פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 489)

משהו ששמעתם שמאד בדגש על מאד מרגיע אתכם.
קצת דברים אופטימיים בתוך ים הפסימיות ששומעים בחדשות..

אתם גם ככה בבית
ולא עושים כלום כל היום,
לפחות תנצלו את הזמן לקרוא קצת שירה...

בואו!!!!

משורר מדורות

השרשור הזה עדיין קיים?

ועוד משהו
שמישהו יפתור לי את החידה ויסביר לי מה הבהלה לטישו, אנחנו מתלבטים אם כדאי גם לנו להתחיל לאגור טישו בבית.
למה אנשים קונים טישו בהיסטריה??

אז מה התוכניות להיום?

*מפחד עלייך / גרסת הקורונה/ שלומית כץ*

אני מפחד עלייך
איך שאצא עם אור ראשון
ולא אשמע ממך כל היום
שתהיי עם השיעול
ואהיה כבול
להתבודד איתך

אני מפחד עלייך
שתתקעי שם בחדרך
ותשכחי לראות מה יש
מרוב אלכוג'ל על הידיים
ותתעטשי אז פעמיים
בשביל שנינו

ושוב הלב שלי יוצא
לרקוד עם הפחדים
לרקוד עם הילדים
עם עיניים עייפות
עם הכפפות
כי כשאני מפחד עלייך
מי יכול עליי
מי יכול עלייך
אני מפחד עלייך
כשאת שטה על כביש מהיר
ומעלייך יש אוויר
אל תגעי בעינייך
ולפנייך
הדרך ארוכה
אני מפחד עלייך
כשאין לך את המורים
כשהילדים שלך הורסים
את הקלפים
והוא נתן עוד מכה
משתגעת דקה

ושוב הלב שלי יוצא..

טביעת "טיטאניק" 1912

בהצלחה

על פי הוראת רבנים, יש לצום מחר עד חצות. לחולים ומי שקשה לא לצום הורו לעשות תענית דיבור.

הגר"ח קנייבסקי: בערב ר"ח - לצום חצי יום - כיכר השבת

הרבנות הראשית הכריזה: יום צום בעקבות הקורונה - כיפה

למי שלא קיבל עליו את התענית במנחה, מותר לקבל עד השקיעה.

נוסח הקבלה: "הריני בתענית יחיד למחר. יה"ר שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת".

החלטתי לכתוב כאן, כי יש נקודה בסוף שאני רוצה להעביר לכם...
אז אח שלי התחתן לא מזמן, כשכל הגזירות רק התחילו.
לאחד החברים גילו קורונה כמה ימים אחרי החתונה. כל המשפחה נהיתה חולה, ואחר כך גילו גם לאחים שלי, לאבא שלי, לדודה שלי.
ב"ה בקטע הפיזי עוברים את זה די רגיל וטוב...
הבעיה הגדולה (שאני רואה לפחות) היא היחס של הסביבה.
כמה אנשים יכולים להיות רעים, אני לא האמנתי... המבטים, האגואיזם.
מישהו כתב בקבוצה של היישוב שהוא נדפק שבוע בבידוד כי הוא נחשף לחולה מאומת (להלן אבא שלי). ואיזה מזל שזה רק שבוע. נדפק. ואיזה חוסר אחריות.
ואמא שלי, במקום לצאת עליו מול כל הקבוצה (כמו שאני בטח הייתי עושה..) יושבת וחושבת ומנסחת הודעה ארוכה, לכל היישוב, שאין כאן אף אחד אשם. התנהלנו בדיוק לפי הכללים, ואז ההנחיות היו כאלה.
ואני קוראת את ההודעה שהיא כתבה לפני שאני לוחצת על החץ הזה שישלח אותה, ואין בה שום כעס. שום שום כעס. למרות כל הצער שאני יודעת שיש לה בפנים על כל הזלזול הזה, ואלפי טלפונים של אנשים ששואלים אם הם צריכים בידוד, ואיך לא צפינו את זה, ולמה עשינו את זה, וזה כל כך לא בסדר מצידנו.
הלוואי ואזכה לחכמה הזאת שיש לה. לספור עד שבעת אלפים כדי לכתוב באופן צלול, כדי לתת לרגש שמציף לעבור, ולפעול כמו שבנאדם מוסרי צריך לפעול.

