השואפים לשתות את דמנו; הערבים המתאווים לחסל את מדינתנו, לטבוח את נשינו וילדינו; הערבים החולמים על ניצחון הג'יהאד של "איטבח אל-יהוד", מתמרדים ביהודה, בשומרון ובעזה - בחלקי הקודש של ארץ-ישראל הקדושה - רוגמים יהודים, גם חיילים, וזורקים בקבוקי תבערה; בשנאה עיוורת בעיניים הם שורפים רכוש יהודי כאן בירושלים. האספסוף, ההמון, עם המתקומם ושואף לשים קץ לחיינו ולמדינתנו.
מול מציאות זאת - מה עושה עם שפוי, עם חכם ונבון, עם נורמלי? מה עושה עם נורמלי? הוא שולח את כוחות הביטחון שלו לטפל במורדים, באויבים, בשונאים ובמשנאים. הוא שולח את צבאות השם, צה"ל, משמר הגבול, ללא הגבלות וללא כבילת ידיים, להשליט סדר בארצנו. הוא שולח את הצבא, המגן על קיומנו, ללמד לפורעים לקח יהודי. וכמו שאמרו חז"ל: "גוי שהכה את ישראל חייב מיתה", "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה". הוא דואג לזה, שידע הערבי כי מי שמרים יד על יהודי לא תהיה לו יד, ומי שמרים ראש נגד ישראל לא יהיה לו ראש.
אך במקום זה, ובגלל פחד האויב, אמריקה, וושינגטון, נבהלים המתייוונים שבעם ובממשלה וכובלים את ידי צה"ל בהוראות מטורפות, המסכנות את חייהם של כוחות הביטחון והופכות אותם לשק אגרוף. משעים איש שב"כ שירה בערבים, במקום לתת לו צל"ש. מעמידים לדין קצין שירה בערבים, ולא הקפיד על ההוראות המטורפות והמסוכנות. והערבים, היודעים את המצב ומכירים את הטירוף, כבר לא פוחדים מהחיילים, לא בורחים מהם, מעיזים ומעיזים. כך מתגדלים ומתגברים המרד והסכנה לקיומנו.