פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 22)

לא כל עובד סייבר עובד במוסד או בשבכ, הרוב עובדים בחברות פרטיות עם שעות עבודה רגילות להייטק.

וממילא, מי שעובד במוסד או בשב''כ, לא בהכרח אסור לו לעבוד בשבת... צריך לראות את התפקיד המדויק ובהתאם להתייעץ עם רב.

או על חוקרים?

יש קורסים מטעם האגף לחיילים משוחררים.

אני מתאר לעצמי שמחקר בנושא מצריך תואר במדעי המחשב, ואין לי כזה.

העפתי מבט על התוכן - לא רע בכלל מבחינה מקצועית ובעברית. צריך אנגלית (קריאה) טובה כדי להתקדם עם זה אבל בתור התחלה זה לא רע בכלל.

הזמנה לערוץ הסייבר שלי

אין רע בעצם זה שהלוז שלך 'לא טבעי'

כל עוד מסתדר לך עם השבצק - תפאדל

לגבי שוטטות זה קיים גם בשאר אנשים ותטפל ישירות איכשהו

לדעתי כשתראה שאתה מסמן ווי על סדר יום של קימה מאוחרת, תוכל גם בבוא העת או הצורך, לשנות את הזמני היום שלך

למה זה רע לתפור לך לו"ז שמתאים את עצמו לנקודות התורפה שלך?

אני חושב שזה באמת בסדר לעשות את זה. למה זה בעיה?

את ההרגלים זה צעד ראשון והכי חשוב,

אמרת שעוד מעט יהיה לך מקום עבודה שתצטרך להגיע אליו בשעות "נורמליות" אז מן הסתם הלוז שלך ישתנה בהתאם... 

אז איפה הבעיה?

ציפור לילה שמתקשה מאוד להירדם מוקדם.

אמנם לא בשעות כאלה אבל להירדם ב12 זה יום מוצלח שלי. חשבתי שהחיים והילדים יסדרו לי את זה, אבל הם לא.

עולים לי שלושה כיוונים.

1. דחיינות שינה -גורמים פסיכולוגיים שגורמים לנו לדחות את השינה, כמו צורך בשליטה, עומס רגשי, חוסר סיפוק במהלך היום. תבדוק את זה.

2. מלטונין- אולי מדובר פשוט בבעיה פיזיולוגית שאפשר לפתור עם מלטונין.

3. לקבל את זה. שככה אתה.

למצוא פתרונות למצב הזה כמו עבודה בשעות האלה או שאתה אחראי על השכבות של הילדים ואשתך על התארגנות בבוקר וכו'

מלבד הודעות, שעון מעורר ופיקוד העורך ב-00:30. נפתח ב-4:00 (רימון). החיים הטובים

תנסה שיהיו לך את התנאים האידיאליים לישון: לרוץ בצהרים/אחרי צהרים (מצד אחד מעייף מצד שני רחוק מספיק מהשינה כדי לא לעורר. הכי טוב בבוקר, כמה שיותר רחוק). להימנע מלאכול שעתיים/שלוש לפני השינה, במיוחד לא דברים כבדים. להחשיך לגמרי את החדר שינה. לבודד רעשים. לשים כיסוי עיניים אם צריך. אפשר גם לשמוע רעש לבן, אומרים שזה עוזר, לא בדקתי (יש את זה בכל מיני אפליקציות, תחפש תמצא). יש כאלו שאם שותים יין נרדמים כמו תינוק, תנסה תראה אולי גם אתה כזה.

ואפשר לחשוב באמת מה גורם לזה, לשבת עם עצמך למה מנטלית זה קשה. לפעמים זה רק עניין של הרגלים שפשוט צריך להתמיד ולא להתייאש. אתה שוכב שעתיים, תמשיך לשכב. מקסימום לחשוב מחשבות, אבל לא פלאפון (אפשר אפילו להוציא את הפלאפון מהחדר שינה אם הוא מפריע. שעון מעורר אפשר לקנות ייעודי, לא חייב מהפלאפון). אבל יכול להיות שיש פה משהו יותר עמוק שצריך להבין מהו. לי אישית זה לא נשמע שזה משהו פיזיולוגי (יש תופעה פיזיולוגית כזאת של ציפורי לילה) כי אתה מתאר שזה התפתח עם השנים.

בהצלחה!

ויש כמה אנשים שיכולים לשלוח לי הודעה שמעירה אותי במקרה הצורך. גם  צריך מסך כהה בלי אור כחול ועוד כמה.

אני על רטט כל היום אא"כ יש משהו מיוחד, אבל בהחלט חכם לשים השתק. ואני גם עם מסנן אור כחול כל היום.

כל עוד הוא עדיין בפלא.. זו רק אשליה שהפלא נותן לו מנוח זה לא באמת ..

אלא אם כן זו בחירה מודעת מלכתחילה

כשאני בענייני הפלא שקט. כשאני מול מחשב אני רואה הודעות אבל הן לא מצפצפות.

קודם גל הדבר הכי חשוב הוא הרצון.

אתה מוצא מסגרות שמסתדרות עם המצב הזה וזה לא מחייב אותך לעשות שינוי משמעותי.

טיפ פרקטי- להוריד מסכים בשעות הערב. זה קשוח מאוד אבל עוזר. מרגע שמחשיך לא להדליק אורות רק אור קטן וחם- צהוב. לעשות אימון בשעות הערב. ושוב- בלי מסכים.

אני גם נופלת לזה הרבה. לא יודעת למה אפילו!

אולי כי השעות של הלילה הכי רגועות ואני אוהבת אותן לעצמי.

רק רוצה לחזק אותך ולהגיד לך שזאת התמודדות של הרבה אנשים ושזה נורמאלי. בעז"ה עם הזמן זה יסתדר לך. ברגע שתהיה לך עבודה אתה תתרגל ותיכנס לשיגרת שינה נורמאלית בעז"ה.

והכי חשוב אל תתן לזה לפגוע לך בביטחון עצמי, צריך לקבל את עצמנו עם האתגרים שלנו. כולנו מתמודדים ולא סתם באנו לעולם הזה, באנו לעבוד.

זה איך את דואגת שיהיו לך שעות רגועות בשבילך ביום.

כשתדעי את זה, את תשני בלילה.

זה משהו אחר.

אבל כן, אתה צודק.