כי הייתם צריכים לשמוע, כשהגיע הבודק בניידת של מדא ולבש חליפה רצינית כזו, כולם עצרו ושאלו "יש כאן חולה??!", הייתם צריכים לשמוע את הטון... וכשיצאתי עם אחותי ברכב לכמה דקות (לפני שהתוצאות של הבדיקות הגיעו) שמעתי את השכנה הקטנה אומרת לאבא שלה "אבל אסור להם לצאת, לא?". זה די משפיל, אתם יודעים?
כי כשאנשים נכנסים לבידוד הם עושים את זה כדי להגן עליכם. ואנחנו לא אשמים בכלום.

וסתם בשביל כולנו. לפני שיוצאים על איזה מישהו שחולה או בבידוד- הוא לא בחר בזה. הוא לא רוצה את זה בדיוק כמוכם. אז אולי אתם 'נדפקתם' שבועיים בבית, אבל הוא גם שבועיים בבית וגם חולה. אז במקום לשאול אותו מה אתם אמורים לעשות עם המידע הזה, תשאלו אותו איך הוא מרגיש, מה חסר לו בבית, ופשוט במקום לגרום לו להרגיש כאילו הוא גרם לרעידת אדמה עולמית, תגרמו לו להרגיש טוב.

מתלבט עכשיו אם לחפש עבודה מהחשש להידבקות..
מה דעתכם? לחכות לאחרי פסח בתקווה שקצת ירגע או למצוא עבודה?
(תחום שממשיך בגדול גם כרגע)
תודה!

אצלי הכל בסגר

 

עד כמה אתם מחורפנים מ1 עד 10?

"רבי יצחק ז'אקי בן איידא, רבי יצחק סבג מנהל התלמוד תורה בקזבלנקה ורב בית הכנסת נוה שלום, ובנו הרב החשוב רבי נסים רפאל בן נטלי רבקה המוסר נפשו על עניני הכשרות ללא ליאות - המאושפזים בבית החולים במרוקו עם חשש כבד שנדבקו בנגיף. אנא הרבו בתפילה בעבורם בתוך שאר חולי עמך ישראל די בכל אתר ואתר".

"עלינו לשבח" עוסק בצורך של האדם, ישראל, להודות לקב"ה על עצם זה שהוא זוכה לעבוד אותו ואת ההשלכות של עובדה זאת.

בגלל זה זה גם מופיע בסוף התפילה. אחרי שעבדנו את ה' בכל לבבנו אנחנו מודים לו על הדבר הזה הנפלא כשלעצמו. בלי קשר לכל הצרכים/הטובות שאנחנו פונים כלפיו.

 

החלק הראשון עוסק בהשוואה בינינו שזכינו לעבודת הקב"ה, לבין מי שלא זכה. מי שלא זכה להשתחוות ולהתבטל בפני מי שמשמיים אלא הוא מתבטל כלפי מי שבארץ. מי שלא זכה לשרת משהו נצחי-משמעותי ולכן הוא רודף אחרי דברים חולפים שאינם משמעותיים כלל באמת (כך מתוארת העבודה זרה למיניה). ההשוואה הזאת היא לא כדי 'לרדת' חלילה על מי שלא זכה לדברים הללו, אלא לגרום לנו להעריך למה שאנחנו זכינו. אשרינו! איך לא נשבח את הקב"ה בכך שהוא הביא אותנו לעבודתו?!

 

החלק השני עוסק בהשלכות של הדבר הראשון, אחרי שהתלמאנו בהבנה והפנמה של הזכות שלנו בעצם עבודת ה', אנחנו לא נותנים לזה להשאר רק במקום הפרטי והמצומצם שלנו. ישנו מוטיב חוזר ברור בחלק השני של עלינו לשבח שמדגיש את הכלל - "יכירו יודעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל לשון...". אנחנו שואפים לקחת את האוצר שגילינו ולגלות אותו בכל מקום שרק אפשר (הגאולה השלימה המתוארת בקטע הזה). מתוך כך ראוי לסיים את התפילה. התפילה מעורר להמשיך בעמידה בפני ה' גם במשך שאר היום שאנחנו לא פונים אליו באופן ישיר. להמשיך את הבשורה. המצבר התמלא, מסתערים!

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/431601

חצי יום צום
מה הכוונה חצי יום? עד 12?

פינת ההגדה חלק א - עומק מהותו ומשמעותו של ליל הסדר - צעירים מעל עשרים

פינת ההגדה חלק ב - מבט כללי על המבנה ההלכתי של ה'סדר' - צעירים מעל עשרים

 

כמו שנכתב בפינה הקודמת, השלב הראשון בליל הסדר הוא הקידוש, כדי לקדש את היום סמוך לכניסתו, ולהתחיל את הסדר לאחר שצייננו את מהות המעמד בו אנו נמצאים.

