פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 525)

בפרשת וישב, יוסף נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו. מיד כשהוא פוגש בהם - ההשלכה לבור, המכירה לישמעאלים... מה יוסף חושב עכשיו? המחשבה המתבקשת ביותר היא שאביו גם היה חלק מהתכנית...

אח"כ נמכר למצרים, הרחק ממשפחתו,פיזית, וקשה מכך - שהוא סבור כי אביו וכל משפחתו החליטו להרחיקו מעליהם לנצח ולדחותו מכלל ישראל... וכי יש הרגשה קשה מזו?!  [במאמר מוסגר, הסבר זה מתרץ את קושיית הרמב"ן והמפרשים, מדוע כשמלך יוסף לא שלח להודיע לאביו שהוא חי. הוא סבר שהדבר דווקא יצער אותו.. והסבר זה מתחזק מהנימוק שנותן יוסף לקריאת שם בנו הבכור מנשה - "כי נשני (השכיח ממני) אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"].

 

אח"כ הוא עולה לגדולה בבית פוטיפר, אך דווקא גדולה זו היא שמביאה אותו לניסיון מטורף.... במצבו של יוסף היו לו כל הסיבות שבעולם להפנות עורף לעברו, לחוש זרות וניכור אל עולם הקודש והשייכות לעבודת ה', שכל אלה בגדו בו כביכול, ולנצל את המעמד שקנה כאן בבית פוטיפר... לקשור קשר עם הגברת ומכאן הדרך קצרה להחליף את האדון ולקנות עצמאות וחירות, מעמד ועושר. וכל זה מצטרף לעוצמת הניסיון מצד היצר הרגיל, הרגעי, שהפעיל עליו את כל עוצמתו אז, כמו שמתארים חז"ל.

 

אבל בניגוד לכל התחזיות הללו - יוסף עומד בניסיון בגבורה עילאית. הוא לא איבד את הכיוון ואת המגמה אליה הוא שואף, למרות כל ההטעיות, האכזבה והתסכול, האיסור המפתה והעתיד הנוצץ.

"ויעזוב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה" - הבגד הוא החיצוניות. יוסף פושט מעליו את ההסתכלות החיצונית על המציאות, שרואה אכזבה וייאוש, מרירות ותסכול. ונס החוצה - עוזב את החשבונות הרגשיים, היצריים, והתועלתניים, ופשוט יוצא החוצה, אל המרחב הפשוט. אל המחוייבות לדבר ה'.

 

אבל - כאן מגיע שיא המשבר. במקום שבזכות זה הוא יזכה להארת פנים מאת הקב"ה ולגאולה ממצב העבדות, הוא נופל מן הפח אל הפחת- "ויתנהו אל בית הסוהר".

 

אם עד עכשיו יוסף הצליח להחזיק מעמד, בשלב זה זה כבר נראה כביכול בלתי אפשרי.

אבל יוסף עומד גם בזה. רוחו לא נופלת, ואמונתו לא נחלשת, למרות שהכול פועל כביכול הפוך.

יוסף חי בבית הסוהר באמונה, בשמחה ובראש מורם - ומשום כך "ויתן את חינו בעיני שר בית הסוהר".

 

בפרשתנו - מקץ שנתיים ימים, שבהן לא נראה שום אור בקצה המנהרה ('תקופת יובש') ולא עוד אלא שזיק התקווה שנדלק עם שיחרורו של שר המשקים אף הוא דעך וכבה בגסיסות אכזבה, מאחר ש''וישכחהו'' - 

 

מופיע האור. "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים... הסירותי מסבל שכמו". יוסף עולה בן רגע ממעמקי הבור למלכות על המעצמה החזקה בעולם. כעת הוא יכול להביט לאחור ולדעת שהדרך כבר מאחוריו.

 

                                              *                 *                       *

 

אור החנוכה מופיע בדיוק בזמן הזה, בהארת הישועה של פרשת מקץ. בתקופת השנה שבה הלילה מתחיל להתקצר ושעות האור להתארך.

ניתן לומר ששורשו של חג החנוכה נטוע כבר בימי אדם הראשון, שעשה ממש בתקופה זו שמונה ימים טובים על האור:

 

"לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שנפלה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים".

                                                                                           (עבודה זרה ח.)

 

גם בימי המכבים, מתוך "חושך על פני תהום - זו מלכות יוון" - מצב אבוד לכאורה וחסר סיכוי מכל בחינה שהיא, אלו שדבקו באמונתם ושמו ביטחונם בקב"ה שיסייע בידם - הם אלו שהביאו את הישועה, אותה אנו מציינים לדורי דורות "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט", במצב כזה או במצב אחר.

