כשקראתי את הקינות, חשבתי על זה שאין טעם לשקר לעצמי
אין טעם לומר שאני עצוב כשאני לא
ואין טעם להכריח את הרגשות שלי בכח
אם אני עצוב - זה צריך להיות פנימי, לא רגשות מלאכותיים שלא יוצאים מהלב פנימה
אז אפשר לנסות להתחבר לסבל העצום שסבלו אבותינו לפני 2500 שנה ביחי חורבן בית ראשון
ולנסות להזדהות
אבל זה כל כך רחוק, וגם לא נשמע לי יעיל. מה יתן להקב"ה אם אני אראה סרט על חורבן בית ראשון ואני אתרגש ואבכה?
לי נשמע שהאבלות יהא לא על ההיסטוריה. היא על ההווה.
אנחנו חסרים
חסר לנו בית מקדש
חסר לנו קרבנות
חסר לנו השראת השכינה
חסר לנו נבואה
חסר לנו הבנה אמיתית בתורה, אנחנו מתהלכים כאשר ימשש העיור באפילה, לא יודעים לדרוש מדעתינו, ומנסים ללקט פירורים שנופלים ממה שקיבלנו מאבותינו. אבל יש שיכחת התורה, ואין בידינו להחזיר את התורה בפילפולינו
וזה בדברים רוחניים
בדברים גשמיים יש צרות מבית ומחוץ
ליהודים בא"י יש מלחמות עם הגויים, הרוגים ופצועים, נזקים ברכוש
ליהודים בחו"ל יש הרבה שנאה מסביב, הרבה פחד ללכת ברחוב, מכות, לפעמים רציחות
וזה עוד הצרות ה"קטנות"
הצרות הגדולות הן הזוועה שעברנו רק לפני 70 שנה באירופה
הזוועות שעברנו כל כמה זמן במשך כל הגלות
שמידי פעם יש התפרצות של אנטישמיות שהורגת אלפי יהודים.
מתרגלים למצב קשה, מתרגלים למצב של חסר,
זה מצב נתון, כך נולדנו ואנחנו עלולים בקלות להשלים עם המציאות
כמו שאם היה סוג של בני אדם עם עיניים בעורף, הם היו חושבים שאנחנו מסכנים שיש לנו רק שתי עיניים, ואנחנו לא מרגישים מסכנים, כי כך נולדנו וזה המציאות שאנחנו מכירים, ואנחנו לא מרגישים חיסרון
אז תשעה באב בא להזכיר לנו מה המציאות אמיתית והנורמלית
מה איבדנו, מה היה יכול להיות ועכשיו אין
שנרגיש את החסר, נרגיש מה זה להיות שלם ועכשיו אין לנו
ונשאף שיום אחד יתמלא לנו
וכשאדם מרגיש חסר - הוא מחובר למציאות האמיתית, הוא קשור לבנין בית המקדש, כי זאת המציאות הנורמלית בשבילו
וכשהקב"ה יחדש ימינו כקדם - הוא יחדש אותה בשביל אלה שהרגישו שזה חסר להם
