ממכם! אלך לחפש לי מקום אחר.."

לא מחייב שזה מה שטוב במקרה שלך, אבל נראה לי שיש מקרים שהם זה כן טוב.

האם באמת בגלל שהם מכבדים אותם יותר? או פשוט כי יותר קל להתייחס(או לא להתייחס למעשה) למה שהם אומרים

ומבקשים. כן- מרחוק אפשר לכבד מאוד מישהו, הוא חי את החיים שלו ואני את שלי, מה שהוא אומר פחות משפיע עליי,

מה שהוא חושב פחות משפיע עליי, אני תמיד יכול לחזור הביתה ולשכוח ממנו. מי שרוצה לחיות ככה עם ההורים שלו-

שיבוסם לו, לא מאמין שזה בריא או נכון לחיות ככה עם ההורים, אלא אם כן במצבים מאוד מיוחדים.

אתייחס לנקודה קצת אחרת, שלדעתי בסופו של דבר עומדת על אותה נקודה.

למתבגר שתלוי בהורים, יכול להיות קשה לקבל שהם לא יקנו לו משהו שהוא מאוד רוצה, ולדעתם מיותר.

לעומת זאת, מי שעומד לעצמו מבחינה כלכלית, עשוי לראות את זה כדבר מובן מאליו, זה הכסף שלהם, למה שהם יקנו לי דבר שלדעתם מיותר?!

וזה לא רק כספית, זה גם רגשית. מי שתלותי ביחס של ההורים, שזקוק למחמאות שלהם, וכל ביקורת מטלטלת אותו, יתקשה להשתחרר מהרגשת "מגיע לי".

היציאה מהבית על רקע של קושי לא מגיעה ממקום של "ככה הכי טוב להמשיך מכאן" אלא משמשת לרוב כבריחה,

אין טעם לצאת מהבית, יש הרבה דברים שאפשר לעשות לפני זה ולאו דווקא מרחק פיזי. 
נכון, גם בטיפול לפעמים מבקשים הרחקה, כי כשמצננים קצת את האווירה אז אפשר לראות מעבר ל"אדום בעיניים" 
שמגיעים איתו הרבה אנשים לנושאים הללו, אבל זה לא פתרון קסם- וזה לא בטוח יעיל, ומי שלא מוכן לעבוד על מע'

היחסים כשהוא בבית לא יעשה את זה בחוץ בכלל(מה אכפת לו, כבר לא מפריע לו)

"לברוח מהבית" זה לא פיתרון. לברוח זה לא פיתרון. זה דבר ראשון, ברחתי מספיק בחיים שלי בשביל ללמוד שזה לא 

פותר שום דבר באמת.

כמה נקודות-

1. לכולנו יש סכסוכים עם ההורים, כל עוד זה נשמר בגבול הטעם הטוב, אין סיבה לעזוב את הבית והמרחק לא יהיה טוב-

פשוט יהיו פחות נקודות חיכוך והלחץ ירד- זה לא אומר שמשהו השתנה באמת. זה כמו להפחית את השימוש בדלת חורקת,

זה שיש פחות חריקות זה לא כי הדלת תקינה, אלא כי פשוט פחות פותחים אותה, לצערנו כשלא פותחים אותה- יש גם פחות

סיכוי שמישהו יטפל בה.

2. מי שאכן לא יכול להיות בבית וזה מגיע לרמה מסוכנת(מכות, השפלות, ביזוי, ניצול וכו'...) צריך לצאת, זה מקום שמעט

מאוד אנשים נמצאים בו, גם אם הם מאוד מסוכסכים עם ההורים שלהם.

3. עדיף לחיות במרחק רגשי בתוך הבית מאשר במרחק פיזי מחוץ לבית, עובדה ששום דבר לא השתנה כשחזרת מהשירות-

הקשר שלכם לא קפץ, חברים באמת טובים לא מתפוצצים אחרי זה, אלא אם כן משהו לא בסדר. אני מתנגד לאמירה הזאת

שלך, שהמרחק עשה טוב. זה כמו להגיד שנורופן מרפא, הוא לא, הוא מעלים את הכאב, זה שפחות הרגשתם את הכאב

בקשר שלכם ותיפקדתם זה כמו אדם עם נקע ביד שלקח נורופן ואומר שהנורופן הבריא אותו, כי עובדה שהוא השתמש ביד

כשהנורופן השפיע, והנה ברגע שהנורופן התפוגג הוא כבר לא יכול להשתמש ביד. 

4. מה שבאמת צריך זה הרבה עבודה על המידות וייעוץ צמוד בעניין. זה קשר קשה מאוד אבל משמעותי מאוד, ששווה

להשקיע בו את כל המאמצים, וזה מצריך עבודה גדולה, וצריך להיות מאוד נחושים בזה ולא לוותר. לא כל אחד רוצה או

מוכן להשקיע בזה. לצערנו. 

גם הורדת החום הזו היא רק זמנית ולא מטפלת בבעיה האמיתית. 
יש פעמים שבהן אין ברירה- וזה הכי טוב שאפשר. 

יש מי שלא ניתן לטפל בבעיה שלו, ולכן כל מה שאפשר זה למנוע סבל.

