פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 548)

על מה אתם שמחים היום?

אנחנו סתם בררנים מידי...?
עונה למישהו ששואל אם הכל בסדר ואתה מרגיש טוב שכן
ומצד שני עצוב שאין למי לפרוק את מצבי

יש משהו שאנחנו צריכים כשאנחנו פורקים שיש אותו רק אצל חברים ממש טובים?

הייתי אופטימית ומחויכת היום ואתם?

אני צריכה דחוף.

 

איך אני יכולה להפוך אותו לנגיש? זה מוצר צריכה בסיסי.

בבקשה
אני צריכה פסוקים/ ציטוטים/ אמרות בנושא של 'אמת'



תודה מראש

וזה כולל את הפורום...
בציבור החילוני מקובל מאוד שבחורה תקרא לבחור נשמה מאמי כפרה, בד"כ בתור צורת דיבור ולא בתור גילוי חיבה אמיתי. וזה לאחרונה קורא לי בשבתות ביצה (המגע היחיד שלי עם בנות דתליות, חוץ מדייטים מידי פעם שבהם כמובן לא מתנהגים בכזאת פתיחות) וקרא לי שלוש פעמים בפורום הזה (יש לציין שמדובר בבנות שחיפשו לריב, ומפאת כבודן ומתוך רצון להימנע מלרדת לרמה שלהן, לא אשתף קישור של התגובה המדוברת)

 

 

וכן שלכם?

כשעולין ללכת בדרכי אמונה 

נתקפים ההולכים בהם 

במאבקים ומכשולים רבים מאד 

בחינת של לכתך אחרי במדבר 

בארץ לא זרועה 

ושם הפחדים והכאבים חזקים מאד ובלתי ישוערו 

וכשפוגשים שם עוד חבר אחד 

אשר גם לו מזדמנים כל אותם מכשולים ומוקשי דרך 

הרי מה טוב ומה נעים שבתם ולכתם יחד 

לחזק איש את רעהו וכל אחד מדבר על לב חברו.

שיש הגדרות וסטיגמות
אחרת לא היינו מרגישים מיוחדים איפה שאנחנו באמצע
ולא היינו מפתחים אומץ לצאת נגד הזרם

היי.
יצא לי לחשוב הרבה בזמן האחרון והגעתי למסקנה שאני מקנאה בכל כך הרבה אנשים. ישבתי וחשבתי עם עצמי מה הבסיס, מהיכן זה מגיע. אחרי מחשבה רבה הגעתי למסקנה שאני מקנאה באנשים שאוהבים את עצמם, מקבלים את עצמם איך שהם וגאים בזה. באנשים שלא צריכים את אישור הסביבה, שלא מנסים למצוא חן, אלא פשוט הם.( ואכשהו זה קורה מאליו שהם מוצלחים, יפים, חברותיים ובקיצור כל מה שאני מנסה להיות ללא הצלחה)

אני מאוד מאוד רוצה לעבוד על זה ולתקן. מרגיש לי ממש שזה הזמן אבל אין לי בכלל כלים ולא רוצה ללכת לקורס של אנשים שלא פועלים מתוך תורה.

האם יש לכם כלים/ עצות בשבילי?
תודה רבה ויום טוב(:

לגמרי? כלומר, שגם לא תעבור להיסטוריה?

תודה לעונים!

בהנחה שזה בכלל מעניין אנשים פה

היי, אני לא יודע אם הפורומים שפירסמתי פעילים או לא, אז אני מפרסם גם פה, אני מחפש ישיבה לעשות בה שבו״ש, אשמח לקבל המלצות, פה כתבתי מה אני מחפש, אשמח אם מישהו שמכיר יגיב שם.
מחפש ישיבה - בית המדרש

בני,
מי היה מאמין שככה נפגש.
היו לנו באמצע כמה פגישות קצרות, גם בתקופת הגיטרה והקוקו המתולתל וכל הפגישות האלו- תמיד חיוך ענק ושמחה בוקעת. הפגישה הזו, היום, היא האחרונה (עד לתחילת המתים במהרה בימינו) ובלי החיוך שלך אני בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן.
בני,
הגעת עלינו - תלמיד חדש בכיתה ז' ש'יש לו משהו בבטן' לא ממש היה משנה לי מה זה אבל נקשרנו אחד לשני מאד מהר- היום אני יודע להגדיר את זה - נכנסת לי ללב. פנים כאלה מאירות, תמיד מחייך, ושמח, כמה שמח! גם בשניידר כשבאתי לבקר היית שמח! אחרי כל מה שעברת כבר אז - זה בכלל לא מובן מאיפה הגיעה השמחה הזו!
בני,
גם היום שמעתי על השמחה שלך, אני חייב לומר לך שבאמת לא התפלאתי. זה הבני שאני הכרתי. גם עם הכאבים והמחלה - תמיד שמח ומחייך.

