פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 1866)

יש את 67/64/74/55/52

 

או ללכת ברגל - 

אין אוטובוס בקבלן עצמו.

הלוואי עלי!!

תגיד לו שאם זה מה שהוא רוצה, אז הוא שם.

יחד עם הגננה שהוא מביא לך....חחח

 

 

ו---החתימה שלך פשוט קורעת.

ובנים, תהיו נחמדים לבנים, גם הם רוצים חברים, לא רק חברות.

לא יודעת.....

א. מילקי קצפת, פיצה על פיתה, סלט ותפו"א. (ארוחה מפוברקת תוך שתי דקות.) מתכננת לאכול מרק עוף שמחכה בסיר משבע. (הוא יתקלקל לי!! /רצה לבדוק/

ב. לא.

ג. תלוי. אם זה מחוץ לבית, מהכסף שלי, לא חושבת לבקש. לא משמעותי.. לרוב אוכלת בתוך הבית, יותר כיף, ומוכר. בלי להצטרך להתנסות אצל כל מיני מסעדות / מאפיות מתכונים לא מוצלחים..

איך אומרים? משנה מקום משנה מזל?
אמנם יש לי מינוס באמונה במזלות, אבל כולי תקווה שהשינוי במיקום יחולל שינוי בתזונה.
כולם סביבי בקטע בריא וכל זה...

אז היום?
בוקר: יוגורט עם ברנפלקס
בצהריים: הכנתי קוסקוס עם חיטה מלאה, ובצל מטוגן.
וקציצות מהבית.
וברוקולי (יאמי!)
ערב: הברוקולי, עם לחם עם טחינה, עגבניה ובצל ירוק.
(בביניים תפוח ירוק ועוד כמה ״חטאים״ מיותרים)

המציאות החדשה מכתיבה לי זמנים קבועים לאכילה.

בד״כ אני מביאה איתי אוכל מהבית לכל מקום.
כיום אני משלימה חורים בקניות בסופר.

מתגעגע ל״ארוחות״ ליליות במטבח בבית שכוללות לחם, טחינה (ביתית, כן?!) ושחנש עם אחד האחים..

 

אני אוכל פה ושם מה שזורם בשעות לא מסודרות בעליל

כשרעבים - אוכלים

כשלא - לא

 

ולא עושה מזה עניין גדול. לפעמים יכולות לעבור 7 שעות בלי שאכלתי כלום ואם הייתי עסוק אז גם לא שמתי לב 

 

קיצור לא סוגד לאוכל 

א. מה אכלתם היום? (ומה אתם עוד מתכננים לאכול)-
כלום. בוקר. נראה באיזה אזור אהיה כשארצה /נסיעות/

 ב. יש לכם שעות מסודרות לאכילה? לא היה לא יהיה.

ג. אתם משלמים על האוכל שלכם כל פעם במקום -יחסית הרבה.
או שאתם אוכלים בבית- כשנמצאים.

אני אוכלת כל בוקר לחם..
אין שעות מסודרות לאכילה..
למה שאני אבזבז את כספי על אוכל בחוץ.. כשיש לי את האוכל הכי טעים בבית ;)
(אה, זה יותר משמין לאכול מחוץ לבית ..)

לא אוכלת בשעות מסודרות
לא אוהבת אוכל מסודר או
מבושל,לא אוהבת לאכול בחוץ
קיצר כמו שאמרתי אני נגד אוכל!!

א. ארוחת בוקר אכלתי, נשאר (אולי) צהריים, וערב.

 

ב. בזרימה.

 

ג. כשאני בבית אוכל בבית, כשלא - אני משלם, או שמשלמים עליי

א. היום עדיין לא אכלתי

ב. בערך, אבל לא שעות מסודרות ממש

ג. בד"כ אני מכין לי אוכל מבעוד מועד, אבל אם אין, אני קונה בחוץ ומשלם עליו (כאילו שהאוכל בבית לא עולה, הוא עולה אותו דבר)

א. מה אכלתם היום? (ומה אתם עוד מתכננים לאכול )

>>> אכלתי כמה עוגיות קוואקר קפואות (התמכרתי קשות..)

מתוכנן לא. צהריים פתיתים, ביצה ואולי שעועית ירוקה בפרורי לחם. לא. ערב עדיין אין רעינות.
ב. יש לכם שעות מסודרות לאכילה?

>>> +-.. בבוקר שקמים אוכלים, א. צהרים בין 1 ל-4. תלוי במליון גורמים. א. ערב החל מ-7..
ג. אתם משלמים על האוכל שלכם כל פעם במקום או שאתם אוכלים בבית/ אצל ההורים/ פנימיה וכו׳.. (פרט נמק והסבר )
>>> כן. בעיקר על חומרי גלם..

א. אכלתי המון, ואני אוכל עוד מלא מלא מלאאאאא...(שמנה חסרת תקנה)

ב. ממש לא. לרוע המזל.

ג. אני מנסה להשיג מה שאפשר בחינם. אם חברה מזמינה, למשל, למדתי לא להגיד ."לא"", אלא להודות בנימוס ולאכול.

ובבית למדתי לאכול מה שיש במקום להתפנק ולקנות לעצמי אוכל מועדף.

א. מה אכלתי היום- בבית כוס מים, בעבודה כוס קפה ו4 ביסקוויטים

ב. יש לי שעות מסודרות לאכילה? כן ב"ה, בגלל שאני די עמוס אז נוצרים לי חלונות קבועים לאכילה. אבל אני בהחלט יכול לשכוח ארוחה או שתיים..

ג. משלמים או לוקחים מהבית? תלוי. אם יש אוכל מהבית (בד"כ) אז אני מביא לעבודה ומחמם שם, אם לא או שסתם בא לי לאכול עם חברים, יש כאן מלא מקומות לאכול בסביבה.

חח סתם 

 

א. מה שאכלתי (נכון שזה ממש מעניין אתכם?) זה עוגיות ומרק ששותפה שלי הכינה, מה זה טעים! ואני עוד מה זה רעבה ותקציבי לאוכל הוא דל דל דל.. ב"ה..

אמממ אז לא יודעת מה עוד אוכל, מה שה' ישלח לי

 

ב. לא, ממש לא..

 

ג. כן. ה' ישמור

 

 

לשובע ולבריאות לכולםםם

א. עכשיו בהפסקה אוכלת פרכיות בטעם תפוח קינמון.
ב. אין שעות מסודרות... בדר"כ כשמרגישה רעבה או ששמתי לב שלא אכלתי כל היום
ג. עכשיו נגיד שלמתי. בדר"כ מביאה מהבית אוכל שאמאבא משלמים עליו..

בתאבון

א. פתאום אני קולטת שאתמול אכלתי רק חביתה

והיום אממ... אני בדיוק בדרך להתפנק על וופל בלגי עם סבתוש

ב. ממש לא... אני הכי לא בריאה שיש בקטע הזה :/

ג. אז ככה- כרגע אני בבית וזה הכי כייף! אפשר להתפרע במטבח...
משקיעה בעצמי בארוחות
ותכלס - חסכוני לכיס

כשהייתי בדירה זה היה סיוט... או שהייתי אוכלת שטויות כל היום (במבה ביסלי פיצות וכאלה) או שלא הייתי אוכלת כלום...

וכשהייתי בפנימיה זה היה הכי שאווה- חברה שלי הייתה מכינה לשתינו אוכל
כי בכללי קשה לי עם מטבח שיש בו יותר מדי ידיים... (נגעל)

אה, והחלטתי שזהו, השנה בעז״ה אני מפסיקה להיות המפרנסת הראשית של הקיוסק במכללה,
ומביאה אוכל מבושל מהבית!
בהצלחה לי עם זה

1. סנדוויצ'ים וירקות/פירות מהבית.

(אם לא יהיה לי, אני צריך לרעוב ממש כדי לקום מהמחשב ולקחת אוכל)

 

2. חלקית - אני פשוט לוקח שקית ומחסל אותה לאורך היום.

 

3. כמובן שמשלם.

לשכב על הרצפה ולנשום עמוק..
לקווץ את כל הגוף לספור עד 10 ולשחרר.
בהצלחה

קמתי אתמול בבוקר ואחותי התחילה לבכות

אבל בכי קורע לב משו מפחיד. בכתה ככה חצי שעה

אני חושב שמישו מהמשפחה בוכה בכיה גדולה זה

מאד כואב מאש עדין ומאד נכנס ללב.אי אפשר

להיות אטוח לזה

בעיקר שזה אחד מההורים

אבל זה בריא לבכות. וסוף סוף היא גם בנ"א..

למרות שאני נזכרת שמלא זמן לא ראיתי אותה בוכה.......

וכן,אני יכולה להבין

נכון שהיא בנאדם עם רגשות משל עצמה

ועדיין,זה מחזה כואב

 

למה שלא תלכי לתת לה חיבוק? לפחות שתדע שמישו לצידה.