אבל זה פיתרון אחרון- כל עוד יש אפשרות אחרת, עדיף להילחם.

זה שמתרחקים לא מקרב, זה פשוט לא כואב לנו ומאפשר לנו לשכוח שאין קירבה אמיתית.

זה לא אמירה אישית עלייך, יכול להיות שהמקרה שלך הוא כזה שאין ברירה יותר טובה.

אבל באופן כללי- יש הרבה אפשרויות טובות יותר.

אם הקשר עם המשפחה ובמיוחד עם ההורים הוא ברמה של בעיה, הוא גורם לתחושות של רצון לעזוב, משהו

לא תקין בקשר. אני מקווה שאתה מסכים עם זה. לא רצון של ילד להתבגר ולעזוב את הבית בשביל לבנות את הבית

שלו שזה טבעי, אלא רצון שנובע ממע' יחסים קשה עם המשפחה וההורים עד כדי סבל בבית, עד כדי כך שאי אפשר

יותר להמשיך לחיות אחד לצד השני. כאב הוא תולדה של בעיה. בעיה היא דבר שצריך לטפל בו. 

רובן הגדול של הבעיות שלנו ניתן לפתרון ע"י השקעה.

אני אתן דוגמא מעולם רפואת הגוף - רוב האנשים היום לא משתמשים בגוף שלהם נכון, זו עובדה. כמות כאבי הפרקים,

בהם בעיקר גב וברכיים, והיום בדור המחשבים והסמארטפון- פרקי כף היד, היא גבוהה מאוד. רבים מהמקרים הבעיה

היא חוסר התאמה של הגוף ושימוש לא נכון בו.

ניקח לדוגמא אדם שיש לו כאבי גב בגלל הליכה לא נכונה(נפוץ מאוד, אתה מוזמן לבחון את שיטות הטיפול, פלדנקרייז,

אלכסנדר וכדוגמתן, רבים מגיעים אליהן בגלל בעיות כאלו) - יש כאב, לכאב יש סיבה. אדם יכול לקחת כדורים ולא

הרגיש את הכאב- כביכול הוא בסדר. אבל זה לא פותר את הבעיה שגורמת את זה. לכן הוא לא באמת טיפל בבעיה

והנזק שנגרם לגוף - עדיין נגרם, רק הכאב לא מורגש. כדי לטפל בבעיה הוא צריך ללכת לפיזיותרפיה, לפלדנקרייז,

אלכסנדר ולהשקיע כסף, זמן, תירגול עד שהוא יתקן את ההליכה שלו. הוא יכול לבחור להמשיך לקחת כדורים, אבל זה

לא פותר את הבעיה, אלא רק מונע ממנו כאב. 

אותו דבר כאן- יש כאב, הכאב נגרם כתוצאה מנזק מסויים- אחרת למה שיכאב? אפשר להתרחק, וזה כמו כדור נגד

כאבים, לא נרגיש את הכאב, אבל הנזק עדיין קיים- הבעיה עדיין נמצאת שם, וככל שהזמן עובר היא לא משתפרת אלא

מעמיקה וגורמת נזק רב יותר. הקרע בין ההורים לילד הולך ומעמיק וגם אם על פני השטח הכל טוב ויפה, ברגע האמת,

הדברים יצאו לאור, ברגע שבו חוזרים לחיכוך, חוזרות גם הבעיות וצפות והפעם במרחק הזמן והשיכחה כל מה שזוכרים

זה את הכאב והעלבון, הנזק נעשה במשך שנים והרגשות הקשים ישבו והעלו עובש מצחין, שמוכן להתפרץ החוצה ברגע

שנאפשר לו.

כדי לשנות צריך עבודה גדולה מאוד, וקשה מאוד, זה אומר להיות מוכן לפתוח את הפצע בשביל להוציא את המוגלה, 

זה אומר להיפתח, להיות מוכן להשתנות, לעבוד עבודה גדולה על המידות, ללכת לייעוץ, להכיר בעובדה שמשהו לא

בסדר, ברמה שזה כבר לא סביר ולהשקיע זמן ורגש כדי לשנות את זה. 

לצערנו יש מצבים שלא ניתן לעזור בהם- כשאחד מהצדדים לא מעוניין, כאשר יש סכנה מהותית בתוך הקשר, זה דומה

למצב רפואי שבו לא נוכל לעזור למטופל מעבר להחלשת הכאבים למינימום, לדוגמא- חולים במחלה שלא ניתן לטפל

בהם. אז גם בהקבלה, לא תהיה ברירה, אלא להתרחק ולצמצם מגע וכאב. זה לא טוב- אבל זה הכי טוב שאפשר.

אפשרות שלישית היא שאנחנו מוצאים שכדי לאפשר את תהליך ההבראה חייבים להמעיט בקשר כדי שאפשר יהיה

לטפל, לדוגמא- שבר ברגל. לא ניתן להמשיך להשתמש ברגל כי זה יזיק לתהליך הריפוי, אז מגבסים ונותנים זמן

החלמה, לא לפני שמחזירים את העצם למקום, ולאחר מכן דואגים לפיזיותרפיה כדי שהרגל תחזור לתפקד כראוי.