מלבד מצוות אמירת הקידוש, שתיית כוס הקידוש מהווה מצווה עצמאית מדרבנן של כוס ראשונה, ולפיכך אע"פ שבדר"כ אין צורך שכל השומעים ישתו מכוס הקידוש, כאן כל אחד שותה כוס משלו כדי לקיים מצווה זו.

 

נאמר בתלמוד ש"שתאן כולן כאחד, לא יצא", דהיינו מי ששתה ארבע כוסות בזו אחר זו, ולא כל אחת במקומה, לא קיים מצוות ארבע כוסות (כך לפי הדעה שנפסקה להלכה), מפני שמהות המצווה אינה עצם שתיית כוסות יין, אלא דווקא במקומות בהם תיקנו חז"ל, כך שכל אחת מארבע הכוסות נאמרת עליה ברכת שבח בפני עצמה: כוס ראשונה - ברכת הקידוש, כוס שנייה - ברכת 'גאל ישראל' שבסוף המגיד, כוס שלישית - ברכת המזון, וכוס רביעית - ברכות ההלל.

לגבי ברכת 'בורא פרי הגפן', מנהג האשכנזים לברך על כל כוס כיוון שכל אחת מצווה בפני עצמה, ומנהג הספרדים לברך רק על הראשונה והשלישית, והשנייה והרביעית נפטרות בברכות קודמותיהן.

 

השלב הבא הוא אכילת הכרפס, מפני שבזמנם היתה זו דרך אנשים חשובים לפתוח כך את הסעודה, וזהו ממנהגי דרך החירות של ליל הסדר.או שהמטרה היא להתמיה את הילדים.

אלא שמכיוון שמטבילים את הכרפס, צריך ליטול ידיים תחילה כדין אכילת דבר שטיבולו במשקה.

 

ועל קצה המזלג, רקע לעניין 'טיבולו במשקה', ועל כך שכידוע ישנם רבים שלא נוהגים בנטילה זו מלבד בליל הסדר:

בשונה מנט"י ללחם, שלכל הדעות היא חובה גמורה בכל הזמנים, לגבי נטילה זו נחלקו הראשונים האם אף היא כך, או שנהגה רק בזמנם שבו נהגו להקפיד לאכול רק מאכלים טהורים, אך בזמננו שאין מקפידים על דיני טומאה וטהרה בחולין, התקנה מלכתחילה לא שייכת.

דעת רוב הראשונים וכן פוסקים השו"ע והמשנ"ב שתקנה זו היא חובה גמורה ושווה לנט"י ללחם, שאף היא נתקנה מפני ענייני טומאה וטהרה ואעפ"כ לא בטלה גם בזמננו (ולפיכך, מי שמחפש לקבל על עצמו משהו יכול לשקול לאמץ את זה..).

 

אם כך מדוע דווקא בלילה זה הכל נוהגים כך?

 

התשובה הפשוטה היא, שבליל הסדר כולם נוהגים לקיים את סדר הסימנים כמו שמופיעים בהגדה, ובה הסימנים של הסדר נותרו כשהיו בזמן חז"ל, ולא חלו בזה שינויים (וכך כתב הט"ז).

 

הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו לפירושו להגדה "אמרי שפר" כותב כי בליל הסדר אנו מנסים לחקות כמה שאפשר את האופן שבו נהג הסדר בזמן חז"ל, והרי בזמנם לכל הדעות נהגו בנטילה זו ולפיכך גם אנו מקיימים אותה.

 

עוד הסבירו בזה שמי שלא נוהג בכך כל השנה הרי שכעת הוא מעורר את הילדים לשאול, כשרואים שנוהגים דברים תמוהים, (וכידוע זו אחת ממטרות חלק מפעולות ליל הסדר).

ועוד, שמפני קדושת הלילה נהגו העם להחמיר גם במה שמקלים כל השנה.

 

הכרפס - לדעת הרמב"ם צריך לאכול ממנו כזית לפחות, ככל מצוות האכילה שבתורה ושבדברי חכמים; אך לדעת רוב הראשונים הכרפס אינו ממש 'מצווה' לעניין זה, ואינו מוגדר ע"פ ההגדרה הרגילה של 'אכילה' ש'אין אכילה פחותה מכזית', אלא עיקר העניין הוא להראות דרך חירות וזה מתקיים גם בפחות מכזית. אך מעיקר הדין, לכל הדעות מותר לאכול יותר מכזית.