כי בשניה שאני מתקרת היא נהיית עוקצנית, צינית ופוגעת כך שהשהייה בחברתה ממש בלתי נסבלת.

מעבר לזה שהיא גורמת לתחושה שהיא רק רוצה שיעזבו אותה בשקט ושנעוף לאלף אלפי עזזאל..

את המרחב שלהם..

אולי תנסי לעשות משהו אחר בינתיים

זה בכי ממושך כזה או חד"פ?

אולי תתני לה קצת זמן לבד..

מרגישה ממש לא טוב

פגישה מסקרנת
ואז לימווווודים מלחיצים (עוד מישהו כאן יהיה מזכיר בבחירות או רק אני??)

התפללתי ב7 והשמש רק התחילה לזרוח. איפה שעון חורף??

• לנהל ביני לבין עצמי דיון של רבע שעה אם לקום לפני השעון המעורר או לא,
• לקום לפני השעון המעורר!!
• אחרי דקה לשמוע את השעון המעורר
• להתקלח בלי להרטיב אפילו לא שערה אחת (תפילין)
• לבקש מאיתן להמשיך לישון כי אבא שלו קם הרגע
• להתפלל
• להכין לעצמי ירקות וסנדוויצ'ים בכמות כפולה מהרגיל
• להגיד שלום לחיוך הישן ולבקש ממנו לקום
• לקחת את הפלאפון שיתחיל לנגן לי בכיס שיהיה לי נחמד
• לחזור לחיוך הישן, והפעם להעיר אותו על אמת
• לגלות שהוא ייצר במהלך הלילה יותר מקיבולת החיתול שלו
• להחליף לו את כל הבגדים ולקלח אותו
• לקחת אותו למטפלת
• לקרוא על ניקית שנולד לה אחיין שגר בסמוך אלינו
• לחזור הביתה,
• להגיע למשרד ב-9:16 כדי להתחיל לעבוד

(רכישה במזומן)כי אני מקבל את כל הטלפונים על הבוקר...

יתמות.

 

 

הורם הנזר, הוסרה העטרה.

ששווה יותר מאלף מילים!

החסרון זועק מתוך התמונה

מבין הקירות

עם ריח של בדידות באוויר

"יחיד בדורו:", זו לא סתם סיסמא כנראה, וגם לא איזה תיאור-הספד מופקע, גם ביחס לכמות האנשים, זה נכון. (הכמות רק מעידה על הקרבה שחשו כל העם אל הצדיק האחד והיחיד הזה.)

יותר נכון מדרך הניתוח שלך אותם... גם בהנחה שהמספר הזה משקף את המציאות נכונה... (מאוד קשה לאמוד מספרים כאלו והטעויות הערכה יכולות להיות בעשרות אלפים... הדרך הכי קרובה להערכה אמיתית, אבל בעייתית אולי קצת חוקית, היא איכון של כל הפלאפונים שהיו ברדיוס שם בשעות האלו - וככה אפשר לדעת מספר מדוייק לפחות של מכשירי פלאפון, בהנחה שרוב מוחלט של אנשים יש להם מכשיר, ויש אחד בלבד...).

 

וגם אם כן, אתה די השמטת את הנשים, ואני ממש לא ראיתי ככה - ראיתי שבאו המוני נשים, רק שהם היו ברחוב שרי ישראל ולא יכלו להתקרב יותר... אני מניח שבאו אלפי אם לא עשרות אלפי נשים...ואני בטוח שאני ממש לא מגזים...

 

אמת שרוב מוחלט של הנשים שהיו, באחוזים, הן מן הסתם מירושלים מהסיבה הפשוטה שאישה שגרה מחוץ לירושלים ובעלה הלך להלוויה, צריכה לשמור על הילדים בבית.

 

אבל היו נשים בהלוויה.

 

ככה שהמספרים שלך מן הסתם קטנים יותר ממה שאמרת, ובכל זאת - אכן אין ספק שזוהי הייתה הלווית הענק הכי גדולה במדינת ישראל אי פעם, וזה היה די צפוי...

 

רק לחשוב מה היה קורה אם כל האנשים האלו היו באים להפגנה, נגיד, בעד תקציב הישיבות, או להבדיל בעד אי פינוי והריסת בתים ביו"ש. זה היה יכול לשנות עולמות.

 

ולוואי שיזכרו כולם, חרדים, דתיים וחילונים כאחד, שבמותו ציווה לנו הרב דבר אחד חשוב מכל - האחדות.

ובאמת מהכמות הבלתי נתפסת היה אפשר לראות עד כמה היה הרב דמות משמעותית ומוערכת.

הוא חסר מאוד.

ואני חייבת לשתף לגבי כמות האנשים-

הרגשתי שזהו, הנה כולם כאן (או לפחות רובם של עמ"י) אז.. עוד רגע והמשיח יגיע ויבנה בית המקדש...

הרי אנחנו כבר שם ומהאבל נהיה בשמחה אין סופית כזאת...

בע"ה שיקרה בקרוב

רוב עם ישראל לא היה שם. גם כשמתפעלים חשוב לשמור על האמת...

 

רוב עם ישראל אפילו לא על ארצו עדיין...

אנחנו בין 40 ל50 אחוז מיהודי העולם בארץ... (בערך 15 מליון יהודים בעולם, משהו בסביבות 6 מליון בארץ...).

 

אבל בקצב העלייה לארץ וההתבוללות בחו"ל בזמן הקרוב ממש - שנים ספורות לכל היותר - נעבור את החצי במדינת ישראל.

 

וסליחה שאני שכלי וקר, ברור לי שהרב ענק וגם אני הייתי שם, פשוט הפריע לי בעין הנתון הלא נכון...

בכל אופן הרגשתי שזה משהו עצום ובלתי נתפס הכמות שהיתה שם.

נכון שזה לא כל העם, אבל יחסית- לא היה דבר כזה מעולם!

בל"ג בעומר.

 

לא מצליח לחשוב על עוד אירוע שיכול להתקרב לסדר גודל שכזה...

 

לשם השוואה - בשתי לוויות הענק של השנים האחרונות, הרב אליישיב והרב אליהו - גם אם מחברים ביחד את מספר המגיעים להלוויות האלו, זה לא עובר את חצי מהמשתתפים בלווית הרב עובדיה...

 

 

זה היה משהו מטורף... הלכנו ברגל המון... ולא הגענו לכותל או לשמוע משהו.

חוץ מאנשים בוכים מכל הכיוונים.

וזה היה משהו לא נורמאי ששיבש את כל הארץ...

 

 

ומבדיקה ברשת באתרים שונים (עם פערים גדולים...

היו שם בסה"כ 70,000 או לפי מקורות אחרים  250,000 איש

 

וזה באמת המון...

אפילו הוויז כבר היה נראה כמו הסמיילי המת..
באיזה שלב הוא שבק חיים והתייאש מהרצון לעזור בדרך..

לפי מה שהבנתי בין 100 ל150 אלף אנשים היו שם. אבל זה לא דומה - כי הסיבה ששיבש הרבה מהארץ זה שהשרשרת התפרשה על עשרות קילומטרים מגוש קטיף עד לכותל...

אולי אפי' יותר מעשרות אלפים.

אבל

יש המון המון המון אנשים שלא הספיקו להגיע מכל הארץ

ויש בממוצע יותר מ2 ילדים לזוג (850000 ילדים) לפי החישוב שלך

והמספרים אכן עצומים

 

ולדעתי זה מראה דבר פשוט- החיבור העצום שעם ישראל חש לתורה ולמנהיגים אותה באהבה

לא צריך לתרגם את זה פוליטית כי הלוואי ולא יהיו מפלגות ופלגנות בכלל

אבל ברמה התיאורטית (רק בשביל תרגום הכח) אם הייתה מפלגה דתית מאוחדת כזאת מלאה באהבת ישראל שמריצה איש מעשה עניו ויר"ש בתכלית להיות רה"מ. אז היינו זוכים......

 

אם כל הפלגים הדתיים במדינה היו מתאחדים תחת גוף אחד, אין ספק שהוא היה יכול להיות מפלגת שלטון  (אני לא מספיק חכם כדי להעריך מה היה קורה אז, מבחינת החילונית והמסורתיים שהם עדיין הרוב במדינה, אבל מבחינת העובדות אין ספק שבבחינה "קרה", אתה צודק) - שהייתה גורפת בין 30 - 40 מנדטים.

 

הבעיה היא שלדעתי, לפחות בנתיים, צריך שקודם יגיע המשיח ורק אז דבר כזה אולי יתרחש...

אז תכפיל ב 4.... הייצי שמרן במספרים.

גם אם היו עשרות אלפי נשים מדברים על מאות אלפים קרוב למליון

יחי ההבדל (ועדין זה מכובד מאוד)

אם יש 6 מיליון בארץ, עשירית זה 600 אלף - ולפי ההערכות היו יותר...

(מתוך למעלה מ8 מליון אזרחים...)

הגיע הזמן לעדכן את עצמנו,

אוטוטו שמיטה הופכת לדאורייתא...