בהקבלה- יש מצבים שבהם כחלק מהתהליך צריך ליצור הרחקה כי החיכוך גורם נזק שמפריע להתקדמות התהליך,

כאן, לאחר שיישרנו את המצב והחלטנו להיכנס לתהליך- אז כחלק ממנו אנחנו מנתקים מגע למינימום. ואחרי זה 

עובדים באופן מכוון על הקשר מתוך המקום הזה עד לחזרה לתיפקוד מלא.

הבנת מה הבעיה לדעתי בלברוח?

 חפירות בראבק

התייחסתי לזה שזה קיים, כפיתרון אחרון או כחלק מטיפול. כשהדגש הוא על העובדה שזה לא טריוויאלי וזה מצב

שמגיעים אליו רק אחרי התייעצות ובחינה מאוד מדוקדקת של הדברים.

בעז"ה את לא מבזבזת כסף וזמן, את משקיעה בעצמך ועוד תראי בעז"ה את הפירות של ההשקעה הזו,

גם אם הצד השני לא ישתנה. עצם השינוי שלך, כבר משנה את המע' ובסופו של דבר מאפשר לפצע שלך

להירפא, גם אם לא לגמרי. 

בתור מי שגם היה צריך לתקן דברים כאלו(לא ברמה הזו ב"ה)-

זה לוקח זמן, אבל זה משתלם, כשאדם משתנה זה משנה את הקשר ולוקח זמן לשני להאמין, אבל בסוף זה מתקדם.

יש לאנשים נטייה לנסות לתקן בכוח קשרים גם אם הדבר הכי טוב לכל הצדדים זה להתרחק קצת, יש הרבה מודלים של משפחה ולכל אחד יש את המודל שמתאים לו.

(אני אסייג ואומר שזה מורכב יותר)

בדרך העולם- עוזבים את בית ההורים בשלב כלשהוא בחיים

במוקדם או במאוחר- זה קורה

בני אדם מפתחים את העצמאות שלהם, את החיים של עצמם- ויוצאים מהקן של ההורים שלהם

אני לא רואה בעיה בלעשות מהלך כזה בחיים לא כי איזה אביר בא על סוס ולקח אותך לארמון שלו- אלא כי סתם החלטת לקום ולעשות לעצמך חיים טובים יותר 

ועדיין, אם זה הדבר שהכי יקדם אותך/אתכם אני לא רואה טעם בלהיאבק בזה.

הסיבה שאני מאמין שחשוב לגדול בבית כל עוד זה מה שנכון היא שזאת הכנה טובה למשפחה שאתה תקים.

על הדרך חיזקת דברים אצל עוד כמה אנשים- תודה!!

לפעמים עיון קל בתורה ובגמרא יכול לפתור את העניין. אתה רואה כיצד התורה מתייחסת לזה, כיצד חז"ל מתייחסים לזה, וזה נותן לך הרבה כוח להמשך. גם אם זה לא כיף.

לפני שאציג את המקורות, רציתי להעלות עוד הצעה. אמנם זה נראה לא טוב, וכך לא אמור להיראות היחס בין הורה לילד בצורה האידיאלית, אבל "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת", עדיף להפוך את היחס ביניכם ליחס כזה ולקוות לשיפור בהמשך, מאשר 'לפרק את החבילה'. ההצעה היא כזו- תתייחס אליהם כאילו הם סגרו אתך עסקה- אנחנו מספקים לך בית, אוכל, מותרות, כסף ללימודים, ועוד, ובתמורה אתה תסבול אותנו. לדעתי כדאי לרדת ליחס הנמוך הזה בין ההורים לילד, ולאט לאט לשאוף לרומם אותו.

והרי המקורות:

*"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך יקוק אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר יקוק אלהיך נתן לך" (דברים ה, טז).

*אור החיים על הפסוק הזה- "למען יאריכון. אמר יאריכון שמשמע מעצמם ולא אמר אאריך ימיך. אולי שירצה לומר כי מצוה זו סגולתה היא אריכות ימים מלבד שכרה מה', כי יש מצות שיש בהם סגולות נפלאות מלבד שכר אשר קבע להם ה' וזו גילה אותה ה'"

*תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, גדול כבוד אב ואם שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו, שבכבוד הקדוש ברוך הוא נאמר (משלי ג') כבד את ה' מהונך - מהונך, אם יש לך אתה חייב ואם לאו אתה פטור, אבל בכבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך - ואפילו אתה מחזר על הפתחים (ירושלמי פאה פ"א ה"ה).

*אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין שלה, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת נכנסו חכמים לבקרו, אמרה להן: "התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי בכיבוד יותר מדאי". אמרין לה: "מה הוא עביד ליך?" ותניית להן עובדא. אמרין לה: "אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע" (ירושלמי קידושין פ"א)

הזדמנות לעבוד על עצמך.

אמא עם לב טוב - תשמח. מה איכפת לך מה היא "עושה"..  תפוס פינה אחרת. הרי אתה לא צריך "לחנך" אותה.