צאי להליכה כשיורד החושך (סביב 20:00). אפילו להתאמן בגינת כושר או משהו כזה. בלי הטלפון (הוא יכול להיות בכיס אבל לא בשימוש). קחי את הזמן הזה לעצמך ולנפש שלך ותראי איך שהגוף הולך לישון אחר כך.

אה - וגם להתקלח בחושך או קרוב לזה, ובלי אור לבן. שהשינה תתחיל עוד לפני שנכנסת למיטה בפועל.

תודה!

שאתאפס על החיים שלי אולי אתחיל ליישם

הביאו את היום

בעלי גם ציפור לילה, עם קשב.  ישן ב2 בערך כל יום. לפעמים יותר מאוחר

הוא לא עובד כשכיר, אבל הוא בהחלט קם מוקדם ביחס לשעה שהוא ישן בה, סביבות 8. הוא זה זמפזר את הילדים בבוקר והוא גם צריך לעבוד בשעות האלה. פשוט משלים שעות שינה בצהריים כי הוא קורס

שהוא חוקר שינה ופרופסור בברקלי (ולפני כן בהרווארד)

ובספר כתוב שביולוגית בני האדם לא בנויים לישון באותן שעות של הלילה. ויש אנשים שטבעית ישנים יותר מוקדם וכאלו שטבעית הם 'ציפורי לילה'. ושבחברה פרימיטיבית בה תמיד כדאי שמישהו ישאר ער כדי לשמור זה ממש עושה שכל, ובחברה המודרנית 'ציפורי הלילה' בפלונטר

(התלבטתי כמה ימים האם לכתוב את התגובה, כי השיתוף שלך נכתב מנקודת מבט יהודית. ובהחלט אפשר להגיד 'אוקיי זה טבעי אבל גם לכעוס זה טבעי ועדיין עובדים על זה'. בסוף כתבתי בגלל כל מיני 'איבחונים' שהוצעו כאן)

שב עם עצמך תברר מה באמת קורה איתך , מה כואב ..

זה לא עצלות כמו חוסר רצון בגלל כאב אחר שרק אתה יכול לדעת מה מסתתר מאחוריו ..

(אלא אם כן יש לך באמת חוסרים בדם וזה גורם לעייפות.. בדרך כלל זה יותר נפוץ אצל נשים .)

גם אם זה בריחה תנסה פעמים בשבוע

להעביר את המנורה מאור חזק לאור חלש ( מנורת לילה , מנורת שולחן ) עדיף אור צהוב..

שים מוזיקה רגועה .. תעשה התבודדות או תכתוב .. או פשוט תהיה עם עצמך .. אם זה לא עוזר

תפרוק אנרגיה

איגרוף.. ריצות .. כושר..

תגיד לעצמך אני הולך לישון וקם מחר בשמונה ..

ממש תדבר עם התת מודע הוא הרבה יותר חכם ממה שאתה חושב.

להגיד אני לא מסוגל לקום .. זו אמונה מגבילה

עכשיו תשים לב מה מסתתר שם?

א. טראומה (גם קטנה לא משהו גדול) או כאב מסויים שהושתק במשך שנים.

ב. בעיה פיזית ( חוסר ויטמינים וכו'..)

ג. הרגלים לא נכונים שנבנו במשך שנים ..

ד. התמכרות

על הכל אפשר להתגבר תקום .. תרים את הראש

ניסית טיפול תרופתי? יש גם משהו טבעי שמאזן את הפרשת המלטונין, וגם משהו כימי... פנה לרופא

או מה ההבדל בין זה לכימי? חומרים טבעיים הם לא כימיים?
(סליחה. אבל...)

אני כן נעזרת בתוספי תזונה

אבל לא בגלל שהם מאוד טבעיים, בגלל תופעות לוואי מינוריות בעיקר

מאוד מאוד ממליץ!

לא מכיר את לימודי הפיזיקה שלהם, אבל במה שלמדתי - סימסטר שלם הפך להיות לימודים של יומיים, כולל תרגולים ושיעורי בית. חוויה מאוד טובה.

מכינה תהיה ברמה ובדיוק במקומות שחשוב למוסד שתכיר וגם תאפשר להכיר חברים לספסל הלימודים כבר בהתחלה.

זה קשור לענייני עבודה ומרחק וכו..

אם זאת פיזיקה תיכונית.

לדוגמה כאן יש קורסים טובים

יש מכניקה

הכנה לבגרות בפיזיקה - מכניקה 5 יח"ל

חשמל

הכנה לבגרות בפיזיקה - חשמל 5 יח"ל

צריך גם את היחידה של קרינה וחומר שלא מצאתי קורס כזה בדיוק בהיקף החומר

לא מכירה בפיזיקה אבל אולי שווה לבדוק

עמוד הבית - רגב גוטמן

אתר שמתאים ללימודים גבוהים..

זה תלוי בן אדם. יש אנשים שיותר קל להם ללמוד לבד בקצב שלהם ויש כאלה שצריכים שישבו עליהם ללמוד.

שיהיה לו בהצלחה בעז"ה! מקצוע לא קל הוא בחר

אני עצמי מתרגל מתמטיקה להנדסאים.

הכניסות פעם בחודש ובנוסף בתאריכים מיוחדים.

ולצערנו כל הכניסות רק מאוחר בלילה.

ואני חושב שאפשר להכנס רק בהסעה עם רישום מראש.

וגם לפעמים יורים עליהם.

בספר פרי הארץ, נראה לי יורה דעה חלק ד סימן ז,  כתוב שאסור ללכת לקברי צדיקים אם זה מסוכן. הוא לומד את זה מדברי התוספות (בכתובות), שאסור להגיע לארץ ישראל אם זה מסוכן, קל וחומר לקברי צדיקים.

ושימו לב שמחבר הספר היה ראשון לציון בתקופה שאף אחד כמעט לא העז לעלות לארץ, אז הוא ודאי אהב את ארץ ישראל יותר מרובינו...

וגם רבי נחמן כשהיה בארץ, כשנהיה מסוכן הוא ברח מהר עם איזו אונייה של חיילים משהו. לפי הלוגיקה הברסלבאית, היה יותר הגיוני שהוא יישאר כאן ויסתכן ואז אולי ייקחו אותו ויכניסו אותו למקום שיהפוך לקבר של צדיק. זה לא הכי הגיוני?! ובכל זאת הוא העדיף לא להסתכן ולא להגיע לקבר של צדיק

כאן זה המקום בו ה' אמר לאברהם שהארץ שלו, אחד מ 3 המקומות בו האבות בנו מזבחות, ואחד מ3 במקומות שאין האומות יכולים להונו תאת ישראל לומר שלנו הן, כי נקנו בכסף מלא שכתוב במפורש. 