יש שמונה מליון אבל כמעט 2 מליון הם או ערבים, או נתינים זרים אחרים, או נוצרים וכו'...

 

הנתונים המדוייקים במרשם האוכלוסין, ניתן לראות גם בלמ"ס...

אמרתי שאנשים בפוטנציה היו מגיעים כפול 2 ו 3 שזה חצי מהיהודים בארצ.

 

כי הנשים והילדים לא היו בהמוניהם למרות שהם כן היו באים עקרונית

כי הוא ככל הנראה מבוסס על מכשירים סלולרים שנמצאים בתא שטח

וידוע שיש הרבה שיש להם יותר מטלפון אחד (לפחות יותר מכאלה שאין להם טלפון בכלל, אולי רק לילדים שם לא היה טלפון)

ועוד, הם חישבו את כל התא שטח הגדול של הלוויה, משמע גם מי שלא היה פיזית, אלא חילוני/ערבי/או סתם מישהו שלא התכוון להגיע ללוויה

נספר בזכות הטלפון הסלולרי שלו.

 

מעריכה כמות של אנשים בהפגנות וכדו׳
וזה לא לפי פלא׳ אלא לפי כמות התנועה מרגע הכרזה של חסימת האזור וכמות האוטובוסים שנכנסו לחניונים+הערכה של המסוק המשטרתי הגיעו בערך לכמות, אני צריך למצוא את ההודעה הוא מפרט שם ממש..

ובלווין זה רק את הבסיסיים (אם אני לא טועה)

או מה שאמא שלי אומרת- זה נבלה וזה טרפה

יש הבדלים בין הערוצים שאין לי מושג ולא התעמקתי.

 

כבלים זה כבלים (כלומר צריך תשתית), ועל גבי התשתית שלהם (או בכינוי המקצועי- DOCSIS), אפשר להעביר גם אינטרנט ודברים מעניינים אחרים.

 

לוויין זה חד כיווני- מהלוויין למנוי.

ומגוון הערוצים שיש בכל חברה...

אפשר למצוא הבדלים זניחים ברמת התוכן (איזה ערוצים, כמה ערוצים, סוג ערוצים), תשתית (צלחת בחוץ או כבלים בפנים הבית), מחיר (חבילות רגילות, חבילות צרות, חבילות מורחבות שכוללות גם אינטרנט, טלפון ופלאפון). נוחות הממשק, אופציות ממשק מתקדמות (למשל הקלטה, כתוביות, ובעיקר האינטראקטיביות בבחירות הצפייה, עצירת התכנית, צפייה חוזרת וכו), שירות לקוחות ושירות טכנאים (למשל, הייתה שביתת טכנאים גדולה לאחרונה), תדמית החברה. 

מכיוון שאני לא צופה, אולי כאלו שיש להם כבלים או לוויין יוכלו לתת תשובה טובה יותר מניסיון אישי.  

 

בכבלים זה מעובר על כבל

ובלווין זה מעובר בלווין

 

לשניהם יש את ערוצי הבסיס (1 2 10 ספורט ילדים וכו')

ולכל חברה יש עוד ערוצים נוספים שהיא משווקת 

 

 

מדובר בגאון תורני עצום שהוסיף המון לעולם, מותו מונע מהעולם לקבל עוד ממנו, זו סיבה מספיקה לכאב ועצב.

אבל זה לא משפיע לי על הרגש.

היום דיברתי עם חבר בישיבה שהיה מאזין לשיעורים שלו כל הזמן ובטלפון הוא נשמע בוכה ורק אני כזה מרגיש צער אבל לא יותר מזה... רק מי שבאמת קשור לרב יוסף עובדיה מבין את האובדן הגדול. הלוואי והייתי קולט את גודל האובדן

אבל מומלץ לנסות לקשר את עצמינו אליו על מנת להרגיש את הקירבה, וכאשר אנחנו גם מבינים שמאחורי מסכת הגוף עמדה נשמה של כלל ישראל אז מרגישים יותר את האבדן.

אחותי, שהיא אינה קשורה כלל לעולם החרדי, והיא אפילו מגדירה ת'צמה חילוניה, פתאום קלטתי כמה נפשה קשןרה אליו כשהיא בכתה ואמרה לי שמאוד עצוב לה.

לעיתים זה באמת קשר לצדיק

ביום פטירת הרב מרדכי אליהו זצוק"ל אני זוכרת שכ"כ בכיתי, ללא סיבה, ללא כל מגע או הכרות אישית.
כיום (מאז) אני מרגישה קשורה אליו כאילו הוא חי...

שנכנסו אליה היום לעבודה זוג חילוני לגמרי עכ"פ לפי איך שהם נראו עם פרצוף תשעה באב והתחילו לומר כמה עצוב וקשה שהרב נפטר...

|שוב דמעות|

שרוכשים לאנשים גדולים בתורה בין במודע ובין בלא מודע.

שלו

 

כמו הרב אלישיב גם שהם היו בפוליטיקה אבל עיקר ענינם זה היה לימוד התורה והידע בה.

 

בכל מקרה עצוב לראות שיהודים אחרים ורבים כל כך עצובים

לק"י

 

אצלי זה אולי פשוט לא נתפס והתעכל עדיין.

מלבד זאת, שאין לי קשר אישי עם הרב (בסופו של דבר, מי שהכי סובל ממותו זאת בטח המשפחה והאנשים הקרובים באמת).

ואני גם עסוקה בעוד דברים..

מרגישה פחות אשמה בזכותך...(אם יש סיבה להרגיש אשמה בכלל)

 

לא חושבת שזו "בעיה" במי שמרגיש ככה או אחרת, עניין של אופי ושל כמה הקשר לרב זצ"ל היה ישיר (מדברת ספציפית על הקשר לרב בעניין הזה, אבל נראה לי שגם בעוד מקרים ונושאים לצערי.)

מעבר לרב שלנו ולציבור שלנו יש מעגל רחב יותר שכולל בתוכו את כל היהדות התורנית ומייצג אותה במעגלים רחבים יותר וכו'.  ושגם הפוסקים שלנו מסתמכים על פסיקותיו והדבר הקשה מביאים אליו וכו'. ובין הראשים הענקיים האלה היה הרב עובדיה. ובפרט בפרט לאחר הסתלקותם של הרב אליהו ור' אברום שפירא והרב אליישיב.. לא נשארו דוגמתו אולי חוץ מיבדל"ח הרב שטיינמן שליט"א. כך שהמון התנקז אליו. ומאחוריו. ועל כתפיו.

בלעדיו- יתמות.

מקווה שהובנתי. בכולופן אתה לא צריך להתבייש מהשאלה.

וגם לא רבותי.

זה בדיוק העניין -

לא היה לי שום קשר אליו,

גם לא לפסיקותיו או לדרכו ההלכתית.

מעולם לא הבנתי את השאיפה ליצור הלכה אחת,

ומעולם לא התחברתי לסגנון ולתוכן של דבריו.

 

הרבנים שלי לא הביאו אליו את כל השאלות שלהם,

ולא פנו אליו בהתייעצויות.

 

זה כמובן לא סותר את הכבוד או ההערכה,

אבל בכלל לא ברור לי שכל היהדות התורנית עמדה על כתפיו.

 

מכיוון שכך,

ברור לי שגדול תורה נפטר,

אבל אני לא מרגיש שזה משפיע עלי בשום צורה שהיא.

(בניגוד, למשל, לפטירת הרב אליהו).

 

כולם הלוויה אומרים שהוא היה אבא של כולם.

לא הרגשתי ואני לא מרגגיש כך.

גם בלווית הרב אליהו לא התחברתי לדיבורים האלו.

 

אפשר לכאוב על פטירה של רב גדול וחשוב,

אבל האם כל רב גדול שנפטר הוא אביהם של ישראל? (בפראפרזה על הספר הידוע...)

הוא כלל ישראל, כמה שנראה שיש התבדלות לפעמים, הם פועלים המון למען עמ"י.
ואין לי ספק שצדיקים במיתתם פועלים אף יותר, וסתם לידיעה הכללית ובטח אתה יודע שמיתת צדיקים מכפרת על עם שלם, אז כן, אביהם של ישראל, בלי השוואות לרבנים אחרים מי יותר מי פחות וכ' וכ'. כל רב והבחינה שלו, הפעולות שלו.

(אני לא יודעת איפה אתה לומד, מה זרם הרבנים שלך, ואין לראות בדברי הבאים משו אישי...) 