כך גם אבא שלך.  הנה, גם אתה קצת "עצבני" מהמצב. מן הסתם יש לו כמה התמודדויות בחיים.

תנסה להתעלם ממה שלא מתאים לך, להתמקד בראיית הטוב שבהם, להקרין טוב, סימפתיה, הכרת טובה. וגם לתפוס לך "פינה" משלך - ששם אתה בונה איך שמתאים לך.

[ודווקא בגלל שזה לא בהקשר ישיר אליך - יותר קל להבדיל בין "שלהם" לשלך.. ופשוט להשתדל להיטיב איתם. זה גם יכול, אגב, לגרום לרוח טובה יותר בכללי, וכשיש "לחצים" .כמו כל הוספת אוירה טובה]

עדיין, גם שזה נכון, זה לא בהכרח יוביל לתוצאה הרצויה.

בטוחה שזה צרם לך עם העיתוי שהזכרת. עדיין.

נשמע שזה לא הפתרון הנכון, אולי משהו עם הקשרים בין הסרטונים ועם מה שיוטיוב ממליץ לראות יוכל לתת מענה.

אולי הדוגמא לא כ"כ מוצלחת באמת. אבל אשאר איתה כרגע כי אני לא מספיק יצירתית ברגע זה.

'לא להגיד כלום' זה "חסד"- מכיוון שהוא חושב בראשו על סיבות שונות שמצדיקות את איחורו של שמואל ואף מחייבות את האיחור.

'להעיר' במקרה הזה, זה אמת מכיוון שמצד האמת, הבן אדם לא כיבד את זמנו של השני, ואיחר לו. ולכן לא משנה מה תהיה הסיבה, זה לא בסדר שהוא לא הגיע בזמן. ולכן להעמיד אותו על מקומו זה למחות על  דבר שהוא 'לא בסדר'.

יותר מובן?

גם שתי מידות שלכאורה נמצאות על שני קצוות מנוגדים יכולות להפגש באמצע (לדוגמא, חסד של אמת). 

גוונא כבר האריך כאן במה שרציתי לומר, רק אוסיף דבר : 

במשלי יש פסוק שאומר  " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה', יוֹכִיחַ". (משלי ג',י"ב), עוד מידה של בורא עולם שעלינו ללמוד ממנה. 

אנו מצווים לאהוב כל אחד מישראל, ומתוקף אהבה זו לפעמים צריך להוכיחו. אם לא נעשה כן הדבר עלול יעורר את הרגש ההפוך בליבנו על אותו אחד, ונמצא שאנו עוברים על מצוות הבורא "לֹא תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז).

(פה תוסיפי את הדברים שהרחיבו בהם לעניין מתי מוכיחים ומתי לא).

וכמו שאמרה לעולם חסדו - תמיד אפשר לברר עם האדם עצמו, יכול להיות שהוא לא מודע בכלל לזה שעניין האיחור מפריע,

יכול להיות שהוא מפרש את השתיקה כהסכמה עם המצב, יכול להיות שאם ידע ישנה ממנהגו - אך אם לא נביא לידיעתו הכל ישאר בגדר השערה ותו לא. ולמוכיח - ללמוד איך להוכיח (להעמיד במקום נשמע כמו קשרי הורה-ילד מורה-תלמיד) ומתי.

א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב: (תהלים פה) "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו". חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הה"ד (דניאל ח): "ותשלך אמת ארצה".

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה (חותם) שלך?!, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב: (תהלים פה) "אמת מארץ תצמח".

השלום והחסד בהחלט מתנגשים עם ערכי האמת והצדק, ולא אחת כיוון שהאמת והצדק נמצאים, השלום והחסד נעדרים וההיפך. המסר של המדרש 'אמת מארץ תצמח' הוא להבנתי שלא צריכה להיות רדיפה טוטאלית אחר האמת כי היא עשויה להביא להעדר שלום וחסד. מאידך כמובן שיש מקום וחשיבות גדולה ל'אמת'. המתח בין שני הערכים הללו הוא נכון וחשוב שנחוש בו. פרקטית, ניתנה באדם חכמה כדי לשקול מתי ערך אחד עולה על השני. עוד הוסיפו חז"ל מאמר חשוב:

"ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: (שמואל א' ט"ז) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: (בראשית י"ח) ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי." (יבמות ס"ה ע"ב).

ויפה שחידדנו כמה ממידות הרחמים של הקב"ה, כשימי הסליחות ממשמשים ובאים (ויעויין בר"ה יז ע"ב).

וזה לא סותר את העניין של לדון לכף זכות. אם היינו דנים אותו לחובה, לא היינו טורחים לשאול.. כי כבר החלטנו מדוע איחר. הובנתי?

מצוות ההוכחה רלוונטית רק כאשר הוא עובר על אחת ממצוות התורה

חח בדיוק חשבתי שאם היו בודקים את הכניסות לשרשור מסתבר שרובם היו גברים

ויש לי מרגלת, כך שאני יודע מה הנושא 

אז כנראה שעכשיו הבנתי

תהנו לכן...

אני מדמיין את מחתרת הבנות הכלל-עולמית שרוקמת תוכניות ומצחקקת עלינו ועל כל העולם.

