פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 477)

כנראה ההצלחה הראשונה שאני אכתוב תהיה שהתגברתי על העצלות חח

אתה יכול לשתף קצת כמה זה עוזר? לקבל דחיפה..

ואיזה רמה של הצלחות אתה כותב? יש סינון ברמה?

אתה מגדיר הצלחה.

אין סינון. אם החלטת שזו הצלחה - זו הצלחה!

השראה למה?

זה היה מתבקש 

על משקל, "מוטב אקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום"...

(וכמובן, גם בזה לא צריך להיות פראייר... אבל איפה שזו באמת נתינה)

זה בין בן אדם שמרגיש מוכרח לתת או שבוחר לתת.

השאלה מה ההרגשה אחרי שעזרת או נתת למישהו האם אתה מרגיש טוב עם זה, שאז זה נתינה אמיתית, לבין אם אתה מרגיש שפשוט באופי שלך אתה מוכרח לעזור אבל זה לא באמת נתן לך הרגשה טובה אז זה מצב לא תקין שצריך לעבוד על זה. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לומר לא, נתינה כזאת היא לא חסד ולא נתינה.

קרה לי הרבה פעמים, שאנשים ניגשים אלי ברחוב, ולא מעט פעמים רק משפת הגוף שלהם כשהם מתקרבים אלי אני כבר משער מה הם הולכים לומר, כנראה בגלל השילוב של הכיפה והציציות בחוץ ופרצוף דתי תמים הם חושבים שהם מצאו טרף קל. 

“אחי, יש לך כסף בשבילי לאוטובוס ?, ״אני רעב, אפשר כמה שקלים לאוכל ?” , ״נתקעתי בלי דלק, תוכל לעזור לי ?״. 

אני משער שאני לא היחיד שנתקל בזה. 

באופן עקבי התשובה שלי היא תמיד אותו דבר. ״בטח. בוא.י איתי לתחנת אוטובוס אני אחכה איתך ואני אשלם על הנסיעה״ / “בוא איתי לקנות אוכל ואני אשלם עליך״ / ״אני הולך להביא כסף, בוא נלך ביחד לתחנת דלק״.

זכור לי רק מקרה אחד של בחור אחד שביקש ממני כסף לאוטובוס וחיכיתי אותו לאוטובוס עד שהוא עלה ושילמתי עליו. השאר כאמור התנדפו.  

או מכר שמנסה לשגע אותי לעזור לו בכסף והוא לא עובד, מקבל כתשובה שאשמח לעזור לו למצוא עבודה. 

חבל שאי אפשר לצלם את הפרצוף שלהם כשהם מקבלים את התשובה הזאת, לא יודעים איך לאכול את זה, מחפשים איך להתחמק ולהמשיך הלאה. 

זה קו גבול לדעתי בין לתת לבין להיות פרייאר. אם בן אדם באמת במצוקה והוא צריך כסף לנסיעה או לאוכל או משהו כזה אז אני אתן, בשמחה. גם אם בנוסף לכסף זה ישבש לי את המסלול שלי באותו רגע ויתקע אותי ויעכב אותי, כי אני אצטרך לוודא שלא מנסים לעבוד עלי. אבל. אני בשום פנים ואופן לא מוכן שינסו לרמות אותי / לגנוב את דעתי, אפילו אם זה רק כמה שקלים בודדים. לא מוכן להיות פרייאר. 

״דדרש רבה מאי דכתיב (ירמיהו יח, כג) ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר״ (בבלי בבא בתרא ט ב)

אבל עכשיו כשאתה מעלה גם המימד של ״לו לא טוב לקבל את זה״ קיים. 

שהמאמר נקרא "7 דברים שלא רציתם לדעת על וולט דיסני"

אני לא חושבת שאפשר לחשוב על רשימות של חוות תוכן בתור עובדה מדעית.

מי שלא יודע מה הן חוות תוכן- אלו חברות שמייצרות תוכן אינטרנטי כמו כתבות\ סרטונים\ חידונים\ וכו

שכל מטרתם היא להריווח כסף ולמשוך צעירים.

אפשר לזהות אותם בקלות כי הם משתמשים בטכניקות מאוד חזרתיות.

כמו רשימות "10\7\5\ מספר שירירותי אחר\ של עובדות שלא ידעתם\ לא רציתם לדעת\אולי ידעתם ואולי לא\ ודומיהם\ על\ מישהו\ משהו\ מפורסם.