 

                                                *                      *                        *

 

מכאן אפשר לקבל התחזקות עצומה, גם לרגעים הקשים ביותר, גם לתקופות ארוכות של קושי, גם כשהכל נראה פועל הפוך מהכיוון הרצוי - תמיד לדבוק באמונה וביטחון בקב"ה, מתוך שמחה, מנוחת הנפש, וידיעה שיש מי שמנהל את העניינים על הצד הטוב ביותר ושטובתנו חשובה לו הרבה יותר מאשר לנו.

 

ובסוף האור יבוא, יזרח ויופיע במלוא זיוו והדרו, ויהיה אפשר להביט לאחור בסיפוק ושמחה, להודות ולהלל לשמך הגדול.

מישהו יכול להסביר לי מהי גזרה שווה
והאם היא קיימת גם בנביאים והכתובים?

על הדבר הבא להגיד.
גם אני נכשל בזה.

למה קמתי בשש? לא יודעת ככה יצא.
אמורה לנסוע לדודים, אבל נראה לי שאעבור בים קודם, היה לי ריכוז גבוה מידי של בני אדם בשבוע האחרון ואני לא רגילה לזה.
ודבר קטן ואחרון חביב(או לא כל כך חביב)-רפואה שלמה לכל החולים-לא מרגישים טוב-על סף חולים, זה לא כיף להיות חולים בחופש

בשם רבנו מימון אביו של הרמב"ם: סגולה לפרנסה בשפע ולמי שיש לו חובות, לטגן סופגניות בהמון שמן וזו לשונו:

"אין להקל במנהג אל ספינג' והם הצפיחיות בדבש והוא מנהג הקדמונים וכשהם קלויים בשמן הרבה, תהיה לו ברכת פרנסה כל השנה שנא': מאשר שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך" ומנהג הספינג' אין לבזותו וכל הזריז בו תבוא עליו ברכה ויקרעו שטרי חובותיו."

 

סגולה לפרנסה בחנוכה בשם אביו של של הרמב"ם

שמעתם על זה פעם??? 

 

יאללה חבר'ה, תתחילו לאכול!!

חשבנו על משהו עם קשישים או אנשים בודדים, פחות ילדים כי בטח אותם משמחים כבר הרבה. נמשיך לשמוע מקומות יעודיים שאתם מכירים. וכמו כן מה לדעתכם אפשר לעשות שם?

יש פה אנשים שמתעניינים בקונצרטים בכלל?

 

 

 

זה מאורע נדיר ביותר, אומרת מניסיון, בד'כ קונצרטים איכותיים כאלה עולים בערך 150 שקל

 

אלא אם כן יש למישהו עניין לשלם במקומנו

 

אז הנה קונצרט שעולה רק 20 שקל

וזה מחר

ואני אהיה שם

וזה תזמורת שווה

וזה בירושלים

 

קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הסימפונית ע"ש מנדי רודן

 

 

או עץ

 

או ספר

 

או עציץ

 

ובקיצור לא בן אנוש

 

בני האדם האלה, כל כך מסובכים

 

הלוואי והייתי עמוד

 

כן, אני רואה את הגבה שלכם למעלה, תורידו אותה חזרה בבקשה 

וזה עוד יום שבסופו אתה חוזר לחדר הקר
וחושב על המחר.
אתה שם כדי להושיט יד ולעזור, אך בסוף
זה רק שחור.

כל יום כל שעה אתה שם, שולח יד מרגיע,
מלטף, מעודד, מקשיב, מחייך, שומע,
אומר שהכל יהיה בסדר וכך מקווה,
אך בלב יש נקודה שיודע שהמצב קצת
לא הכי "מי יודע"..

רואה אנשים בכל מיני מצבים, עם כל מיני
סיפורים וחושב שזה ממש לא חיים.
וחושב לעצמי שיש אנשים עם כל כך הרבה
כוחות, משו שבאמת אי אפשר לצפות.

והם פתאום אומרים שממך כוחות הם
צריכים, ולהביא להם אתה לא יודע מהיכן.
ופעמים שמולך הם מתפרקים, ולפעמים
רק יד חמה הם מבקשים.
שתשמע ותקשיב למה שיש להם לספר,
כי כבר אין מי שיקשיב ויתקשר.

ועוד פעם, בכל שעה, ובלי שום הכנה
ושום התראה, צריך לצאת לעזור ולטפל.
פעם תאונה ופעם פציעה ועוד אחת עם חולשה.
ויש את ההוא שפעם נפגע והיום המצב השתנה.
וכמובן יש גם את המשפחה.

ולפעמים הכוחות נגמרים, בסוף יום כשכולם
ישנים אנחנו עדיין ערים.
עושים זאת בשמחה ואהבה, אך בסוף
מבינים שזאת הצלה. אתה שם כי אין אף
אחד שיעשה זאת את העבודה הזאת.