כל עוד אתן משתמשות בזה כדי לבנות זה בסדר גמור.

טו-אוב!!!

אגב חשבתי שבנות לא מזדקנות

זה לא מה שאתם טוענות כל הזמן??

ואם כן אז בשביל כל הקרמים שאנחנו ממנים לכם??

ואנחנו לא זקנותתת 

זה אחד מסודות הפורום השמורים ביותר 

כנראה שאין יותר מזה

נשמע מעניין.

* כי כל המאורעות האלו מראים [כל אחד לכשעצמו] "נפילה" מרמה מסויימת,
    והיא למעשה "עיכבה" שפע מסויים [דיבור עם השכינה/ חתונות וכל השאר...]
    מלהגיע לעולם ולהשפיע טוב.

 ייתכן ש ה"קימה " מה "נפילות" המוזכרות כאן- גרמה לשפע להתחדש ביתר שאת,
  ולהשפיע טוב ושמחה בצורה גלויה יותר
וממילא- להסיר את המעכב  ו "חוצץ" כביכול - ומכאן להגיע לקרבת אלוקים משמחת ונפלאה מאד.

היות ש ה 'בני יששכר' כותב ש "מכאן ואילך- לעסוק בעבודת ה' ביתר שאת"
[- כי כיון שהיום מתקצר- ממילא ניתן להוסיך לימוד בלילה וכד'] 

קרבת אלוקים שגורמת שמחה גדולה יותר

"ואני קרבת אלוקים לי טוב"  (תהלים)

של תשעה באב. 

התיקון הכי גדול של תשעה באב זו הגאולה העתידה שהיא נישואין בין כנסת ישראל לקב"ה. ומכאן עניין הנישואין שבט"ו באב.

*אם בתשעה באב בכו (וזה שורש החורבן) ונענשו במיתה, אז ביום הזה פסקו מלמות.

*אם סיבת החורבן היא שנאת חינם, זהו יום של אחדות.

*כל עניינו של בית המקדש על פי הרמב"ם הוא להיות מוכן להקרבת קרבנות. בתשעה באב הבית חרב. בטו' באב השלימו את כריתת העצים לקורבנות והבית מוכן להקרבתם ולמילוי יעודו. 

* המזבח והברזל הם ניגודים ביעודם בעולם ולכן אסור להשתמש בברזל למזבח. בטו' באב שברו את הקרדומות. (ששימשו לחטיבת העצים). 

* בתשעה באב נגזר שלא יכנסו לארץ- בטו באב קיבל עמ"י בעלות מלאה על הארץ. כשלאדם יש בעלות מלאה, הוא יכול להעביר את הנחלה גם לשבט אחר. עד אז, הם לא יכלו להתחתן זה בזה כיוון שאסור היה להעביר את הנחלה בין השבטים. כלומר, יהודי משבט פלוני לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בנחלתו...

*בתשעה באב נלכדה ביתר- בטו' באב הותרו הרוגיה לקבורה.

בקיצור- אם עניין תשעה באב הוא החורבן, אז עניין טו' באב הוא הגאולה. 

"חג".

[וההתחלה של הוספת הלימוד, לא מובאת לכאורה כ"טעם" אלא "מכאן ואילך"]

וההתחלה של הדיבור עם משה, היא המשך של "כלו בו מתי מדבר".

ב. נראה כללית שהמכנה המשותף הוא גילוי האחדות של ישראל. הותרו שבטים, הוסרו פרוסדאות בין ישראל ליהודה, הותרו שבטים לבוא זה בזה, חזרו להתחתן עם שבט בנימין. זה עצמו היסוד של השראת שכינה. 

וממילא מובן גם למה הקמת בתים בישראל, שהיא יסוד גילוי האחדות, שמתחילה במשפחות ישראל ששורה בם שכינה, היתה ביחוד ביום זה. ימים טובים.

להרבות באהבת ישראל ואחדות בישראל, כיסוד להשראת השכינה - שהיא התוכן הפנימי שלנו ושל דבקותנו בה' - ומתוך כך, מתכפרים עוונותיהם של ישראל ושבים לה'.

והיה קשה לי שזה לא מסביר את הרוגי ביתר ואת חטיבת עצים

במובן הרחב, התגלות השלמות של עם ישראל ביחד.  עד אז, עדיין חלק היו מיועדים ל"ע למיתה, ולא להיות מעם ישראל הנכנס לארץ.

גם הרוגי ביתר ניתן להסביר באופן קשור (אם כי לא חייב שכל האירועים ממש באותו ענין.. לפעמים יתכן משהו ש"נספח" ליום זכאי).

לגבי הפסקת חטיבת העצים - בפשט זה לא מובא כאחד הטעמים, אלא בהמשך: "וקרו ליה יום תבר מגל".. שמאותו יום תשש כחה של חמה.

נושא האחדות.

