בס"ד
אני עושה לעצמי אווטינג, אבל הדברים שחוויתי בימים האחרונים חשובים יותר.
יום שישי אחר הצהריים, נקישות בדלת.
בפתח עומדים נוער מהיישוב 'מבוא חורון' בידיהם וופלים מצופים ומגנטים עם הכיתוב "את אחי אנוכי מבקש".
מחווה קטנה שמחזקת בלי סוף.
זה אחרי ביקורים של נוער חשמונאים, איתמר, וכמובן נוער ותושבי גוש דולב טלמונים שחזקו את היישוב כל העת.
ועוד מאות יהודים טובים שאני מתאר לעצמי ששכחתי שהתעניינו, דרשו בשלומם, חיזקו בלי סוף.
גם אם זה מחוץ לטלמון כמו הפקיד בבנק ובדואר או קונים בסופר.
הרב שמואל אליהו שהגיע מיד לטלמון.
הרב יעקב מדן והרב יהושע שפירא שהגיעו לשבת.
אהרון רזאל שהגיע ואודי דוידי שבא למשפחה במוצ"ש לשמח את הנוער.
בעל צימרים בצפון.
שמאלני שדעותיו רחוקות גם מהמתון ביותר שגר בטלמון.
כל הקשר שלו ליישוב זה שהמשפחה שלי הייתה בין הראשונים שהגיעו אליו לצימרים.
אנחנו התלהבנו והוא התלהב והוא החליט לעשות כבר לפני כחמש שנים מחיר הנחה לתושבי טלמון, ואכן התושבים נהרו אליו.
ביום חמישי אנחנו מקבלים ממנו טלפון: "המשפחה מליאה אותי. אני רוצה להגיע אליהם לחזק אותם".
אדם שלא היה בחייו ביו"ש, שמתנגד למקום הזה, ברגע קשה שכזה כל מה שהוא רוצה זה לבוא ולחזק.
אזרח חו"ל שהביא כמה מאות דולרים למשפחה, סתם כי בא לו.
כרגע המוח לא עובד,
אבל כשיהיה לי עוד סיפורים שעולים לי מכל התקופה הזאת, אכתוב.
אגב,
זאת הייתה הסיבה לשרשור הזה.
ושוב תודה לכם, עם ישראל היקר,
על כל התמיכה, האהבה, הדאגה, והחיזוק.
תודה, תודה, תודה!
וזה משהו שעכשיו קיבלתי-
אחרי ח"י ימים של תקווה, של תפילות ושל אחדות מופלאה הגיעה הבשורה המכאיבה.
ליבנו עם המשפחות היקרות שהיו למופת של אמונה וחוסן. מדהים מה שהצליחו שלושה נערים צעירים ללמד עם שלם!
אייל, נפתלי וגלעד אהובים - חיפשנו אחריכם ומצאנו את עצמנו. את מנגינת החיים הזאת אי אפשר להפסיק.
נשבעים להמשיך יחד באמונה ובנחישות ולהילחם ברוע עד לניצחון.
"ואומר לך בדמייך חיי"