 

אני לא יודעת אם כל רב גדול- הוא אביהם של ישראל

אבל הרב עובדיה - היה גם היה 

ראה את דמעת העשוקים, ומצא להם מנחם

כמה שאלות ממזרים הוא התיר

כמה מדוכות של עגונות הוא ישב (אחרי מלחמת יו"כ, אחרי הפיגוע במגדלי התאומים) 

 

אם אתה לא מכיר את, ולא מכיר ב- תורה והלכה ופסיקה ושיטה של הרב עובדיה

אז משהוא מאוד מאוד בסיסי בתורה שלכם חסר

הרב עובדיה הוא המשך של שושלת פסיקה שהיא לא "הישיבות של מזרח אירופה" (שכובדם במקומם מונח, אבל הם לא כל עמ"י...) - הוא הביא לנו מסורת חשובה ביותר של פסיקה, שאלמליא הגאוות-יחידה שלו- היתה משתכחת מישראל 

הרב היה גאון עצום בתורה- הכיר מקורות הלכתיים יותר מכל אחד אחר- כך שגם אילו אתה לא מסכים עם המסקנה של הפסיקה שלו- אתה יכול ללמוד ממה שהוא מביא בשיטות קודמיו בעד ונגד שיטות שונות בסוגיה פלונית 

מי שלא פותח את הספרים של הרב עובדיה במהלך הבירור ההלכתי שלו- הלימוד שלו לוקה בחסר גדול מאוד.. 

 

אם אתה לא מבין את השאיפה ליצור האחדה של ההלכה- 

הרי שיש שני דברים שאתה לא מבין- 

לא מבין את נס קיבוץ גלויות שמתרחש מול עינינו הנדהמות ממש- פתאום בכל עיר, בכל משפחה!! - יש מגוון של מסורות הלכתיות- וצריך ליישב ביניהן- כדי שאנשים ידעו מה לעשות, שיהיה שלום בין היהודים. 

ולא מבין את היסוד של ההלכה- שאמורה להיות אחת לכל ישראל- כשתצא הוראה מסנהדרין הגדולה 

 

הרב היה מדור הרבנים הקודם לנו- בחיו הוא זכה וראה ולמד מרבנים מהדור הקודם- 

תחשבו על זה שהרב עובדיה ראה את הרב קוק!!! (למשל) 

תחשבו על זה שהוא היה תלמיד של הרב עזרא עטייה! 

חשבו כמה שנים הוא היה דיין! 

 

 

אישית אני לא שייכת לזרם ההלכתי שהרב מייצג, ולא ראיתי בו את הרב שלי (או הרב של הרבנים של הרב שלי..) 

אבל התפיסה שלי את התורה ואת עמ"י היא לא מצומצמת ל"אנ"ש" הפרטי שלי

כאב לי היום, הרגשתי מבולבלת

לקח לי מאמצים להיות אמא שמחה בבית (ולא אמא בצער) - כי זה באמת התפקיד שלי בעבודת השם. 

 

 

 

שהאו היה מרבני ארץ ישראל השלימה

אותי...

 

א. אני בהחלט מכיר את ומכיר ב- פסיקתו של הרב עובדיה.

לא באתי לצמצם אותה או להוריד אותה.

הסברתי כבר בהודעה הראשונה שאני בהחלט מכיר את ומכיר ב'- גדולתו של הרב,

אבל זו הכרה שכלית ללא השפעה רגשית.

לא באתי לרגע לומר שהוא לא היה גדול או דברים שכאלה.

 

ב. בודאי שבמהלך הלימוד פתחתי ספרים של הרב עובדיה,

אבל לא הלכתי לפי פסקיו.

את בטח יודעת שבלימוד עיון פותחים הרבה ספרים,

אבל זה לא אומר שאני מרגיש את השפעתו של הריטב"א על חיי.

 

ג. אני מכיר עוד גישות ביחס לאחדות ההלכה,

גישות שגם הן רואות עין בעין בשוב ה' ציון,

ובכל זאת סוברות שעל כל עדה ועדה להמשיך ולשמר את המסורת שבידיה.

בענייני ציבור לעומת זאת יש לשאוף לפסיקה מאוחדת יותר.

 

אגב (עם כל ה"להבדיל" הנדרשים),

בן גוריון הכיר מאוד בערכה של שיבת ציון, וכחלק מרצונו ליצור משהו מאחד,

ציווה על כל עובדי המדינה לעברת את שמותיהם ושמות משפחתם.

זה בודאי לא דבר שגרם לאחדות או יצר מציאות.

 

עוד אגב,

"עשה לך רב" זו אמירה שמכירה בכך שש דעות שונות ופסיקות שונות ועל כל אחד לעשות לו רב.

בית שמאי היו ונותרו בית שמאי עד אחרון ימיהם.

 

בעז"ה כשתקום סנהדרין,

מי יודע מה ואיך יהיה...

 

ד. הכרותו עם רבנים גדולים או הותק שלו כדיין לא משפיעים על הרגשתי.

הם גורמים לי להבין את גדולתו,

אבל לא משפיעים על הכאב או הצער.

 

ה. רואים שאנחנו לא מכירים.

התפיסה שלי לא מצומצמת לאנ"ש. ממש לא.

אני בהחלט יכול להבין את אלה שמתאבלים,

אבל כל השאלה היתה על עצמי.

אני לא אבל ולא עצוב (אני גם לא צוהל משמחה כמובן...).

 

ההכרה שלי בגדולתו אינה גורמת לי להרגיש כבן יתום או אפילו כתלמיד יתום.

האם זו בעיה?

 

המעבר בין הדברים שאנחנו מבינים- לדברים שאנחנו מרגישים- הוא מורכב לפעמים... 

אני מכירה את ההרגשה של "יש משו שמאוד חשוב לי, ואני יודעת שיש חיסרון באי ההרגשה שלי- אבל אני לא מרגישה! כמה מתסכל!" - מהזדמנויות אחרות בחיים... 

 

 

אם למישהוא אכפת ממך-

אז קצת אכפת לך ממנו 

לרב עובדיה היה מאוד אכפת ממך- כן, אישית. הוא ראה אותך ואותי וכל יהודי ספציפי שיש לו שאלה- כשהוא חשב או כתב או פסק או פירסם וכולי 

והיה לי אכפת מאוד מהתורה. וכל מי שאוהב את התורה- אוהב את מי שאוהב את התורה, ומלא צער על אובדן של תורה

למשל אילו היה ח"ו שריפה של ספרי תורה- אז הלב שלנו היה מלא צער. 

אז כשיש לקיחה לגנזי מעלה של יהודי שהוא כולו תורה- ממש ספר תורה מהלך!- לא נהיה בצער? 

 

 

כדי לעורר רגשות- צריך לעשות מעשים 

לשמוע הספדים, לשמוע סיפורים על הרב,  

(והנה בזכותך התחדש לי הדיוק- אחרי הפעולות נמשכות הלבבות, ולא הדעות. )

 

 

אפשר לצאת מזה לכיוון אחר- 

מה היחס שלך\ שלנו לרבנים שלנו שאנחנו קרובים אליהם והם משפיעים ישירות על חיינו

- האם אתה אוהב את הר"מ שלך? האם אתה מלא הערכה לראש ישיבה שלך (או רק יודע שאתה מכיר בגדולתו)? 

(אל תענה לי, זה נק' למחשבה) 

האם אתה מעריך, מלא הערצה- לרבנים גדולי הדור- שאתה כן הולך לפי הפסיקה שלהם? 

 

 

האם צריך להעריץ רבנים?

 האם בכלל צריך להעריץ מישהו?

 

לא סתם "הערצה" הולכת פעמים רבות יחד עם "עיוורת".

יש משהו בהערצה שהוא מבטל לחלוטין את המעריץ אל מול המוערץ.

גם הערצה לרבנים היא פעמים רבות עיוורת.

 

נכון שצריכה להיות התבטלות ביחס לרב,

אבל אין זה אומר שהאדם צריך לוותר על חשיבתו האישית.

זה אומר שבאופן מושכל,

יהיו פעמים בהן הוא יוותר על דעתו מפני דעת רבו.

אסור שיהיה מצב בו לאדם אין דעה!

(אלא אם כן זה משהו שהוא לחלוטין לא מבין בו, ואז זה לא מגיע ממקום של התבטלות).

 

אבל זה באמת הדיון הצדדי.

בעיניי הדיון האמיתי (שאין לי בו תשובה לעצמי),

הוא האם פטירתו של גדול דור אכן אמורה לגרום לי כאב?

האם זה אכן חורבן בית מקדש?

או שאולי חובה על כל אחד להבין את האובדן,

אבל לא חובה לבכות, להתאבל ולכאוב?

 

אגב,

אני בהחלט מצטער על פטירתו,

אבל להצטער זה דבר שמגיע ממקום מאוד שכלי.

המשפט "אני לא מרגיש שזה משפיע עלי בשום צורה שהיא", קשה לקבל זאת.
הרי עם ישראל כולו, הוא גוף אורגני אחיד של נשמות שונות, שכל אחת משפיע על השנייה. ככל שהנשמה גדולה יותר, יש לה השפעה יותר חזקה על כל הנשמות. המקובלים אומרים, שהנשמות של תלמידי החכמים, הם חלקים מהלב שמשפיע על כל האיברים. גם אם לא הרגשת את השפעתו בצורה מעשית, ברור שהוא השפיע עליך בצורה סגולית ורוחנית.