בכל אופן, הסברתי בהודעה הקודמת את הקשר בין העצים לנושא האחדות 

טו' באב הוא יום של אחדות וחיבור בתך עם ישראל ואחדות וחיבור בינינו לבין הקב"ה. שני העניינים קשורים זה בזה כמו שרואים גם ביום כיפור (הקשור לטו' באב) שאנחנו מחוברים לקב"ה ברמה הכי גבוהה וה' סולח לכל יהודי ודווקא זהו היום שבו "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". כי בכל יהודי מתגלה המהות הפנימית שלו בה הוא חלק מה' ובה כל העם מהות אחת.

הותרו השבטים לבוא זה בזה- אין צורך להסביר את האחדות שבדבר.

הפתרון לשבט בנימין- אחדות ודאגה לכל פרט בעם.

המחולות של הבנות- מחול הוא בעיגול (על פי הגמרא. שם אין התחלה או סוףץ כולם באותה דרגה. את הבגדים שאלו זו מזו כדי שאף אחת לא תתבייש וכו'.

מכלים לחטוב את העצים, אבל לא לתרום עצים למקדש- תרומת העצים היא ע"י אדם שיש לו והמשתמש הוא אדם שאין לו, הרבה פעמים חוטא, שצריך עצים לקרבן שלו. כשיהודי תורם עצים הוא לא יודע למי הוא תורם אותם... עד טו' באב, משפחה שתרמה עצים יכלה לחטוב אותם או לחטוב לעצמה חדשים. מטו' באב, העצים כבר לא טובים ויש חשש לתולעים ולכן התרומה היא על חשבוני. אני תורם ולא יכול לחטוב חדשים. זו אהבת ישראל אמיתית. 

אגב, הייתה תורנות בין משפחות על תרומת העצים. ובטו' באב עצמו מלבד המשפחה שהייתה ממונה תרמו גם כל מיש טעה בשבטו. כי זה היום של כולם.

חזר הדיבור אל משה ופסקו מתי מדבר מלמות- עובדה שמראה על סליחת הקב"ה לעם ישראל. מעין יום כיפור. (מעבר לכך, הדיבור נמנע ממשה לא כיוון שהוא לא היה ראוי אלא בגלל שהעם לא היה ראוי. כל הדיבור של ה' למשה זה בשביל עם ישראל ומשה מחובר לישראל). הדיבור מקשר את ה' לעם והחיבור נוצר מחדש ביום הזה. 

מלכות ישראל התירה לעלות לרגל- שני החיבורים. גם החיבור לקב"ה בעלייה לרגל והימנעות מעבודה זרה. וגם המפגש בין שתי הממלכות. יהודים מיהודה ומישראל נפגשים שוב בבית המקדש, באותם הזמנים. יחד.

הרוגי ביתר- מממ.. לוידת... לא זכור לי הקשר לעניין. אולי האכפתיות מאותם יהודים? 

מה אומר על זה שיש מצב.... קטן אולי?? אולי אפילו מצב פיצפון...?? ממש ממש פיצפון...

שבחיים, ובטח שלא בתורה, בהלכה ובהבנת רצון ה׳ שלא הכל זה ״על פניו״.......

מה אומר, יש מצב???

אני אומר שאני לא מבין מה את רוצה!

ונראה לי שלא הבנת אותי

לא רק שיתכן שזה לא רק מה שעל פניו, אלא שכנראה זה כך

זה בדיוק מה שניסיתי לפתוח כאן

דיון מה זה באמת

(ובאמת זה מה שהתפתח)

ואת ההלכה כחד מימדית נטו

וקשה לי עם זה

ברור ברור ברור שיש קשר בין כל הדברים!!!

גם אם אנחנו לא מבינים בשכל...

(זה אפילו קצת מעליב!)

אני מתעסק בעיקר בחלק המעשי של התורה ושם יש בסופו של דבר מימד אחד - מותר או אסור, צריך או לא צריך

וכנראה בגלל זה קיבלת את הרושם הזה

אבל כשאני לא מדבר על נושא מעשי, אלא על ענין שעומד מאחורי היום - זה בדיוק המקום לנסות להבין מה עומד מאחורי זה

מה שכן - גם בדברים כאלה אני קונקרטי, ולא אוהב שאנשים אומרים דברים מעורפלים - אתה רוצה לומר שזה הענין - תאמר את זה בבהירות (כמו שעשו כאן), אל תמרח משהו מעורפל וכאילו ענית לי

וברשותך אני אעתיק כאן שיר שמישהו כתב לי בפורום של הבנים, וניתוח שלי עליו

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים

שֶׁל קָצִיר,

בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת

לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה

וּבְתֹם

שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

ואני כתבתי על זה

אתה משכים כל בוקר לגן?

אתה שר על עגלה מליאה חציר? עלית פעם על עגלה כזאת?

אתה לא עירוניסט?

כנראה שבאמת לא היו דברים מעולם

הכינרת לא תכלת, היא השתקפות של השמים, כשהשמים אפורים גם היא אפורה

ויש לה תום? זה סתם מים!

והכינרת היא שלך? היית מת!

ואם יש לך ספיקות - הכינרת קיימת, וגם מסתבר שחלמת כל מיני חלומות. זה לא סותר!

בקיצור, מילא ****! אבל אתה?

מה זה השטויות המפוחלצות האלה?