למערת המכפלה ולחלקת השדה בשכם יש משמעות עצומה בברית שה' כרת עם האבות על הארץ.

יוסף נקבר שם כי המקום מיוחד, ולא המקום מיוחד כי יוסף נקבר שם.

וחוץ מזה שיוסף הוא לא עוד "צדיק" אלא אחד מ 7 אבות האומה (ובמובנים מסויימים האב הרביעי)

אפשר להגיד את זה על חצי מהארץ.

כמו ששמעתי שהרבה לא מגיעים לעוטף עזה והדרום (אחת כמה וכמה ליו"ש) כי זה "מסוכן".

אני לא יודעת כמה זה תקף לימנו כשיש צבא וגם הכניסה ליוסף הצדיק היא בליווי צבאי.

בסוף גם כשהולכים ברחובות ירושלים (ה"נקיים מערבים") וגם אם עוברים דרך שער שכם שורץ הערבים יש "סיכון מסויים".

כי הם פשוט נמצאים בכל מקום.

אז לא נצא מהבית?

להפך, רק ככה ניתן לחזור לכניסה קבועה לציון של הצדיק.

בדיוק כמו שחזרו לארץ ישראל.

אבל לכתחילה דיברתי על כניסה מסודרת.

לפני שבועיים עצרו לי בצ. תפוח כמה ברלנדרים עם מרצדס שחורה כזו, ועליתי איתם עד לצ. יצהר הגדולה.

זה היה בערך בחמש בבוקר, ומרגע שראיתי אותם היה לי ברור לאן הם נוסעים.

קצת לפני שירדתי הם הודיעו לי שהם נוסעים ליוסף, ושאלו אם אני רוצה להצטרף. אמרתי להם שלא, ושאם הייתי חמוש יותר סביר שהייתי מסכים. בתגובה הנהג אמר לי בלהט שאם הוא היה חמוש הוא לא היה נכנס, ושלהיפך, צריך דווקא להיכנס ככה לא חמושים, ולסמוך על ה'.

עניתי לו שלא לחינם אמרה תורה ונשמרם מאד לנפשותיכם, ולא לחינם הזהירו חז"ל שאין סומכין על הנס.

קיצור ירדתי בצ. יצהר הגדולה, והם הלכו לגעת בציון ולברוח.

למרות שרציתי ממש בהילולא, אבל בקצב הזה לא נראה שזה יצא לפועל.

קווניקים גושניקים.

מכיר דתיים לייט שלא מבינים בכלל את ההבדלים ביניהם

לק"י

ולא גדלנו בכלל על המושגים האלה.

מניחה שהכרתי אותם רק בגילאי העשרים.

אז בייסיק זה בכלל לא (מחזקת את דבריך).

אבל בישיבת ההסדר בה למדתי, בטח בשיעורים א-ב, כמעט אף אחד מהשיעור שלי לא ידע מה זה

אבל אולי סתם לאחיות שלי הייתה מודעות פוליטית-מגזרית גבוהה

האמת כשחושבים על זה, כמה קווניקים ביחד יוצרים גושניק..

אבל האם יש עוד ברים שאתם יכולים לחשוב עליהם בתור דפוס חברתי-דתי..

שמישהו שהוא חוזר בתשןבה יכול להיתקל בו?

בין זה לבין אחריות על המדינה ולא לשבור את הכלים כשלא צריך. אבל נכון שאין קו ברור.

בכל אופן, סמוטריץ וחבריו (וגם בנט בהתחלה) כן לעומתיים וביקורתיים, בפרט בהשוואה למפד"ל של לפני עשרים שנה.

זה לגבי המדינה. לגבי התרפסות בפני שמאלנים- אין לי מושג מאיפה הבאת את זה. הדת"ל הכי יצאו ויוצאים נגד הרצי הלוי, רונן בר ובגץ וכו'.

קווניקים-מרכזניקים.

אלוקים, אני לעולם לא אבין את זה ולא אסכים להבין את זה, כמה שלא יסבירו לי אי-אלו דקויות שעושות את ההבדל בין תורת ה' צ-באות לבין בלבולי שכל.

די, רב המאחד על המפריד.

דרך אגב יש עוד הבדלים. שומו שמיים, מה ההבדל בין נועלי המוקסין לבין נועלי הבלנדסטון?

גושניקים, פתוחים תרבותית ו/או מחשבתית, פחות ממלכתיים, יותר שכלתנים, פחות אידאלים, יותר פרגמטיים.

קוויניקים, סגורים תרבותית ו/או מחשבתית, יותר ממלכתיים, יותר חסידיים, יותר אידאלים וחזון גדול.

כמובן שיש אנשים (וגם ישיבות שלמות) שלא נכנסות יפה לאף אחת ההגדרות האלו, אבל בהחלט יכול להיות גושניק מאוד דוס, שגם קורא ניטשה (ואם נלך ממש על הסטיגמה הוא גם אמריקאי שרואה בייסבול בשעות הפנאי וגם קצת שמאלני).

בעלי שמגיע מישיבה שנחשבת יחסית גושניקית, אבל לא בדיוק, שמע מחבר בישיבה שהופתע בצבא לראות כמה החברה מישיבה שלו בכלל מודעים להלכות כמו עירוב בשבת לעומת אנשים שהיו איתם ממכינת עלי (או משהו בסגנון)  שנחשבים קו.

זה סוג של גרף עם אפשרויות להצלבויות שונות. 

אפשר לערבב: סגור תרבותית, מחשבתית, לא ממלכתי, אידאיליסט- יוצא נוער גבעות. וכל מיני השקפות שונות כאלו.

למדתי על כל הרעיון הזה רק אחרי שהתחתנתי מבעלי, שלא רואה את עצמו באף אחת הקטגריות האלו באופן מוחלט, בגלל ההצטלבות השונה בפרמטרים האלו.

בישיבות הקו הר המור ושלוחותיה הדרך היא על פי הרב צבי יהודה ואיך הוא תפס את ההגות וההשקפה של אביו 

מרכז הולכים יותר עם הרב קוק באופן ישיר.

