רק אציין שזו הפעם הראשונה שאני שומע אותו, ואיני יודע מה מקורו.
כשאנחנו נותנים למישהו משהו שחסר לו ומשפיעים עליו טוב- זה נפלא, אנחנו עוזרים לאדם להיות יותר שלם. ברגע הזה, ברגע שהיה (למשל- אם פירגנו לו על משהו מהעבר שהוא עשה ובכלל לא חשב שמעריכים), או בכלל.
אבל כידוע לנו ממצוות הצדקה- מהי הצדקה הכי גדולה? כתב הרמב''ם (משנה תורה, הלכות מתנות עניים י', ז')
"מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה-לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ"
וחי אחיך עמך.
זה שילוב מיוחד. מצד אחד- זו נתינה שלי, מצד שני- נתתי לו את עצמו.
כלומר זו נתינה שנותנת, אבל לא לוקחת.
ברגע שאני משפיע על אדם חסד בלי גבול- הוא כל כולו תלוי בי. לקחתי ממנו את עצמיותו.
זה מה שאומר לי המשפט- 'אל תתקרב יותר מדי- הוא יישרף'. העצמיות שלו תישרף, מחקתי אותו כי נתתי לו יותר מדי בלי להשאיר מקום לנשמה שלו.
נתינה שלא נותנת מקום- היא בעצם לקיחה. זו נתינה שלא מתחשבת באחר, ולכן בעקיפין זו נתינה אגואיסטית. נתינה שנתתי כי רציתי להרגיש מהנותנים, כי רציתי להרגיש שהוא תלוי בי. (כמובן לא בהכרח מבחינת הכוונה שלי.. אבל בתוצאה זה יוצא כך על כל פנים. ומצד זה לא חשבתי עליו).
מבחינת אדם, הצורך הגדול ביותר שלו הוא הקיום בעצמו. העמידה על רגליו שלו. אם נתתי לו כסף, אבל לקחתי ממנו את עמוד השדרה שלו עוד יותר- כי עכשיו הוא תלוי בי ובממון שלי- נתתי לו כלי חרס כדי לקחת ממנו כד זהב.
מצד שני- 'אל תתרחק כי אז הוא יישאר קפוא'-
אדם חייב גם לקבל מאחרים, כי אף אחד לא שלם. אך יותר ממה שהוא צריך לקבל- הוא צריך את עצם החיבור שיש בין הנותן למקבל. הוא צריך את הרגע בו נוצר המפגש בינו לבין הנותן, מפגש של שניות בודדות שיש בו הרבה מעבר לאובייקט הספציפי שהוא קיבל..
מפגש שכולו חמימות. שכולו קשר. שהמשמעות שלו היא-
אנשים מחשיבים אותי. יש לי ערך.
בלי שזה קורה, אם האדם הוא יצור בודד שלא נותן ולא מקבל, שלא מנהל מערכות של יחסי גומלין עם אנשים אחרים-
האדם הוא תלוש. מסכן. מאבד מהממשיות, ומתחיל להתקרר (קור כידוע זה היעדר חום, לעומת החום שזה משהו ממשי שמבטא חיים, בדומה לאור מול החושך).
ככה זה בעיני.