אני גם לא אוהבת דברים לא ברורים ושימוש במילים מעורפלות, כשזה נוגע לפילוסופיה, או לאמונה או למדע או בעצם לכל דבר. 

רק מה. חידה היא גם לא דבר ברור, אבל אפשר לפתור אותה, ויש בה היגיון פנימי.

לטעמי שיר טוב - הוא לא בלתי מובן בצורה שלילית, הוא בלתי מובן כמו חידה.שפה של שיר שונה משפה רגילה, אבל זה מוסכם על המשורר והקורא.

(השיר שהבאת הוא שיר ידוע של המשוררת רחל, ואם מכירים את חייה קצת, הוא הופך להיות מובן יותר)

המחשבה של הסופר

ולא מענין אותי חידות כאלה. מה אכפת לי מה הוא התכוין? זה לא חידה שיש בה אתגר, כי אני לא יכול לדעת מה יש לסופר בראש

מלבד מה שלפי מה שהבנתי - אין ניתוח נכון לשיר, כל ניתוח יהיה נכון גם אם הסופר לא התכוין אליו, אז זה הופך להיות ישות מעורפלת בפני עצמה

(אני כמובן ניחשתי שהוא לא המציא את המילים האלה, אבל הוא כתב אותם כאילו זה הודעה שלו, אז עניתי לו אישית

ואגב, אם אתה קורא את זה עכשיו. מה שלומך? )

צריך להכיר את צורת המחשבה של מי שכתב. מה שבעזרנו הוא שחלק גדול מצורת המחשבה של בני האדם הוא משותף. כדי להבין שיר צריך בדרך-כלל לחלוק עם המחבר גם רגש\חוויה מסוימים. אך שוב, הרבה מאוד ממה שבני אדם מרגישים, חווים או חושבים הוא לא ייחודי מספיק בשביל שיהיה זר לאחרים. נראה לי.

יש אנשים שזה כן מעניין אותם - על טעם וריח.

אני לא מסכימה עם האמירה ש"כל ניתוח" מתקבל. יכולה להיות הבנה של משמעות נוספת שהמשורר לא התכוון אליה, אבל היא יכולה להתקבל בעיניי רק אם היא באמת הגיונית. (כמו שאפשר למצוא לחידה עוד פתרון. אפילו המחבר כנראה ייהנה מזה אם הפתרון באמת מתיישב עם כל פרטי החידה. ואי אפשר לומר שהפתרון "לא נכון"!).

אני כן מסכימה שלחגים יש פעמים רבות מסרים רבים.

אבל כמו כל דבר ביהדות, בסופו של דבר הכל מתקשר כי הכל אמת פנימית אחת.

מופיע במקורות שהחגים לא נקבעו ביום מסוים רק בגלל המאורעות שקרו בהם. בפנימיות, המאורעות המיוחדים קרו בהם בגלל העניין הרוחני שקיים בהם כבר. לכן היה טעם למשל שאברהם ישמור את פסח עוד לפני שזה קרה. 

יש מהות רוחנית ליום ובגללה קורים ביום זה מאורעות שונים.

תודה

רק כי לפתוח שרשור חדש יגרום לי להזכר בימים מעוררי בחילה 

תקשיבו!!!!

החיים שלי משחזרים את עצמם!! וזה בעייתי!!!!!

אני מסיימת לעבוד החודש הזה ואין עבודה אחרת באופק..

והחוזה של הדירה מסתיים בחודש הבא ואין דירה באופק..

ולא, אין סיכוי פשוט אין סיכוי (!!!) להכנס שוב למעגל העניות והמובטלות, פשוט לא !! |פורצת בבכי|

ולהיות הומלסית שה' ירחמנו..

אז בבקשה פקחו עינכם..

אם אתם שומעים על דירה חמודה בירושלים והסביבה.. (למרות שמה זה בא לי קיבוץ פתאום, לשנות מקום..)

ויותר חשוב על עבודה..

עדיפות גבוהה ביותר לתחום החינוך....\ רכזת נוער או משהו כזה

אני יותר מאשמח ואתם תזכו להיות שליחים נאמנים לקדוש ברוך הוא..

ותתפללו עלי!! פליז!!!

(אולי עדיף שתתפללו שאתחתן כי אז לפחות יהיה לי בית ) 

תודה מראש 

|פרח לב הזהב|

|מתפללת|

אחת מהן כתבה את זה בפירוש כמה וכמה פעמים כאן בפורום, אז לא נראה לי שיש מניעה להגיד...נקודה למחשבה.

שיש כאן בפורום כאלו שזה העיסוק שלהם בחיים

(כי מישהו צריך לענות ככה)

ומה השאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר?

אולי עדיף לא לכתוב אותה כאן

להזמין משטרה?

(אם התשובה היא "להיות", מה הבעיה לפרסם אותה?)

למרבה השמחה אף פעם לא היו לי מחשבות אובדניות.

יש חשש אחר בלכתוב את התשובה כאן.

מי שממש מעוניין בתשובה יכול לקבל אותה באישי.

נורמלי לחלוטין.

נח לו לאדם שלא נברא.

לה' אולי נח.

ואגב, דוק בדבריהם שאמרו ש"לא נברא" ולא ש"לא נולד".