המטרה היחידה שלהם זה לעניין את הצופה כדי להרוויח כסף מפרסומות או צפיות.

לפעמים רואים בבור איך העובדות מחולקות לא לפני נושאים, אלא לפי מה שנשמע מעניין.

(נגיד בכתבה שהבאת, אם עובדה 5. היא שהוא היה אנטישמי, למה עובדה 6. היא שהוא אסר לעובדים לגדל זקן? זה נכלל בזה שהוא כביכול, היה אנטישמי, החלוקה היא לא על פי נושא, אלא ע"פ כותרות מעניינות.)

אל תחשבו שזה אמת, ובכלל, למרות שהכתבות האלה מאוד מעניינות, הייתי ממליצה לך להפסיק להיכנס לאתר הזה ולממן שרלטנים.

וזה שהם מנסים למשוך כמה שיותר קהל צעיר לא בהכרח בא על חשבון אמינות. הרבה יותר סביר שזה יגרום לדיסאינפורמציה

המטרה שלהם היא להרוויח כסף, לא לספר את העובדות.

הם יכתבו את הדברים הזויים כי זה מעניין צעירים, וילדים.

עובדה 5. בכתבה שהפותח הביא הכותרתץ היא "הוא היה אנטישמי וגזען" וכל מה שכתוב שם זה משהיא שמאשימה אותו בגזענות, ומשהו שכתב את האוטוביוגרפיה שלו אומר שהוא ניהל קשרים יהודים, והקריקטורות שבימינו נחשבות גזעניות בסרטים שלו היו פשוט חוסר רגישות.

שוב, חוות התוכן שמה כותרת מעניינת, ואז בטקסט עצמו הם בכל סותרים את מה שהם אמרו.

באותה התקופה גם מי שלא היה גזען לא חשב שיש בעיה עם להראות שחורים עם שפתיים לבנות נפוחות מנסים לאכול אנשים, זה כמו שבימינו מספרים בדיחות על אשכנזים, אף אחד לא חושב שבאמת שהם נחותים או משהו.

זו פשוט חוסר רגישות שלא הייתה בעייתית לפני 80 שנה.

ואפילו פרסם את כל הספרים האנטישמים שלו.

ודבר שני כל הממסד האמריקאי יצא נגדו והוא נאלץ לחזור בו

[יש להניח שהמסכה שלו זה גם נגד "עינא בישא"... כיום זו חובה בחוץ. אבל האמת, שבנהיגה לא חייבים לשים, גם לפי התקנות החדשות]

אהבתי את המניין כאן, מתפללים בנחת כמו ספרדים אמיתיים.

תכל'ס אנחנו אוהבים אחד את השני,

אני אותם, והם אותי. נראלי.

הם עמוסים,

ושי בהם ידע בנושאים שאני אוהבת (ושלא. גמכן)

יש בהם סלילי מחשבות לא נגמרים,

יש בהם עתיד, בעז"ה

וחלומות אודותיו.

יש בהם פנטזיות 

(להכין עוגיות היום, לדוג'

ולהיות עקרת בית מושלמת, בעתיד)

יש בהם פונטציאל.

בעיקר.

זה הופך אותם למעניינים?

בפוטנציאל;)

כל רגע סצנה חדשה, החיים לא נחים לרגע. כיף

בעיקר העבודה שהיא מאוד דינמית והמשפחה שהיא דרמטית

בקטע שאין יותר מידי רגעים של שקט נפשי. הייתי שמח אם הם היו יותר משעממים והולכים בקו אחד ישר וברור...

חבל שלא קמתי גם

זאת הדרך הרווחת ל"שרוד" כרגע.. 

אבל אולי כדאי שתמצאי לעצמך זמן פנוי (כעת יש הרבה),

תחשבי עליהן קצת, תשחזרי קצת חוויות, תחייכי, ותתני לעצמך להגיב טבעית. חיוך, צער, בכי - מה שבא. שום דבר לא "צריך" דווקא.

וגם תגידי אח"כ פרק תהילים לזכות כל אחת מהן, תרגישי שאת ממשיכה לעשות עבורן טוב.

אולי תחשבי מה למדת מהן, שיוסיף להן זכויות.

כך גם תעכלי, גם תתני מקום להרגשות שישנן, וגם "תשמרי על קשר" קצת..

שלא יוצאים מהבית למשל.
אולי תנסו לבדוק במוקד העירוני