אבל ברור שגם בצורה מעשית, הוא השפיע עליך. כמעט כל פוסק ורב, שמכבד את עצמו, לומד מספריו של הרב עובדיה, גם אם הוא רק לוקח קצת רעיונות הלכתיים מהם, אבל כל רב נהנה קצת מתורתו. אז ברור לי שרבותיך קבלו קצת מתורתו, והשפיעו את הדברים עליך, בלי שתדע שהמקור ממנו.
היה לרב עובדיה תקנות חשובות בכשרות של הרבנות הראשית, שהשפיעו לדורות על כל מי שאוכל אוכל בהכשר הרבנות, ובכלל זה השפיע על כל הכשרויות. יש גם עוד כל מיני פעולות ותקנות שהרב עובדיה עשה ברבנות הראשית שהשפיעו לדורות על עם ישראל.

 

 

אם הרב עובדיה היה דמות שהשפיעה באופן כל שהו שאתה מודע אליו בחייך, טבעי שתרגיש עצוב.

וככל שזה פחות, כך גם העצב הוא פחות.

בסך הכל הצדיק הולך לגן עדן, לקבל שכר על 93 שנים של עבודת ה' ולימוד תורה בקנה מידה שקשה לתאר...

אין מה להיות עצוב "בשבילו" אפשר אולי לקנא בו.

 

לגבי הנותרים פה בעולם זה משהו אחר.

אני מצטערת על כל האנשים שנותרו ללא מנהיג, שרק הזכרת שמו מילאה אותם בגאווה יהודית,

אך ממש ממש לא מתחברת לביטויים הקשורים ליתמות, מהסיבה הפשוטה שהוא לא היה אבא שלי, אפילו לא רוחני.

 

לא יום שמח, ברור. ויש את העצב באוויר, אבל לא ברמה שהאנשים שהלכו לאורו חווים.

 

נזכור שמצד הצדיק כאמור יום הפטירה זה יום הילולא=חתונה שלו עם הקב"ה וכ' וכ'.

יום נעלה. ו..אמנם לא שמעתי על מישהו בכזה סדר גודל שעדיין בחיים, אך לא אלמן ישראל,

ומאמינה שהקב"ה יודע מה הוא עושה.

 

אין במה לסיים אלא שנזכה כבר לתחיית המתים. 

שהבעיה בי (כך חשתי כשנפטרו גם הרב אליהו והרב אלישיב והרב לפקוביץ' וכו').

 

 

אם משתחררים מכל ההקשר של ארץ מוצא של עדה כזו או אחרת -

 

מדובר בדמות שהפרתה והעשירה ביותר את עולם ההלכה בדור האחרון!

 

שתרמה להפצתה, הנגשתה, הבררתה והרמת קרנה של שמירת ההלכה בדורנו!

 

שנסכה גאווה ובטחון למאות אלפי יהודים להחזיק בשמירת המצוות!

 

 

אם כל אלה קרובים ללבנו, לסדר יומנו -

 

לא יתכן שלא נרגיש יתומים במידה מסויימת.

נראה לי יותר נכון לחלק בין הרמה הפרטית- שבה נשאר לי הרב שלי לאוי"ט. ורק מקורביו ותלמידיו חשים יתמות כזו. לבין הרמה הכללית- רמת הדור, שבו נותרנו יתומים כולנו.

אסביר: אני מרגיש שיש איזושהי עדריות כזאת סביב נושא המחלה והפטירה וההלוויה והרבה אמירות שבלוניות שהן גם מן השפה אל החוץ

הרב היה יותר מכל איש אמת שהאמת הפנימית שלו בנתה אותו לתלפיות להיות אדם ענק ומקרין וחולל מהפכות שחיכו דורות כדי להתחולל, אהבת התורה שלו היתה יוקדת ולא איזו סיסמא של מפלגה

לזה אני מתגעגע. מאד מאד.

רב חשוב שנפטר, ולא סתם כך-

 

אלא גדול הדור,

 

שכבר לא נשארו עוד בסדר הגודל שלו...

 

כאשר צדיק אובד מן הארץ, זה מקביל לשריפת המקדש,

 

ביום שכזה גלה כבוד מישראל,

 

וניסתלקה שכינה מישראל,

 

וכאשר גדולי עולם,

 

נלקחים  מאיתנו בזה אחר זה,

 

אז מרגישים תחושת יתמות-

 

כל אחד ברמה כלשהיא...

רבים בניו של מקום. וכל בן ובן אהוב ונחמד למעלה, כבן יחיד לאמו.

אהבה יתירה זוכה זה העושה נחת רוח למקום, ויותר כיוצא בו זה המאהיב שם שמיים על סובביו.

 

יתמות.

יתמות קשה באה לעולם.

זכה דורנו מה שלא זכו דורות על גבי דורות. מתנה יקרה ונפלאה נתנה לנו משמיים. 93 שנים של תורה גדולה, מפוארה, מכובדת.

מרן רבנו עובדיה יוסף היה בשבילנו הכל: האבא, האמא, הרב, היועץ, הפוסק, המנחם.

יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת.

וכעת, אין אומר ואין דברים.

מי יורה דעה? מי יבין שמועה? אל מי נפנה, ומי יפשוט את ספקותנו? מי ישמע שוועת עניים, וצעקת הדל יושיע?

מי יתיר עגונה ואל מי תפנה האלמנה.

 

זכה מרן להקים עולה של תורה בארץ ישראל ובכל שאר המדינות, וזכינו אנו לינוק מזיז תורתו, לשתות בצמא את דבריו, ללמוד בעיון את חיבוריו ולנסות להבין את שמועתו וסברתו.

 

ולאחר שקיעת השמש, מאירים הכוכבים הקטנים. וכל לומד תורה יצטרף לחברו, וחברו לחברו, עד שיפיקו נוגה ויקרינו זיו התורה בכל העולם, ויבקשו להשלים במעט את האור הגדול שנקלח מאיתנו. 

ח ו ת מ ת על כל מיה ומילה שלך (?) צורגי!!!!

אישית לא בכיתי, (גם בקושי אמרתי תהילים, נוראי בעיניי..)

 

אבל ברור לי שזו בעיה בי. (ככה אני, לוקח לי לפות כמה שנים לעכל שמשהו איננו)

אתחיל מיזה שבבית שלנו יש לפחות 2 תמונות של הרב עובדיה. אחת בגודל 50/70 ס״מ....

 

הכי הרבה ספרי קודש שיש לנו בבית של אדם אחד, זה של הרב עובדיה.

אני גדלתי עליו ועל פסיקותיו.

(לא סותר את הקשרים העמוקים שיש לנו כמשפחה ולי אישית עם רבנים אחרים)

 

כשאבי בי היה חולה, הוא ברך אותנו, כשאחי נפצע בלבנון, הוא ברך אותו (כמה פעמים)

כשגיסי היה חולה הוא ברך את אחותי. וברכותיו התקימו תודה לה׳!

 

אחיינים שלי בגיל שנתיים יודעים להגיד הרב עובגיה....

 

מתחפשים אליו...

 

בקיצור, הבנת בגדול.

 

לא סותר לרגע!!! את זה שיש לנו דעות משלנו. ושהרב האישי שלנו לא פוסק את כל הלכותיו כמו הרב עובדיה.

לא סותר לרגע את זה שהצבענו למפלגות שרצינו....

 

אנחנו לא ראש בקיר.

 

 

אבל!!!!!!!!!! והאבל הזה גדול מאוד!!! יש לנו אמונת חכמים!!

משהו ש מ א ו ד חסר לציבור הדתלי בפרט והחרדי והדתי בכלל.

 

הוא היה דעת תורה. נקודה, על זה אין חולק!!

 

לגבי רגשות.... ברוך ה׳ לא חוויתי יתמות אז אני לא יודעת איך מרגישים (ושגם לא ארגיש)

אבל יתמות לאומית בהחלט כן!!

 

הרב הקים יהדות המזרח מחדש!

הרב הנגיש את ההלכה בפרט והתורה בכלל לרבים!

הרב ק י ד ם את נושא מעמד האישה!!(ומי שלא יודעת זאת, כדאי שתדע!!)

הרב דאג למיקוואות להיבנות

הרב הלך מבית לבית בזמן היותו רב שכונה לשכנע נשים לטבול במקווה!!!!(אתה קולט מזה????????)

הרב דאג שלך על הצלחת יהיה אוכל כשר הרבה יותר בזול מימה שהוא היה פעם....

 

ואני ני עוד כזאת קטנה שבקושי מבינה במפעלו

 

ללא ספק. איבדנו דור שלם של גדולים!

 

כשהייתי בהלוויה והרכב עם המיטה עבר לידי, הרגשתי פתאום (בלי לחשוב על זה בכלל, רק רגש) שלקחו חלק ממני עם המיטה.

אפעם לא הרגשתי ככה (תאמת, גם לא חשבתי שארגיש)

לא יודעת איך לתרגם את ההלם

 

 

חתכת פריקה עשיתי פה. ועוד יותר אווטינג.... אבל הרב, שווה את הכל.