אך גם לנו לפעמים המקרים הם קשים
ולא תמיד להתמודד יודעים. לפעמים
הטיפול לא מצליח, והעזרה שרצינו לתת
לא עזרה ולא השפיעה.
וצריכים להבין שיש אחד והוא הקובע, הוא
זה שמנהיג את הבירה ורק בידו התשובה
לכל שאלה, וכמובן שגם ההחלטה.

זה לא נחמד להתעלף על הבוקר

 

להזיע מחום ואחר כך לקפוא מקור ולרעוד

 

וליפול ולראות מטושטש

 

וכאב ראש וכאב בטן ועייפות נוראית

 

ולהפסיד לימודים

 

ולשכב כל היום במיטה

 

 

בכלל לא נחמד

 

ולא לבוא למפגש פסיפס

זהו, פרקתי.

06:10 השעון המעורר הראשון מצלצל.
אני מנטרל אותו בתנועה אוטומטית ומתכרבל עוד קצת במיטה.
06:15 , 06:20 , נודניק...
מתגבר כארי? לא... אבל קם בסוף.
06:30 אני מחוץ לבית.
בית הכנסת בקצה השני של היישוב, לכן אני נוסע ברכב. כ"מנהגי בקודש", אני "מריץ" את ברכות השחר בדרך, ברכב.
"מודה אני..." , "אשר יצר..." , אלוהי נשמה" ו... חבטה !

הרחוב היה ריק כשנכנסתי עם הרכב בחתולה שבדיוק חצתה את הכביש. היה שקט. לא הרגשתי את הפגיעה, רק שמעתי אותה. (היא צרובה היטב בזכרוני.)
פלטתי צווחה קטנה. העיניים שלי נפערו והידקתי את האחיזה בהגה. עד כאן בערך ההלם הראשוני שלי מזה שדרסתי חתולה.

לקח לי עוד כמה שניות לעצור בצד, לרדת ולראות את החיה הפצועה שרועה בתנוחה הזויה על הכביש.
רצתי אליה כאילו אני יכול לעשות משהו. החיאה, לקרוא לחובש או למד"א... משהו!

כשהתקרבתי ורכנתי מעליה ראיתי שהיא עוד בחיים. הסתכלתי מסביב, לא היה שם אף אחד.
דרך העור והפרווה יכולתי לראות את הצלעות השבורות. היא התחילה לפרפר ברצף נשימות חדות ומלאות כאב.
נשארתי איתה עד הסוף.

הייתי מרותק. נדהם מהפעם הראשונה שהרגתי יצור גדול יותר מיתוש. ופתאום נפל עליי מתח וחוסר אונים מוזר... הייתי בטוח שהולך לקרות איתי משהו עכשיו, לא יכול להיות שאני עומד מול גוויה של יצור שהרגתי - אני, "במו ידי" - והעולם פשוט ימשיך כרגיל !

מפתיע כמה מהר צונחת ההבנה ששום דבר לא עומד לקרות. זה מוזר.

המשכתי לבהות בחתול המסכן לכמה שניות נוספות.. ציפיתי להרגיש רע! פחד.. או אשמה!
זה לא קרה. לא הרגשתי כלום.
ממש כאילו פגעתי במדרכה, בעץ או באבן.

הפיתוי להשאיר את החתול מרוח (...) על הכביש היה גדול, אבל התגברתי עליו.
הרמתי אותו באדישות משתי הרגליים הקדמיות (השלמות) והשארתי אותו מתחת לאיזה שיח.

הסתכלתי לשמיים, נושם עמוק, וחזרתי בצעדים מהוססים אל הרכב.
כשהייתי בתוכו, סגור, מוגן, שמתי לב לשעה: 06:42. לא ייאמן. כבר כמעט שכחתי שהייתי בדרך לתפילה.
החלטתי שאני לא מסוגל להמשיך עכשיו לבית כנסת. פניתי פרסה, חזרה הביתה.

כשסגרתי את הדלת מאחוריי, השקט היה צורב. באוזניים, אבל בתוכי הרגשתי רוגע, רוגע שמיימי. כזה שלא הרגשתי כבר הרבההה זמן...

קרסתי על הספה וסיימתי במילמול את ברכות השחר.
ברור שהראש שלי היה במקום אחר - מרוכז כולו בתחושה המוזרה הזאת! - האדישות, הריקנות, הרוגע.

לא המשכתי את התפילה.
גם מנחה לא התפללתי, גם ערבית לא.
איך יכולתי? הרגש שלי היה מושבת לגמרי.

הוא חוזר אליי עכשיו, לאט לאט.
אז אני כותב את זה ודברים מתחילים להתבהר... הראש מתחיל להתנקות מהמחשבות.
מרובן לפחות, כי מחשבה אחת לא עוזבת אותי !

- *מה זה אומר עליי??*