דיסוננס לאחר קבלת ההחלטה – ויקיפדיה
במילים אחרות:
אם קיבלנו בעבר החלטה כי חשבנו שהיא הכי נכונה - לפעמים אנחנו נדבוק בהחלטה הזאת גם כשיהיה ברור שהיא שגויה, ונתרץ במוחנו תירוצים כדי להצדיק את הבחירה הזאת.
למשל אם התלבטתי בין שני טלפונים ובסוף בחרתי ב-X, אני אשכנע את עצמי שעשיתי בחירה מעולה גם אם אחר כך אגלה שבאמת טלפון Y יותר טוב. "ל-Y יש גב כסוף ואני בכלל אוהב אפור מטאלי", אני אגיד לעצמי בראש, למרות שאלה סתם שטויות שנועדו למנוע ממני את הכאב שבהבנה שטעיתי בבחירה שלי.
ככל שהבחירה יותר משמעותית, אני יותר "מושקע" בתוכה (פסיכולוגית או כלכלית וכו') - כך הדיסוננס יהיה קשה יותר.
למשל אם התלבטתי בין מגורים בעיר לבין מושב שקט, אז גם אם יהיה לי רע ואבין שטעיתי בבחירה שלי - יהיה קול במוח שימשיך לצעוק לי שטויות כמו "אם הייתי בוחר אחרת הייתי משלם בכל חודש 4 ש"ח יותר על ארנונה, אז מזל שבחרתי כמו שבחרתי".
כך גם לגבי החיסונים:
אנשים רבים חששו להתחסן "ראשונים", כשעוד לא היה על החיסון מספיק מידע ברחבי העולם. היו שהגדילו לעשות, ובמקום להגיד "אני לא יודע מה יהיו התופעות שלו", ניפחו את זה והמציאו תופעות שלא היו ולא נבראו. תחת התפיסה הזאת הם גם שכנעו קרובי משפחה וחברים להימנע מהחיסון.
מאז, עברנו כבר 9 חודשים שבהם מאות מיליונים ברחבי העולם חוסנו. ראינו שתופעות הלוואי זניחות ונדירות, ובוודאי חמורות הרבה פחות מהמחלה שהחיסון מונע. אבל מי שכבר "מושקע" כל כולו בהתנגדות לחיסון, שכנע קרובי משפחה וחברים, זרק לכיוונם ש"מי שמתחסן הוא כבשה בעדר", אמר לכולם שמי שיתחסן יחטוף את המחלה בצורה קשה הרבה יותר וכו' - מפחד להודות שהוא טעה. הוא יגיד לעצמו "אבל הנה, אחד ל-300,000 מחוסנים עלול לקבל דלקת קלה בקרום הלב, אז עדיף לא להתחסן". גם אם בתוך תוכו הוא יודע שזה חסר משמעות ביחס לסיכון של המחלה, הדיסוננס הקוגנטיבי מונע ממנו להכיר בטעותו ולכן הוא ממשיך לספר לעצמו (ולאחרים) סיפורי מעשיות.