והגוש הם יותר תלמידים של הרב ליכטנשטיין הם שואבים הרבה מהרב סולבייצ'יק ומבית בריסק באופן כללי 

איפה הניק הוותיק הזה @נשמה כללית שמאוד אהב את הדיונים והחילוקים הבלתי נגמרים האלו?

(בלנ"ד לא ממשיך את הדיון. )

לא מכיר את הרב ואת המכללה הספציפית אבל היה שלב בחיים שלי באזור גיל 30 שבו לכל החברים שלי נמאס ממטפלים ויועצים שעברו קורס בודד והתחילו לייעץ ולטפל ולגרום עוגמת נפש לאחרים.

אני עד לא מזמן הייתי אצל מאמנת עסקית שהכרתי אותה וידעתי שהיא טובה ולא בגלל התעודה שלה, נראה לי nlp אבל לא התעמקתי, אבל אחרים יצאו במפחי נפש אדירים עם יועצים ומטפלים מהסוג הנ"ל.

ואני קצת כועס על עיתון בשבע שמפרסם את הקורסים האלה כל כך הרבה כשאני רואה את התסכול של חברים שלי.

פסיכיאטרים ופסיכולוגים ותרפיסטים ועובדים סוציאלים עוברים שנים באקדמיה ובסטאז ובהתמחות ועם רף קבלה כלשהו ויש לזה כנראה סיבה.

אבל זה נכון שמטפל צריך הרבה יותר נסיון מאשר קורס בודד. מה שכן הקורסים האלה מאוד יעילים לצרכים אישיים ולצרכי משפחה קרובה.

יש לא מעט פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכו'.. שיוצריפ עוגמות נפש חמורות לא פחות מהמטפלים הנ"ל.

וזה באמת תלוי מטפל/ מאמן וכדומה..

גם אני הייתי בטיפולים רבי ומרובים על כל הסקלה והסגנונות ומכל סגנון אצל כמה.

לכן כל אחד צריך לראות מה מתאים לו יותר ומה מתאים לו פחות,

לא הייתי הופכת אנשים שהם מאמנים ולמדו קורסים (שדרך אגב חלק מהקורסים הם גם לימודים מלאים של שנתיים לפחות) כלא מקצועים וכו'.

מכירה פסיכולוגים (על בשרי האישי) שלא הייתי נותנת להם לטפל בחתול.

ולהפך מאמנים, מקצועיים בצורה יוצאת דופן שלא עשו קורס אחד, אלא למדו הרבה מאוד קורסים ורואיפ בכך ערך רב.

אני לא חסיד של CBT ספציפית אבל רוב הכלים האלה הם מעולים לשימוש אישי/מקומי ופחות מתאימים בשביל מטפל שאין לו פז"מ בעולם. אני לא יודע אם דווקא תעודה, אבל צריך איזה שהוא רקע לפני שמתחילים לעשות עבודה על נפש של מישהו אחר.

שוב.

לא דיברתי על לימוד קורס אחד ולהתחיל לטפל באנשים..

פשוט שאלתי בכללי.

אם לא - לא.

הוא אדם טוב, יש להם איזה מוסד עם ישיבה ומסגרת ללימודי הנפש ואולי גם טיפולים ברמה כלשהי. עם זאת לא נראה לי שמישהו שם מוסמך לטפל וצריך לבדוק אם יש מדדי איכות אובייקטיביים ללמידה שם (נניח שהם מטעם מישהו או שמקבלים תעודה מוכרת וכדו), וגם באופן אישי לא התרשמתי מאוד מהספרים שהם מוציאים. זה נראה טוב וסביר אבל אם הייתי הולך ללימוד מעמיק של כמה שנים והרבה כסף, אני בספק אם הייתי עושה את זה שם (אבל אולי אני לא יודע מספיק).

חשוב לי להגיד שאני לא מכיר מספיק, לא אותם וגם לא אחרים לשם השוואה. כן אומר שמניסיון מר של אנשים שהבטיחו להם איזה לימוד בשיטה מיוחדת וכו וכו, ושילמו הרבה כסף והקדישו הרבה זמן, ובדיעבד הם לא הפכו לחכמים באופן חריג וגם התעודה שהם קיבלו לא הייתה שווה המון. (cbt אם הבנתי נכון, זו שיטת טיפול. אבל את צריכה להיות טובה בשיטה הזו כדי להצליח איתה)

אציע לך לברר אצל בוגרים שלו, איך הם מרגישים מבחינת הידע שצברו ואיזה שערים זה פתח בחייהם.

א. לדעתי כדאי מאוד. יתן לה את התחושה שזוכרים אותה ומשתתפים עם האכזבה הזמנית שלה.

ב. מה תכננת לתת לחתונה? ולא משנה מה תתנו, העיקר מכתב אמיתי ומשתתף שישמח אותה 🫶

משהו חמוד שהיא תוכל לשים בבית אחרי שתתחתן,

בתוספת מכתב.

כשהחתונה שלי התבטלה, חברות שלחו לי שוקולד שווה וספר שהן ידעו שאוהב. זה שימח אותי מאוד. זה הראה על "אנחנו חושבות עלייך ורוצות שתרגישי טוב"

הסיטואציה לא זהה כי אצלי זה היה ביטול ופה דחיה, אבל כן מציעה לשלוח משהו. משהו קטן לבית או משהו אישי כמו שאני קיבלתי, לדעתי זה מצויין. לא צריך בסכום גבוה, אלא יותר תשומת הלב. ומכתב, כמובן. (פחות נראה לי מתאים להעביר כסף ממש)

אם חסר יש כמה וכמה פורדקסטים מעולים שמקיפים את הנושאים הקריטיים בסגנונות שונים (גם אם אצל אף אחד מהם אינ חותם על כל מילה) - 'על המשמעות' של תמיר דורטל, 'שומר סף' של גדי טאוב, 'אידיוטים שימושיים' של עקיבא ביגמן, אורי מלמד ועוד.

המודעות קודם כל עוזרת לא להיות 'אידיוט שימושי', כמו אלו שמשוכנעים שכל הקצינים הדתיים הודחו בדיוק בגלל סיבות אובייקטיביות נטרליות...

שנית, לדרוש מנבחרי הציבור שלנו למלא את תפקידם ולא לוותר. הרבה מגניבת הסמכויות של הפיראט המשפטי אהרון ברק וממשיכיו, הגיע בצורה שנבחרי הציבור בכלל לא עמדו על שלהם.