שנזכה כולנו להבין מי באמת היה הרב עובדיה זצוק"ל.

שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית מקדשנו....

 

 

שכל אחד יעשה יעשה חשבון נפש עם עצמו רק על המשפט הזה.... דיינו!!

כולל אני כמובן

 

 

אחכ אנחנו מתפלאים שבית המקדש לא נבנה...

אבל לא רק בגלל הסיבה הזאת.......

צריך לעקור הרבה קוצים כואבים ומעצבנים לפני - כיוון שבאופן טבעי, ככה ה' ברא את העולם, הרע נדק לטוב, מנסה לתפוס כל חלקה שהוא מוצא פנויה - ואז תפקידך הוא לסלק אותו משם, ולהכניס במקום זה טוב כדי לשמר את אותו מקום כמקום נקי, וככה להתקדם עוד קצת ועוד קצת... עד שמגיעים לשיח ורדים נקי, מבבהיק באדום ובירוק, ויפיפה.

 

ואם מתייאשים...ובכן, זה כמו מאמר הבאר והחופרים של הרב קוק זצ"ל, עכשיו אני לא בעמדה מתאימה למצוא אותו, אולי בהמשך אמצא ואצרף כאן להחכמתכם...

 

ב"הצלחה!

"בסופו של יום, הן אפלט אל החוף..

האדמה הרחומה אותי, אליה תאסוף

ואז אצעק ואצטדק ואספר

איך בחושך הזה הייתי חותר

ושואל ומבקש וכוסף. אייכה.."...

 

 

"הולכים בחושך אור גדול יראו, הכמהים לחופש בית ימצאו..." (נעמי שמר, מבוסס על פסוק מהנ"ך)

 

זו דרך העולם. בעקידת יצחק הקב"ה מעמיד לאברהם סוג של "מכשולים", "בינך", ואז "יחידך", ואז "אשר אהבת", ולבסוף, "את יצחק"..

 

מפרש רשי (מדומני, לא זוכרת, עברו המון שנים) כדי לחבב עליו את המצווה, וכדי לתת שכר על כל דיבור ודיבור...

 

זו מציאות. אני לא רואה אפשרות אחרת להסביר את זה. 

 

ר' נחמן אומר שהאמת 'מושלכת ארצה' - עלובה מרוסקת ונרקבת

כדי שהיא תוכל לצמוח משם ולפתח שורשים - אחרי התהליך אמת כזו היא חזקה פי כמה 

 

 

ותשובה לי אין..

אבל שה' יעזור לך
וישים לך את המילים הנכונות בפה.
את עושה עבודת קודש!!!!
המון הצלחה ושה' ייתן לך כוחות...

להקריא להן קטעים מהספר "שעריו בתודה"- מאוד מחזק ומשפר את מצב הרוח.

מוזיקה תמיד מעודדת.

הכנת ארוחה משותפת- אוכל משפר את מצב הרוח.

מרק שווה, קינוחים שווים וכדו'

ומשחקי קופסא.
להעלות את המצב רוח
אח"כ טיפה דיבור יותר רציני ועמוק, אפשר אולי סיפור כלשהו (אולי על הרב עובדיה) ולפתוח סביבו דיבור

מהבצק להכין פיצות/פוקצ'ות וכאלה.. ארוחת ערב..

אפשר לעשות בחוץ אולי מדורה קטנה.. לשלב איזה פעילות (כרטיסים עם תמונות שכל אחת מספרת לאיזה תמונה היא מתחברת עכשיו ולמה.. סבב כזה בין כולן.. רק לפרוק..), גיטרה ושירים אם הן בקטע..

אולי באמת להכין ביחד ארוחה מעניינת.

אח"כ אפשר לשיר ביחד- מעין שירה בציבור כזאת עם מצגת.

אפשר גם לעשות משהו עם פעילות אולי ריקוד או זומבה או משהו שיפעיל אותן.

כמובן לשלב משהו שבקדושה והוסיף כמה מילים מספר של רב ידוע ושהשפה שלו קלילה ומובנת לכולם.

 

הצלחות!!

אתם מדהימים, באמת
תתפללו עלי ועליהן ועל כולם בעצם

לק"י

 

בהצלחה רבה!

המון כוחות..

זה מחולל פלאות.

ויש לי ה מ ו ן מה לומר לך;)מחכה לשמוע ממך אם תרצי....אשריך נשמה!!!

פשוט לא היתה מזיזה..
יש לנו פה גיטרה ובימים יפים היא תופסת מקום נכבד

הגעתי לעבודה והמצב היה כזה שהן רצו למות..
ה' שלח מלא טוב והן עלו הרגע לישון עם חיוך
אין על האבא הזה בכל העולמות, כמה שהוא דואג לנו..
תודה ענקית לכולכם, הבאתם לי רעיונות הלאה, אין כמוכם!

|מעריכה ממש!!|

 

מה עשית בסוף?

|סקרן|

שמתי שירים שמחים והכנתי מרק לערב

[זה אחרי שכמובן הצעתי להן התאבדות קבוצתית חחחח יחי ההומור השחור]

 

ואז שכנעתי אותם ממש ממש לצאת לאן שהו (אני מעדיפה לא לכתוב שאם היו מכאן שם אנשים.. למרות שהסיכויים לגמרי קלושים..)

מקום בילוי נחמד שהוא לצערי לא הכותל\ קברי צדיקים כמו שממממשש הייתי רוצה ללכת איתן, אבל זה נשאר בחזון, וזה יתגשם בע"ה!

והן צחקו והשתחררו והיה ב"ה טוב.

והן צדיקות אמיתיות הבנות האלו, זה משהו.

 

וזה רק הקב"ה, אתם לא מבינים כי אני באמת לאחרונה במצב לא משהו.. אני צריכה להתחזק ולהתמלא בדחיפות..

 

ה' יעזור לעם ישראל, כמה נסיונות וכמה קושי וכאב, אבל איך שהוא תמיד משגיח..

 

 

אז 2 זה בסדר

 

מוחזקים וצריכים בדיקה..

 

אתה מדבר על מה שהרב ויא כותב 'מוחזק כנגוע' וזו לא חזקה הלכתית אלא 'חשש' או מקסימום 'ספק'

הפת"ש מדבר על חזקה כמו שור שנגח או דיני וסתות שמחייבת אותך היהודי להתיחס לכך כמציאות עד שיתברר אחרת.

במקרה של התמרים: לבדוק אחד אחד

 

 

וחייבים בדיקה בכל פעם שאוכלים אותם כמו חסה והירוקים למינהם פירות יבשים..
מה שאתה אומר זה על קטניות שאם בדקת 3 פעמים ומצאת נקי או נגוע חזקה על כל השק שהוא נגוע..

 

ואני לא בטוח אך כך נראלי 

אם אכלתי משו והוא היה נגוע כמה פעמים אסור להמשיך באכילה?
(שואלת ברצינות)

 

יש את הקולא של הט"ז שמחיל את הדין הזה רק על תולעים שהתפתחו בפרי עצמו

אך הרוב לא סוברים כך

אבל אם למשל אכלתי תמרים והיו בשלושה מהם תולעים אז עלי להפסיק או בגלל שבדקתי אז לא?
ועוד שאלה אם כבר- זה תקף להכל?

|בחיי שאני מרגישה בורה..|

התכוונתי לומר שאת צריכה לבדוק את כל מה שתאכלי מכאן והלאה מאותה שקית

 

מה שבדקת ונקי - נקי

 

תקף להכל: פירות ירקות קמח סוכר קטניות אורז.....

 

 

ואת לא בורה, זה דין לא מפורסם וקבלי ח"ח שאת חוקרת 

נראה לי שאני מתחילה לפתח בעיות בהבנת דברים בסיסיים 

אז אם הוחזק בתולעים (שנמצאו שלוש) אסור לאוכלו

דבר שאפשר לבדוק חייב בדיקה

לק"י

 

לראות מה מצב התולעים בה..

ב"ה
שלא יהיה ספק.. אני המשכתי לאכול
אבל השאלה היא מה סף הרגיישות שלכם? מתי אתם! תפסיקו לאכול כי יהיה לכם בחילה

אני ימשיך.
אלא אם כן אני אוכלת משעמום ואז יש מצב ולא יתחשק לי.
אבל בדר"כ ממשיכה

פתחתי חטיף, ורציתי לקרוא ספר ענתיקה שלא פתחו שנים, אחד כזה עם דפים מתפוררים.

ואז ראיתי תולעת קטנטנה על הספר.

סגרתי את הספר (מקווה שלא עברתי על איסור בהריגת התולעת! לא יודעת אם היא מתה מזה), ירקתי מה שהיה בפה, ועברתי מקום. ולא המשכתי לאכול את אותו חטיף כמובן.