משמע שלאו דווקא החיים בעוה"ז אינם כדאיים לאדם,

אלא עצם הימצאותה וקיומה של נשמתו - מהותו, ההעדר

היה טוב מהם.

אולי זה נוגע לאיזה רעיון של ניטשה.

נראה לך הגיוני כזה חשבון, שלה' זה טוב ולא לנו?

מה, ה' חושב על עצמו ולא עלינו?

הרי לפי המקובלים כל המטרה היתה שיהיה לנו טוב

וגם בלי זה זה לא מתאים לבעל חסד לחשוב על עצמו ולא על השני, וכ"ש להקב"ה שהוא מקור החסד.

ובעקבות הרהורים נוגים בסיגנון היה לי שיחה אישית עם המשגיח, והוא אמר לי שזה רק לא "נוח", לא לא "כדאי"

מה שציטטת בשם המקובלים (יותר ידוע בייחוסו לרמח"ל שכמעט אין ספר

שלא הזכיר מהקדמה זו) הוא רק אחד מהשלבים ואינו סוף פסוק.

אם חפרת אתה מן הסתם מודע לקושיות הבולטות שניתן להקשות על המהלך

הזה הגורס שמטרת הבריאה היא אך להיטיב.

בקיצור, כנראה שהתשובה טמונה אי שם למעלה בכתרו של האל, וד"ל.

שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וּלְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו.

עדיין לא הצלחתי להחליט אם זה יותר תשובה לשאלה שלך, או יותר ניסוח אחר לשאלה שלך...

אחרי יום שבוזבז כולו. (מרתון האגדה של קורה)

יש בסרטים משהו מנוון. עכשיו כשאני יושב לכתוב ולהגיב לדברים שכתבו לי ובכלל בכל השעות האלו שבהן הייתי מנותק, אני פשוט לא מוצא את הריכוז לזה. אני מקווה ששינה תעביר את זה.

ואם לא, שאוכל לחזור למיקוד בקרוב.

לילה טוב!!

 וזוהי מטרת היקום - ש70 האומות יגיעו חזרה למצב של כן = כנות - אמיתית, יתאחדו עם רצונו של ה' יתברך, יחזרו לשמור 7 מצוות בני נוח, ויתדבקו בעם ישראל שיהיה עם הכהונה והאור לגויים...

הגויים אינם תכלית הבריאה, וכשהגויים יקיימו 7 מצוות עדיין לא יתקיים בזה תכלית הבריאה

תכלית הבריאה היא שעם ישראל יתקן עולם במלכותו יתברך ע"י התורה

הגויים הם עוד עזר שניתן לנו כדי לעשת את זה

"בראשית" - בשביל ישראל שנקראו ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית,

לא בשביל הגויים שלא נקראו ראשית

אבל עדיין אני יכול לטעון שלזה התכוונתי - שמתוך שעם ישראל יתקן את 70 האומות, העולם יהיה שלם [תירוץ דחוק אבל זאת שעת הדחק...]

אגב, לא שמעת על אין מקשין על הדרשן???

לא מכירים ת'בדיחה..?

לא נורא

(אני מצחיקה את עצמי פה הרבה בזמן האחרון)

|עושה את עצמו מבין..|

|בעצם יש מצב שכן הבין|

|או שלא|

פעם אחרי פעם במנות קטנות, כאשר כל מנה של תשובה מולידה שוב את השאלה

בצורה אחרת, עם יותר עדינות ויותר עוצמה.

המעגל הזה כנראה לעולם לא ייגמר.

ייתכן שהחידה המעגלית והאינסופית הזאת בדבר סוד החיים, היא היא עצמה סוד

החיים, בהיותה דינמית, אינה באה על סיפוקה, וחייה. 

בס"ד

טיסה 0645 ב"ה הגיעה ליעדה בשלום...

אני לא בטוח שגם שאר המתפללים במניין עמדו בקצב של החזנים....

אבל תפילה אמורה להיות בקצב דיבור.

בס"ד 

*לא רע - כל עוד זה באמת תפילה כמו שצריך.

הירצך? או הישא פניך?

תאר לך שאשתך תבוא ותבקש ממך  משהו במהירות דיבור כזאת

אתה לא תאמר לה - רגע רגע, מי רודף אחרייך? כל כך נמאס לך לדבר איתי?

אז מי שזה עוזר לו שלא יברח לו הריכוז יש לו תשובה - מה אעשה, אין לי ברירה אלא לדבר מהר כדי לכוין

אבל הרבה אנשים ממילא חולמים כל התפילה, או שהריכוז לא בורח להם, אז אנשים כאלה- מההיתר שלהם לטוס

ומה ההצדקה לציבור כציבור לטוס, הרי רוב האנשים לא כאלה

אני התפללתי הבוקר במניין של אבא שלך.

אבל לא באמת התפללתי כי רציתי להתפלל נץ,רק השלמתי מניין.

התחלתי איתם וכשהם סיימו התחלתי שמונה עשרה.....

בס"ד

ואני התפללתי במניין שאבא שלך היה חזן

מתחנון איבדתי את הקצב...