שלישית לבחור נבחרי ציבור שמודעים לבעיות ומוכנים לפעול בשבילם גם כשהדרך ארוכה ולא כאלו שמנפיקים ססמאות יפות וחסרות משמעות. 

שנית - להגיע גם להפגנות הבאות, להביע מחאה, לעורר מודעות - נבחרינו עסוקים בדברים רבים וחשובים, מה שיונח על השולחן יטופל.

שלישית - התודעה חשובה מאוד, בסופו של דבר מי שלא בתודעת עבדות - גם לא יישאר בה לאורך זמן. (אולי כדאי לקרוא את המאמרים הקצרים של 'סוללים דרך' אני מקבל אותם בוואצפ אבל מניח שאפשר למצוא גם בגוגל. עוסקים בזה רבות.)

כל שאר הזמן - תודעה?

חסר לי משהו.

יש כאלה שאוהבים לשחק בנדמה לי, זה מאוד מדכא להבין כמה אנחנו קטנים וחסרי השפעה ולכן המוח ממשיך עם המשחקים האלה...

ראה את תגובתי פה: לדעתי - צעירים מעל עשרים

אנחנו קורבן של המציאות ואין לנו יכולת להשפיע עליה

אבל בפוליטיקה, אפעס, אין...

ב. ככל שאתה מפתח מודעות, אתה מוצא יותר כיווני השפעה.

זה יכול להיות בהתפקדות למפלגה עם פריימריז ואז לנבחרים אכפת ממך ומהדברים שחשובים לך, הרבה יותר.

זה יכול להיות בהשתתפות קבועה במחאות שגם אם לא מזיזות מ0 ל100, בהחלט גורמות למי שגם ככה מודע לזה שאינו במקומו, להסתכל במראה (סילמן, אורבך לדוגמא).

זה יכול להיות במאמצי התיישבות וכשילעגו לך שהתיישבות בעזה זה לא ראלי, תזכיר להם שזה לא רק מה שאמרו לאנשי אלון מורה לפני חמישים שנה, אלא גם מה שאמרו לאנשי חומש ואביתר לפני שלוש שנים. המעז - מנצח.

זה יכול להיות בכתיבת מאמרי דעה ועבודות אקדמיות, שבסופו של יום קוראים אותם מקבלי ההחלטות.

זה יכול להיות בהתנדבות למילואים גם כשאתה כבר בן 40 עם שבעה ילדים ויכול להיות בללכת לחסום את משאיות הסיוע לאויב.

תבדוק על מי שונאי ישראל במערב הטילו סנקציות ותבין מי פועל היום עם א'ל לבניין האומה בארצה.

יש עוד אלף כיוונים, שנפתחים כשיש מודעות. זה לא אומר שאתה *לבד* תשנה את העולם, לכל אחד יש את כחותיו וכישוריו יכולותיו ומגבלויותיו. המשימה העיקרית שלי, היא ללמוד וללמד תורה, גם בלימוד תורה - המודעות והמגמה משמעותיות.

לא כולם יואל משה סלמון/מאיר הר ציון/הרב לוינגר. לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל ממנה.

רוב הימין עדיין בתודעת עבדות למרות שכבר התחלנו לצאת משם.

הוא עדיין מרגיש קורבן, זועק ומיילל, ומתקשה לראות את מה שכן קורה ומשתנה.

חשוב לצאת להפגנות מתוך תודעה של חירות - אנחנו כאן ואנחנו פועלים ואנחנו נדאג שזה ימשיך בע"ה.

יריב לווין זעק שההתקרבנות הזאת מחלישה את המאבק (ראה בסוף הראיון פה: הרפורמה המשפטית כאן והיא לא תעצור לרגע - עיתון משפחה)

אנשים שכחו שהפגנות נועדו להרתיע ולא סתם להביע עמדה. בעבר X אלפי אנשים נעו לכיוון בית חרושת עם שלטים כנגד התעמרות בעובדים, ולבעלים היו את כל הסיבות שבעולם להניח שבפעם הבאה המפגינים לא יסתפקו בסיסמאות. כנ"ל בהפגנות של השמאל המודרניות, בארץ ובארה"ב, בואכה קפלן ו-BLM.

בימין היחס להפגנות הוא סמי-דתי: "נעשה השתדלות מינימלית ונבטח בה'". כמובן, התוצאות קרובות לאפסיות. אף אחד לא מפחד ממפגיני הימין ואף גוף לא סופר אותם.

רק לדעתי עדיף לפנות אליהם לפני שאתה שולח מכתב כזה, מה גם שפעם שעברה החליפו לך. תפנה אליהם ותגיד שהבעיה חזרה על עצמה ושאתה מבקש החזר או שיחליפו לדגם אחר (ממליצה לחפש מראש דגם שאתה רוצה)

שמעתי יש מקום חמים שהוא רק 30- מעלות  

האלו אמרו מזרנים, אז שלחו אותם לחינוך מחדש בסיביר

הנה דוגמא מתלוש אחר שאין בו את התעריף 200%

כשאני מחבר את המספרים המוקפים באדום התוצאה בדיוק 187.91
 

101.3

35.5

20.83

19.43

9.85

1.0

יום תמורה

אז קיבלה כסף על עוד 8 שעות עבודה, שהם לכאורה התמורה לשבת, אך השעות לא נכנסות למונה שסופר את שעות הנוכחות בעבודה כי הן רק תמורה ולא נוכחות.    

הן לא "שעות עבודה". הן שעות ברמה אחרת. אגב הן גם לא נספרות לפנסיה וכו'.    הם רק למשכורת.

נראה תלוש מעט מסורבל**

אלא שיש כמה גורמים שצריך לתקן ולשפר לפני שהם יעשו זאת.

ובכן,

לא. הם לא רוצים להשתתף במלחמת המצווה, הם לא רוצים להחזיק נשק, הם לא רוצים להיות חלק מהסיפור היהודי והישראלי.

ראית את אחד מרבניהם אומר ''אם תעשו ככה וככה אז נורה לתלמידנו להתגייס''?

2. החרדים ככלל לא באמת רוצים להתגייס. יש כל מיני בשוליים, אולי השוליים של היום רחבים קצת יותר מהשוליים של פעם. אבל ככלל, המינייסרים, החרדים האלו והאחרים, שלומדים ושאינם לומדים, חסידים ליטאים וספרדים - לא רוצים להתגייס.