לא ברור לי אם התולעת היתה מקודם בספר (שהוא עתיק כאמור), או נפלה מהשקית של החטיף (מבחוץ. בארון שהוא הגיע ממנו מצאו תולעים כמה ימים לפני וניקו, והחטיף הוכנס לשם אחרי כן).

אם זה בפוזן או בשייק פירות זה סבבה..
אבל ככה?! אין מצב בעעע

שאני לא אגע בשקית.
בעע אחרי הראשון אינמצב
שאני אמשיך.
וחוצמזה אני בטח לא אוכל תמרים
תקופה,עד שתעבור הבחילה...

וגם כמה אפשר לאכל ברצף??

איזה ביאוס זה ללמוד ממישהו סנוב מנוול. כל ה״תורה״ שלו מתקבלת אחרת. בפחות הערכה וכבוד.
ניחומיי ועידודי.

הדבר הקטן שאני יכולה להציע הוא לפנות אותו ממחשבותיך (בבעיטה, או בנשיאה באוזניים) ולהתמקד במרצה מוערך ואדיב.

בהצלחה לך.

 

 

 

אוח. באמת שאין לי תובנה מחכימה עבורך

אני פשוט הייתי שונאת אותו...

ובזמן השיעור מציירת, חולמת בהקיץ, מסיחה את הדעת איכשהו...

ומשתפת סטודנטים אחרים, מתרעמת עליו יחד איתם.
(טוב, אני רק מחזקת את היצר הרע שלך. אז אולי מוטב שלא תקשיב לי )

[אולי אולי אולי, הייתי מנסה להעריך אותו דרך חכמתו.
ומנסה לעבוד על עצמי, ללמוד לשתוק קצת. לקבל מרות. כל מה שאני חלשה בו ]

 

'ואני רוצה מקצועיות, לא סתם מה שאתם יודעים מהעיתונים' פחחחחחחח

 

מקצועיות הללויה 

(אלים ודי מגעיל )

יש משוב על המרצים מתישהו?
תכתוב את מה שיש לך לומר עליו שם.

ותנסה להתעלם ולזמזם מנגינות בראש.


אמן על ההתמקצעות...

 

ברור, אני מסנן לעצמי מדי פעם 'חכה חכה למשוב..'

ב"ה
מזל שהוא לא ''אח'' כי עכשיו אפשר לשנוא אותו >צר<
ועכשיו באמת, שנאה = רגש
לכל אחד יש כמות מסוימת של רגשות שהוא מסוגל להשתמש בהם בפעם אחת, תמצאי רגש אחר על מישהו אחר..הוא לא שווה את הרגש שלך!

ב"ה
שערים כבר שבוע שלם ובלילה ישנים בין שעה לשלוש,
הפרטים הקטנים הולכים לאיבוד..

ב"ה
מה עדיף?
''שינה נטולת חלומות'' או '' חלומות נטולי שינה ''

בשינוי תפאורה

 

דיונים שטיבם נוגע לעומקים באישיות או בנפש.*

 

2. מכיוון שטיבם נוגע בעומקי האישיות או הנפש (וזה יכול ליצור חיבור רגשי כשזה באופן קבוע).

 

 

 

 

 

 

*או מהמין השני ולהת*** איתו

 

 

 

לא נראה לי בכיוון ממש..  נושאים עיוניים בעיקר, אבל עם המון התייחסות אישית

 

אולי זה "עדיף", אין לי מושג. אבל תעני מה את חושבת. אין כאן חיפוש אחר פרטנר לוויכוח. יש כאן אדם חכם, שבמקרה הוא גבר. צריכה להיות התייחסות לכך?

ממדינה הזויה כזאת?
וזה פשוט לא בא בחשבון?

(לא רואה את עצמי מוותרת על הנאת ההתכתבות בגלל ״סיכון״ כזה)

אבל דיון על בסיס קבוע במיוחד אם זה דיון אינטלקטואלי ולא סתם ויכוח פוליטי מביא לפי דעתי לקרבה אישית, תבחרי את אם יש לך בעיה להתקרב אישית למישהו..

מתמשך. 

 

למה זה מביא לקרב אישית? תפרט. 

אם הדיון אינו של התנצחות אז לאט לאט מכירים אחד את השני יותר ויורדים יותר לעומק הנפשי שבשורש הדיון וזה מקרב אישית.. אין מה לעשות.

שלא למטרות *** לא הייתי נכנס לזה. לא תפקיד שלי. הייתי מתפלל אולי שהקב"ה יאיר לו ע"י שליח אחר. ואולי בעצם גם זה לא כי גם תפילה מחברת לבבות. לא תפקיד שלי וזהו.

אבל.. כ"א ועניינו.

 

אם זה באמת אדם שאני נפגשת איתו על מנת לדון ולדבר לדעתי זה מופרך.

אך אם למשל זה מישהו מהעבודה שעובדים איתו וזה קשור לנושאים המדוברים?

למשל בחינוך דיונים על התייחסות לתלמידים מסוימים יכולה להיות מאד ממשוכת, ומקרבת...

 

בכלל בכל מקום כשיש מטרה משותפת שחותרים אליה, יש דיונים על הדרך,

יש יעד משותף, הרבה עבודה יחד שיותרת קירבה...

או מורה? אפילו באולפנא בה למדתי היה מורה שתמיד היו סביבו בנות (ואני בניהן) 

כי הוא אדם משכיל ברמה אחרת, והיה ממש כייף לשמוע אותו כמה שיותר.

גם בהפסקות, גם בהברזות משיעורים אחרים בימים שהוא נמצא ויש לו חלון.

(לא אחד על אחד, לפחות שתי בנות, והוא כן דתי ודי מבוגר אך לא זקן)

 

וגם... גם התדיינות בפורומים כגון זה שעל גביו נחשף פן באישיות שלנו, בדיעות ובחוויות שלנו.

אם כל כך ברור לכולנו שמפגש מעורב לא בא בחשבון למה כאן זה שונה?

 

סליחה אם זה נצל"ש.

 

בכל אופן לעניין כפי שראיתם פייגליניזית פתחת לי צוהר לעוד הרבה שאלות,

בינתיים אני חושבת שאם יש מטרה של תועלת שהקב"ה מעוניין בה, וכל הדיונים הם למען אותה מטרה נעלה,

ובמידה ושני המתדיינים מרגישים את השליחות, העניין ויותר רצון לעשות את רצון ה' מאשר להתקרב אחד לשני אז זה בסדר.

ברגע שהאיזון הזה מתחיל להיות מופר- שם יש בעיה.

וכן צריך להיות ערניים ולבדוק

 

 

כששאלתי לגבי הפורומים במה זה שונה, זה לא כדי לומר שזה לא שונה, אלא באמת זאת שאלה שמעניינת אותי,

כי מן הסתם מעבר לשוני שאני רואה בין הברים יש עוד נקודות שלא חשבתי עליהן

באמת לדעתי זה שונה מכיוון שהמסגרת מוגדרת מראש למשהו אחר לגמרי. למרות שבאמת גם שם לא הייתי נכנס לעבודה משותפת אינטנסיבית קרובה עם בת. זה בהחלט יוצר בעיות וצריך יד על הדופק.

לגבי הפורומים כאן- א. אנונימי ובלי תמונות וכו' זה שונה לגמרי. ב. השאלה עדיין טובה ושכ"א ישאל את עצמו (אישית אני יודע את התשובה שלי) ואמנם אם יש פתח שכן יהיה ע"מ להתחתן בסוף יש כבר צד הרבה יותר גדול לקולא.

סתם. בצחוק לגמרי, העיקר שיהא יעיל!

לק"י

 

מי? מה? מו? כמה? ולמה?

יש לי כמה וכמה חברים לעט, בקשר אינטנסיבי למדי,
מדתות שונות,
מזרמים שונים ביהדות.

למה? זה מרתק, מחכים ומחדד לעצמי דברים.

מומלץ.

ויש בזה הרבה מאד קושי עבורי.. (נאמר בצער, על העניין ועל הקושי)

 

אם את היית יודעת עם כמה אנשים רציתי להיות בקשר שיחתי / אינטלקטואלי / יצירתי / מוזיקלי ועוד ועוד- אבל עצרתי עצמי מזה לטובת מה שבאמת טוב וישר- השמירה על הצניעות, ההלכה ועוד.. ולפעמים פשוט הקב"ה בחסדו עזר לעצור את זה..

 

יש משהו מאד חזק בלהיות אישה, ב"ה- קוראים לזה רגש גבוה, "דעת קלה"- קלילות ופתיחות במובן החיובי והעמוק של המילים- ולכן כשיושבים עם אנשים, גברים, אפילו בשיחה הכי שכלית ומלאת דעות- הלב עובד. ורוגש. שעות נוספות. והפסים האישיים נמצאים שם. מדעת ולא מדעת. ולזה אני כן מודעת, ב"ה. ולכן זו לא שיחה פשוטה, והאנרגיות מתפזרות למקומות שלא הייתי רוצה להגיע אליהם מלכתחילה. משהו שם לא מתיישב לי על הלב. וזה ניסיון, והתמודדות לא פשוטה.