 

אלא, שבמהלך הדורות התעוררה מחלוקת האם צריך לברך על הכרפס ברכה אחרונה (במקרה שאכל כזית, כמובן).

במה תלויה המחלוקת? 

במחלוקת אחרת, והיא -  מדוע לא מברכים ברכת בפה"א על המרור:

לדעה א', המרור אינו טעון ברכה כלל כיוון שהוא נאכל בתוך הסעודה, ואילו לדעה ב' המרור טעון ברכה אע"פ שהוא בתוך הסעודה מכיוון שאינו בא כחלק מהסעודה אלא לשם קיום המצווה, והסיבה שלא מברכים עליו היא שכבר נפטר בברכת בפה"א שבירך על הכרפס.

 

ומכך יוצא, שלדעה א' הכרפס אינו נחשב חלק מהסעודה, שהרי הוא נאכל לפניה, ואין סיבה שלא לברך עליו ברכה אחרונה. אך לדעה ב', מכיוון שברכת הכרפס פוטרת את המרור שנאכל כבר בתוך הסעודה, הרי שנחשב כשייך לסעודה והוא נפטר בברכת המזון.

 

וכדי להימנע ממחלוקת זו, כתבו האחרונים לאכול מהכרפס פחות מכזית, בהסתמך על שיטת הראשונים החלוקים על הרמב"ם וסוברים שאין חובה בכזית בכרפס, וכן כתבו לכוון בברכת בפה"א על הכרפס, לפטור גם את המרור.

 

עד כאן במישור ההלכתי.

 

ובמישור הרעיוני -

 

ה'סדר' נפתח בלשון המצווה על היחיד להתקדש. הסדר כולו הוא תהליך של התקדשות והתעלות, המבטא את ההתעלות האישית, הלאומית, והעולמית האוניברסלית, של כל מהלך ההיסטוריה. ולפיכך כבר בהתחלת התהליך אנו מסמנים את המטרה אליה אנו שואפים.

והשלב הבא הוא הרחיצה, נטילת הידיים. הידיים מבטאות עשייה חומרית, ונטילתן מבטאת את ההתנקות מנטיות שליליות וקידושן וטיהורן של כל פינות חיינו, גם העשייה הגשמית, למטרות של קדושה.

וזה מתבטא באכילת הכרפס; הטעימה הקלה, שמיד מפנה את מקומה לעיסוק האמיתי הרוחני - המגיד, מתוך הכרה נכונה ביחס הנכון שבין החומר לרוח, ומתוכה שליטה נכונה באורח החיים וכוונת המעשים.

 

מופיע בחסידות(ועוד לפני בראשונים, פשוט משם אני מכיר...) הרבה פעמים המושג של מידת ההשתוות
כלומר שלא ישנה לאדם שום דבר מהחיצוניות, ולמשל לא ישנה לו האם מכבדים אותו או מזלזלים בו, אם טוב או רע לו, כי בכל מקרה הכל מ-ד'
שמעתי עכשיו שיעור של הרב יהושע שפירא, והוא אומר שם שזה לא המידה האידאלית, אלא זה רק חלק מתיקון בדרך הזהב(שבשביל לתקן מידה צריך ללכת לקיצוניות השנייה שלה), כי אומרת הגמרא "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" כלומר שאוהביו של ד' זה דווקא אלו שנעלבים, וככה גם רואים ביעקב אבינו למשל שאמר על יוסף "כי ארד אל בני אבל שאולה" ולכאורה אם היתה לו מידת ההשתוות הוא לא היה כ"כ מתאבל
אולי זה כמו האמירה של הקוצקר, ש"אנשי קודש תהיון לי" מלאכים בשמיים יש לקב"ה מספיק, הוא רוצה אותנו אנשים של קודש
וזה מעניין כל הנושא הזה למה באמת ד' רוצה באנושיות החסרה שלנו? והיחס בין האמונה והאמת האלוקית לבין המציאות והרגשות שלנו
אם יש, מוזמנים לשתף על מחשבות בנושא...

שנזכה לישועות וגאולה שלימה ברחמים גדולים!

לי זה נשמע ממש כיף סה"כ...

לשבת עם עצמך, יש זמן לחלומות, לתחביבים,

להתפלל בנחת, לחשוב על החיים, לעשות חשבון נפש...

זה אולי קצת קשה אבל נראלי עושה טוב סה"כ להיות עם עצמך קצת..

 

 

אשמח