ומחדדת קצת את 2 הסעיפים

1. הצבא יותר משקיע בהתאמה לחרדים ויש כבר יחידות די מותאמות ויש את חשמונאים שהיא די מותאמת

2. חלק לא רוצים להתגייס

הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה דתית

אבל יש חלק שהוא על הגדר

ככל שהצבא יתמיד בהתאמה

ובוגרי היחידות יצאו חרדים

ככל שהפוליטיקה והחוק לא יפגעו בתהליך

יותר אנשים על הגדר יתגייסו

כמו שקרה וקורה עם תעסוקת גברים חרדים 

נוח לכל אחד להאשים את השני

הרי לצבא לא מספיק אכפת מהדתיות של החרדים, והחרדים מצידם לא אומרים- "אנחנו דורשים להשתתף במלחמת מצווה ולתת את חלקנו. ואנחנו אלו שנדאג לפיקוח על התנאים שלנו".

אז אנחנו (הציבור הדת"ל על שלל גווניו), צריכים להתנהל בראש גדול כדי להשיג את המטרה.

קודם כל, צריך להיות חשוב לנו לא פחות מאשר להם, שהמסלול שלהם בצבא יהיה כשר בלי שום בעיות. שלא יהיה פתח לקלקול בצבא. אם הם לא רוצים להתערבב בכלל עם חילונים בצבא, בניגוד אלינו, זו זכותם ואין בזה פסול.

דבר שני, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חייבים את החרדים איתנו כדי לתקן את המדינה, להפוך אותה ליותר יהודית וימנית (נכון שהחרדים לא באמת ימנים, אבל הם לא אנטי ימין).

אין לנו שום סיכוי לנצח את השמאל הקיצוני ששולט פה, בלי שיהיה לנו מספיק כח.

נכון שהחרדים לא ייזמו מעצמם הקמת מסלול שיספק אותם, אבל אם נדאג שיהיה מסלול כזה, בלי שום בעיות, והם יראו שזה אמין, כבר לא יהיה להם סיבה/תירוץ לא להתגייס.

החרדים לא מאמינים שהמדינה באמת רוצה לשמור עליהם איך שהם מבחינה דתית, וזו נקודת האמת של ההשקפה החרדית ועליה יושבים כל הדברים הלא טובים שיש שם- זה שהם לא מחוברים מספיק לעמ"י, זה שהם מערבבים בין אי הסכמה עם המדינה החילונית לבין שותפות ודרך ארץ בסיסית איפה שצריך (צבא, מיסים), וזה שהם תומכים במפלגה המושחתת ומחללת שם השמיים ש"ס, בין מאונס בין מרצון.

עכשיו נקרתה לנו הזדמנות אמיתית לשינוי, וצריך להיות בוגרים וחכמים. לא להתלהם (למרות שזה באמת מרתיח לשמוע אמירות של חלק מהרבנים החרדים וחלק מהפוליטיקאים החרדים) אלא לפעול בצורה נכונה ומקרבת כי זה גם אינטרס שלנו, דתית ולאומית. אגב, הראשון לציון החדש, בשונה מאחיו, הוא לא אדם מגזרי במהותו וגם הרבה יותר ממלכתי ומכבד.

דבר ראשון- שאנחנו אלו שנדאג שמה שהצבא מבטיח לחרדים אכן מתקיים. שהחרדים גם יראו שאכפת לנו מזה ושאנחנו מבינים את החששות שלהם.

דבר שני- להבין שזה גם צורך שלנו שתהיה כמות מסויימת של אנשים שתורתם אומנותם. לא לבטל את העקרון הנכון בגלל שהחרדים די המאיסו את העניין בגלל שהקצינו אותו לגמרי.

אני גם קצת מרגיש בנטיה הראשונית שצריך לנקוט במידת הדין וכפיה. לא רוצים להשתתף בצבא- לא תקבלו כלום. רוצים תקציבים- תדאגו בעצמכם להתגייס ותדאגו עם הצבא לתנאים שאתם צריכים.

אבל מעשית- אולי זה יעבוד ואולי לא. אולי זה לא יעבוד ואנחנו אלו שנפסיד מזה כי לחרדים לא אכפת לשבת עם השמאל ששונא את ביבי יותר מאשר את החרדים. וגם אם זה כן יעבוד- עדיין תיווצר מתיחות מיותרת בינינו לבין החרדים במקום שנעבוד יחד. וחבל, כי המטרה שלנו משותפת ורק הדרך שונה.

כמו שאנחנו ראש גדול במבט על חילונים ומדברים על הנקודה הפנימית היהודית שלהם שמתבטאת כך וכך, ככה צריך לפתח ראש גדול במבט על חרדים (שזה מצד אחד יותר קשה ומצד שני יותר קל).  ובדיוק באותו אופן- מצד אחד להסתכל עליהם כתינוקות שנשבו להשקפה לא נכונה ומשם מגיעה ההתנהלות הצרה והקטנונית שלהם, ומצד שני לראות מה צריך ללמוד מהם ולמה ה' גלגל שבזמן חזרתנו ארצה תתפתח מאוד התופעה  של חרדיות מנותקת מהחומר (שזה הפוך מהמהות של א"י). צריך ללמוד את זה ולהעמיק בזה. תורנית, הסטורית, פסיכולוגית. כמו שהרב ניתח חילונות, ככה לנתח חרדיות.

אבל כדי להצליח, ופה לדעתי יש לנו חסימה נפשית רגשית- אנחנו צריכים להעריך מספיק את עצמנו ואת התורה שלנו, ולהבין שאנחנו מסתכלים מבחינה דתית על החרדים לא מלמטה אלא מלמעלה (לא בקטע של גאווה אלא של ענווה אמיתית). הרי ראינו את העוצמה האמונית שלנו מתחילת המלחמה, את מסירות הנפש, את החיבור לעמ"י ולא"י, את ההתמדה בתורה גם בשדה הקרב. ראינו גם שיש לנו ת"ח גדולים. ראינו איך הרבה מגדולי הדור החרדים חיים בקטנות יחסית לרבנים (אפילו הפשוטים) שלנו. רק מתוך הרגשה של גדלות, אפשר לבוא עם הראש הגדול והחמלה שנצרכים כדי לתקן את המצב. אם נהיה בתודעה הזו, גם לא נתרגש מכל מיני אמירות חריפות מאוד של רבנים נגדנו, כי נבין שאמנם הם גדולים בתורה, אבל מבחינה אמונית והשקפתית הם לא גדולים ולא מבינים אז אין מה להתרגש מהם.