 

אז בקיצור: השאיפה היא - לא. ושהקב"ה יהיה בעזרי- עזרנו, תמיד.

אבל ההתיחסות שלו לנושא הזה. 

התוכן שלה. ההתיחסות לנושא. 

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t583823#6435317 בבקשה. מה את מתחמקת. צריכה את התשובה שלך, המפורטת (!!) /בפקודה, אלא מה/.

אבל שיחות על כל נושא שבעולם כמעט - צורך קיומי שיש לי. מה לעשות..

2. כי יש גברים שגם אם השיחה היא אינטלקטואלית לגמרי. זה איכשהו עובר מחוזות....

 

קיצור, גם כן, אז יד על הדופק, דיסטנס בשיח ומרחק פיזי...

גם עוד לא חרצתי את דעתי בעניין, עזרתם והארתם כיוונים.

 

 

בס"ד ובהשתדלותי

 

ושריצה נעימה ומועילה

גם על האחות וגם על הזה של המחשב
הכי על האחות-איזה כיף זה!!

התמכרות מהנה!!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

או שאתה כבר מכור..??

רק שעכשיו אהיה סופר מכור

 

זה מה שקורה כשיש עודף זמן פנוי

למרות שזה לא מהיר כ"כ למי שרגיל לרשת נורמלית.

הנט סטיק עצמו מחנות פרטית (הפרש מחירים עצום) והגלישה של סלקום כי הם היחידים שמציעים רימון.

מזכיר לי שאני צריך ללכת לפרוץ את שלי..

כמה זה לחודש?
איך זה הולך? מי הספק ולאן/למי משלמים ואיך?

(נשבר לי להקליד באיפון. רוצה אינטרנט מהמיטה עם המחשב! |מפונק|)

לק"י

 

עפ"י רוב אני פשוט לא עונה, אבל לא מנתקת.

כשאני נמצא בחברת אנשים שאני לא מעוניין להיות מופתע בשיחה לידם וכו'... וד"ל.

הודעה של "לא יכול\ה לדבר כרגע, אחזור אליך מאוחר יותר". זה לא נקרא לסנן!

לסנן זה פשוט לא לענות. ולא להתיחס. (לא, חיהלב?)

מתוך עיקרון. אם מספיק חשוב להם, הם יתקשרו אליי שוב.

 

תאמיני לי שזה כנראה גם מציל אותי מהרבה שיחות תרומות מעצבנות...

טעות, סליחה

פעם אחת ויחידה זכור לי שסיננתי מישהי, כי ממש לא היה לי כוח לדבר איתה (זה תמיד שיחה מעצבנת) והייתי עם חברות, ואחרי כמה דקות חזרתי אליה.

 

הזכרת לי אבל בלי קשר, קורה הרבה פעמים שאני לא עונה מייד כי אני לא שומעת את הצילצול (נניח הטלפון בחדר אחר).

 

אבל זה תלוי בכמות השיחות הנכנסות, ובכמות ורמת העצבים שחלק מהאנשים יכולים לגרום לך. יחסית נראה לי שלא מצלצלים אליי המון, אז קחי בחשבון...

שמונע ממני לענות, לא התיחסתי לזה כאל סינון...)

שורה ראשונה: אחת לשעתיים בערך. (חברות משועממות שרוצות לנשנש בפלא', ואין זמן!

 

שורה שניה: אנשים מסוימים, חברות קבועות שזה בערך כל תפקידן בעולם, תקופות מסוימות? תקופות עמוסות ברור שאני לא מדברת בכלל, יש תקופות שסתם אין עצבים, ויש תקופות שיש זמן ללחוץ על הירוק ולדבר בנחת

 

תובנות? להגיד את האמת, כשמתחקרים אח"כ, למה לא ענית וכו' וכו'. "לא היה זמן!!!"... (אולי זה רק במקרה שלי, אין מה להסתיר..;)

אבל אני מ-זה לא דוגמא... לא הרבה מתקשרים אלי

לא בא לי לענות כי אני עצבני/ת אין לי מצברוח לא בא לי וכו
לא שמעתי או הייתי בשיעור וכדומה לא נקרא סינון

קורה שאין לי כוח לשיחות.

בד"כ זה תקופות.

 

ובתכל'ס - פעמים רבות עדיף שאסנן מאשר אענה במצב שבו אני נמצאת...

משהו שהרכז החדיר לנו בשנות השירות זה להיות זמינים. 

 

ואכן, אני זמינה. 

 

אם אני באמצע שיחה פא"פ אני אסנן ומייד אח"כ אחזור. 

 

 

אלא אם כן זה משהו ממש נדיר, או שאני באמצע שיחה עם מישי, או ב****

 

ואז אני חוזרת אח"כ

סינון זה לא לענות למרות שעקרונית את יכולה לדבר, סתם כי אין לך כוח לשיחה, לא מתחשק לך לדבר דווקא עם אותו אחד או אחת שצילצלו וכהאי גוונא.

תלוי באנשים ובשעות

 

ואם לפעמים אילי כח לענות לאותו אדם באותו זמן ואחכ חוזרת...זה נקרא סינון ?

ומי זה.

לקוחות נגיד שמתקשרים בשעות לא קשורות, או אנשים חופרים כשאין לי כוח לזה, ואם אני עצבנית באמת- אז כל העולם כמעט..

 

ואני דוקא חוזרת למספרים לא מזוהים, כי זה יכול להיות מישהו שרוצה להזמין עבודה ($,

 

אם אין לי כח לעצמי, אז אין לי כח לאף אחד

אבל החברות הטובות שלי למדו שאם הן רוצות לדבר איתי, הן יתקשרו עוד הפעם

(יותר מפעמיים אני כבר נכנסת ללחת שמשהו קרה, כך שיוצא טוב לכולם )

 

בד"כ רבנים ורבניות, או הורים שלי, או שיחות בדברי תורה ושאלות הלכתיות, משתדל לא לסנן, ואפילו לענות בזמנים לחוצים וקשים, אם כי יצא לי, כשממש לא היה לי מצב רוח, לסנן.

אם זה קשור לעבודה, משתדל מאוד לא לסנן, שלא לגרום הפסד למעסיק שלי ולעוד אנשים בחברה.

אם זה חברים, או סתם דברים לא חשובים, משתדל לענות, אבל מסנן מתי שאני רוצה מנוחה. יוצא לי לסנן אולי רק 3-5 שיחות בשבוע, ולפעמים פחות.

פעם הייתי קופצת מכל צלצול והיה לי רע אם זה והעברתי את הפלא לשקט באופן תמידי,

ומאז לא מפריע לי לא לענות כי זה אפילו לא מרעיש, אני סתם מזיזה את הפלא וממשיכה בעיסוקי..

 

אבל הקטע הגרוע שלי הוא שאני לא תמיד מגיבה להודעות כי עד שאני חושבת מה לענות אני כבר שוכחת מזה ונזכרת אחרי יומיים.. לא נעים...

אני מסנן אותו והודעותיו

זה יכול להיות שאחרי שעתיים אחזור אליו. ויכול להיות שכמה חודשים אסנן אותו. יש אנשים שאני גם לא קורא את ההודעות שלהם. אבל אני חושב שאני קצת חריג בזה. אולי גם בעקבות מה שגורם לי להיות כ"כ לא מסוגל לשמוע מהם..

 

עד לקריאת השרשור הייתי מליאה יסורי מצפון כרימון,

על כל הפעמים שלא מתאפשר לי לענות...

בדרך כלל אני עונה, ואם ממש לחוץ לי אני עונה ושואלת אם זה דחוף, ואם לא אומרת מתי אפשר לחזור אלי.

 

לפעמים אני שולחת הודעה ומבקשת שיכתבו לי בהודעה מה העניין ואז בהזדמנות הכי קרובה או חוזרת עם התשבה,

או שולחת הודעה.

במקרים נדירים, אנשים שאני יודעת שממש ממש גומרים לי את כוחות הנפש,

אני לא עונה מייד - גם במקרה שאם זה היה מישהו אחר כן הייתי עונה, אוזרת כוחות נפש ומתקשרת.

 

טוב, אבל יחסית לזה שלפני כמה שנים הייתי קו חם עבור הרבה נשים,

והייתי ישנה עם הטלפון לידי כדי שאם יתקשרו אני אשמע...

ב"ה. התקדמתי...

 

 

יש לי מכשיר מסוים שיש לו רשימת דחייה אוטמטית  ונוחה לתפעול - אחת הסיבות שאני נשאר איתו ולא עובד למכשיר של חברה אחרת

אבל הפלאפון לא עלי לפחות חצי מהזמן ואני לא תמיד חוזר לאנשים

יש שיחשבו שכן.. אבל זה ממש לאנכון ,פשוט קורה שאני לא מספיקה לענות מהר ..

 

וכשאני ממש לא רוצה לענות יש לי ייסורי מצפון...

ואז בסוף אני עונה חח