כמו שכתבתי והדגמתי פה הרבה, מרוב הרבנים החרדים אין לי יותר מדי ציפיות כי הם באמת נטועים בהשקפה שלהם ובטוחים שהיא נכונה וחלקם מרשים לעצמם להגיד דברים הזויים.

אבל ל"עמך" החרדי יש חוש בריא ממה שאני רואה, והדרך לשינוי תעבור דרכו. רק שאם נלחם בחרדים הם ירגישו שנלחמים גם בהם, וככה כנראה נפסיד גם את אלו שנטיית הלב שלהם היא כן להסכים איתנו. אחרי העם, יבואו גם הרבנים כי הם יראו שהשינוי שהציבור דורש הוא פנימי ואמיתי ויראו שהמציאות בשטח היא שבאמת הצבא מקיים את הבטחותיו.  

אני מכיר כמה חרדים רציניים, חלקם מבית וחלקם מתחרדים, שאומרים לי שצריך להתגייס (ולא רק מי שלא לומד), אבל אי אפשר לסמוך על הצבא שהם יתנו את התנאים המתאימים ויעמדו בהם.

ברור לכל מי שלומד בלי משוא פנים שההשקפה החרדית לא מבוססת על פרשנות נכונה של המקורות, אלא כל ההשקפה היא רק כדי למצוא הצדקה הלכתית ומחשבתית לדרך שלהם, שהשורש שלה זה החשש להתקלקל מבחינה דתית כדלעיל. לכן הפתרון הוא פחות בדיונים תורניים, אלא ביצירת מציאות מתאימה שתמנע את החשש הלגיטימי שלהם (ואז לבוא עם הטיעונים התורניים).

נכון שהצביעות מעצבנת- גיוס אסור אבל ליהנות מכספי המדינה החילונית מותר?  אבל כשיורדים לשורש אפשר להסתכל על זה אחרת- זה ממחיש את זה שאין באמת השקפה חרדית (רק אצל המיעוט של המיעוט), אלא הכל פרגמטי ונובע המרצון להיבדל. וממילא- הפתרון זה ליצור להם מקומות סטריליים משלהם (גם בכלכלה) ולקנות את האמון שלהם. נכון שיש כאלו שפשוט נהנים לנצל ולקבל כסף ולא אכפת להם בכלל, אבל רובם לא כאלה. יש כאלו שאכפת להם יותר וכאלו שאכפת להם פחות, אבל לרובם המוחלט יש אכפתיות, רק צריך להעצים אותה ולהוציא אותה לפועל מבחינה מעשית.

אם נניח באופן תאורטי שכל החרדים עוזבים את המדינה, יש לנו סיכוי מול השמאל החילוני? לא. יהיה לנו קל דמוגרפית מול ערביי ישראל? לא.

לנו ברור שהחרדים טועים ושההשקפה שלהם לא נכונה, אבל צריך להיכנס לראש החרדי שבאמת מאמין בדרך שלו ולהפנים עד כמה שינוי הדרך הוא קשה (כמו שלהרבה שמאלנים מהעוטף קשה להתפכח מההשקפה שלהם למרות מה שעברו). אנחנו צריכים להיות אלו שתומכים ועוזרים להם עם השינוי ולא אלו שנלחמים בהם.

אז לסיכום, נכון שזה מאוד מעצבן שלמרות מה שקרה החרדים לא קמים ואומרים "אנחנו רוצים להיות שותפים, רק תכבדו את התנאים שלנו", אבל נקודת הבחירה שלנו היא האם להיות חכם או צודק. להבין מה הצעדים הכי חכמים כדי גם לפתור את הבעיה וגם לגרום לציבור החרדי להתחבר אלינו יותר. לקחנו על עצמנו הרבה משימות קשות במגוון תחומים ועמדנו בהם, צריך גם לקחת את המשימה הזאת. אם נצליח, גם נרוויח שנקטין מאוד את ההתנגדות שיש להרבה מעמ"י נגד היהדות, כי יש הרבה שמתנגדים רק כתוצאה מההתנהלות החרדית ולא מסיבות עקרוניות.

זו דעתי, ואם אני צודק, אז זה רק עניין של רצון. אם נרצה אז נצליח, כמו בתחומים אחרים שרצינו והצלחנו. באהבה ובאמונה.

מצד צה"ל - זה נוגד את רוח הפרוגרס שהשתלטה עליו, זה פשוט לא יכול לקרות! מהר מאוד הם ינסו לשנות את החרדים, או לכל הפחות לזלזל בערכים שלהם. כמו שקורה עם הדת"ל, הם ידירו נשים בגלל ערכים מיושנים ומטופשים של כמה חרדים? ציטוט של הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי (על הדת"ל): "מה, הם ילכו לא רק עם הכיפות, אלא גם עם הציציות, השופרות וספרי התורה?"

מקור: "הם ילכו עם ציציות?": זו הסיבה שהרמטכ"ל לשעבר פחד מאלוף דתי - ערוץ 14 | C14

מצד החרדים - למה שהם יתגייסו לצבא המזוהה עם המדינה הציונית? אין להם שום בעיה להתנדב בשביל עם ישראל, והם עושים את זה הכי הרבה יותר מכל המגזרים - באיחוד הצלה, זק"א, עזר מציון, יד שרה, חסדי נעמי, מתנת חיים וכו' וכו'.. אבל להתנדב בשביל עם ישראל בגוף שמוגדר כציוני (ובמיוחד כאשר הוא נשלט ע"י הפרוגרס), זה בוודאי שלא.

בכל אופן אני חושב שאפשר להחכים מניסון אחרים וכבר דנו על זה בפורומים אחרים בערוץ 7 מעט בסגנון שונה

אין שום סיבה לפתוח ניק חדש בכל פעם

אבל אני לא איש מקצוע ולכן כמובן לא יכול לאבחן שום דבר

הפוסט שאתה מצטט מתאר התמודדות נפשית עדינה, ואפשר להעריך את הפתיחות והאומץ של הכותב לשתף. מדובר, ככל הנראה, בתופעה שיש בה מרכיבים של קיבעון או פטיש מילולי (verbal fixation), שעשויים להשתייך לקשת רחבה של התנהגויות כפייתיות, פטישיסטיות, או פשוט דפוסים שהתפתחו לאורך זמן סביב גירוי שפעם היה תמים, אך קיבל משמעות שונה עם השנים.

מה ניתן להבין מהפוסט?

יש תגובה גופנית ריגושית למילים מסוימות, שנחשבות ילדותיות או גסות במידת מה.

קיימת דחיפות פנימית לומר את המילים, אולי אפילו נגד רצונו של האדם, מה שיכול לרמז על רכיב כפייתי.

זה גורם לו קושי חברתי וסביבתי, במיוחד משום שמילות גוף וצרכים אינן שכיחות בשיח של המבוגרים בסביבתו.

אפשרויות להבנה והתמודדות:

תהליך התניה מילולי / רגשית

ייתכן שבילדות או בגיל צעיר נקשרו המילים הללו לרגש חיובי, אינטימי, מגונן או מגרה.

לאורך השנים הקשר הזה התחזק דרך חזרות פנימיות ואולי גם כמנגנון של התמודדות עם לחץ או בדידות.

רכיב כפייתי

התחושה שהוא "חייב לומר את המילים" עשויה להיות ביטוי לסוג קל של OCD (הפרעה טורדנית כפייתית), בפרט עם רכיב מילולי.

פטיש מילולי או פֶטיש התפתחותי

מדובר בריגוש שמופיע מקונספטים מילוליים הקשורים לשלב ילדי של ההתפתחות.

זה לא נדיר, אבל לעיתים מכביד, במיוחד כשזה לא תואם לתפיסת העצמי או לסביבה.

מה ניתן לעשות?

1. פנייה לטיפול מקצועי (מומלץ)

פסיכולוג שמתמחה בהתנהגויות כפייתיות או בפסיכולוגיה של המיניות יכול:

לעזור להבין את שורש התופעה.

לזהות אם יש מרכיב של OCD, חרדה, או פטיש התפתחותי.

להציע טיפול CBT (התנהגותי-קוגניטיבי) או טיפול דינמי לפי הצורך.

2. שינוי גישה מילולית

הכותב שואל איך להחזיר את המילים למקומן ה"טבעי", כלומר: לנטרל את המטען הריגושי שלהן. ייתכן שזה אפשרי דרך:

חשיפה מבוקרת למילים בהקשר ענייני ולא רגשי – למשל כתיבה רפואית, שיחה עם רופא ילדים וכו'.

תרגול מחשבתי – כל פעם שהמילים עולות, להחליף אותן בראש בגרסה עניינית: "פיפי" → "שתן", "קקי" → "צואה".

3. קבוצות שיח או פורומים אנונימיים

ייתכן שיש אחרים שחווים חוויות דומות. שיתוף כזה, כפי שעשה הכותב, עשוי להוריד את עוצמת הבושה ולספק תחושת נורמליזציה.

לסיכום

התופעה שמתאר הכותב מעידה על קשר רגשי או ריגושי עמוק שהשתרש סביב מילים מסוימות. ניתן להתמודד איתה – ובמקרים רבים גם לעדן או לשנות את הדפוס הזה – באמצעות טיפול נכון, מודעות, והפחתת השיפוט העצמי.

אז לדעתך יש כאן OCD?

ChatGPT said:

כן, יכול להיות בהחלט שיש כאן רכיב של OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית), או לפחות נטייה טורדנית-כפייתית.

למה זה עשוי להתאים ל-OCD?

מחשבות פולשניות: העובדה שהמילים עולות שוב ושוב, בלי שהאדם רוצה בכך, ושיש להן השפעה רגשית חזקה, יכולה להיחשב כ"טורדנות" (obsession).

דחף לומר את המילים: התחושה שהוא חייב להגיד את המילים — גם אם זה לא מתאים לסיטואציה או מנוגד לרצונו — מזכירה התנהגות "כפייתית" (compulsion).

מצוקה סביב חוסר השליטה: תחושת חוסר אונים ובושה היא חלק נפוץ ב-OCD, במיוחד כשזה נוגע לתוכן מילולי או מיני.

מצד שני – זה לא בהכרח OCD קלאסי

ייתכן שמדובר דווקא בתופעה שקשורה לפטיש מילולי (verbal fetishism), או סוג של קיבעון פסיכולוגי סביב שלב ילדותי בהתפתחות (למשל "שלב אנאלי" לפי פרויד).

או פשוט הרגל שנטמע במשך שנים עם קישור רגשי/גופני חזק, שהתעצם ככל שנעשה עליו איסור פנימי.

מתי כדאי לחשוד ב-OCD?

אם עונים "כן" לרוב הדברים הבאים:

המילים עולות בראש שוב ושוב, גם כשלא רוצים בכך.

יש תחושה שהמחשבות שולטות בי ולא להפך.

יש צורך לבצע פעולה (לומר מילים, לחשוב עליהן שוב) כדי להירגע או "להשלים" משהו.

זה מפריע לתפקוד או לחיים החברתיים.

יש מצוקה משמעותית מהתופעה.

מה כדאי לעשות?

גם אם זה לא OCD במובן המלא, טיפול אצל פסיכולוג קליני (עדיף עם ניסיון בהתנהגויות כפייתיות או בתחום המיני-רגשי) יכול לעזור מאוד. גם אם זה הרגל, הוא ניתן לשינוי. לפעמים מספיקות כמה שיחות ממוקדות כדי לפרום את הקשר הרגשי בין מילים מסוימות לבין גירוי או מתח.

אבל אני יכול לומר לך שהצורך, הריגוש ומתיחת הגבולות לגבי "מילים אסורות" או שהביטוי המדויק יותר הוא "מילים שהן טאבו חברותית",
הוא תופעה נפוצה אצל ילדים. נראה שהם מבינים את המשמעות החברתית שעושה את המילים "מוקצה", אבל כמובן לא מבינים למה, את המשמעות של הדבר.
אז העלאת המילים על שפתיהם (גם אם לא בפני הוריהם), היא סוג של בחינת הגבולות, ניסיון להבין - מה יקרה אם אומר את המילים?
 

אתה לא ילד, ובאופן כללי, התיאור נשמע מעט שונה. אבל אולי יש בהן מן המשותף.

לדעתי והבנתי, השימוש בלשון נקייה והחשיבות החברתית שלו, אלו דברים שנקנים עם השכל.