בני.
רציתי לספר לך, בימים שבין יו'כ לסוכות הייתי צריך לקנות משהו לסוכה, בכל החנויות באזור בת ים לא היה, רק בחנות המפעל בסוכות נחלים.
לא היתה לי ברירה, ליל שישי הכנות לשבת ולחג שמיד אחריו, הסוכה רק חצי בנויה (כי נתקעתי באמצע), אבל יש לי קודם נסיעה לנחלים.
בדרך הוייז הכניס אותי לנחלים דרך הכביש שבין בארות יצחק לנחלים, ופתאום בא אלי התקף נוסטלגי, איך ברחנו שם מהכלב, איך הלכנו יחד לבריכה בבארות יצחק, נסיתי לחפש את הבית - אבל זה היה קשה, יש שם הרבה בניה חדשה ובסך הכל הבתים די דומים מבחוץ...
אמרתי לעצמי שאני חייב לחשוב איך לחדש קצת את הקשר.

עד אתמול.
אתמול, מוצאי שמחת תורה, כל המחשבות האלו התנפצו.
הנה היום התחדש הקשר. אבל הוא ישאר קשר פנימי...
בני. נעמת לי מאד!
החיוך שלך ישאר לי בלב לעד.


לע'נ בנימין אפרים בן רבקה

מישהי קמה והלכה באמצע ההרצאה.

אתם מבינים, היה לי שבוע פסיכי.
תשע הרצאות בכל רחבי הארץ. מכירות כרטיסים היסטריות. אולמות מפוצצים עד אפס מקום. אנשים צוחקים. בוכים. מצטלמים. מתרגשים. שרים את השירים שכתבתי. מגיעים עם ״טיוטה של אושר״ כדי שאחתום להם. מחכים שעה בסוף ההרצאה כדי לדבר איתי. מספרים לי עד כמה המילים נוגעות בהם. מתפוצצים מרגש.
בעצם, כשחושבים על זה - רק השבוע צפו בהרצאה במצטבר יותר מאלף איש. מטורף.

אבל מה אני הכי זוכר מכל זה?
את ההיא שקמה והלכה.
ככה, באמצע ההרצאה, היא התרוממה פתאום, לקחה את התיק שלה, פילסה את דרכה בזהירות החוצה, ואז טרקה את הדלת, כשרק ההדים של נקישות העקבים האכזריות שלה מפלחות את אקוסטיקת האולם הרחב, ואת הלב שלי.

המשכתי את ההרצאה כאילו כלום, אבל מתתי מבפנים.
לא יכול להסביר לכם את ההרגשה של לעמוד על במה מול קהל ואז לקלוט שמישהי קמה והולכת, כאילו אומרת לך: ״שמע כפרה, אתה לא מעניין. הסיפור שלך לא נוגע לי. נכשלת. לא הצלחת להשאיר אותי פה. אה, וגם הבדיחות שלך לא כאלה מצחיקות. יאללה, ביוש.״

כל הדרך הביתה בנסיעה שתקתי.
הדס שמה לב שמשהו לא בסדר וניסתה קצת להצחיק אותי (וכשזה קורה, כנראה שמשהו באמת לא בסדר).

בלילה, כצפוי – לא נרדמתי.
חשבתי על טבע האדם המחורבן.
על איך אנחנו יכולים לאפות תבנית מלאה בעוגיות מושלמות, אבל תמיד נזכור את האחת שנשרפה לנו (מטאפורות של פחמימות תמיד עוזרות לי).
שאלתי את עצמי למה זה כל כך מפריע לי. מאיפה הצורך הזה שלנו (או רק שלי?) שכולם יאהבו אותנו. יתחברו אלינו. יתנו לנו אישור שאנחנו טובים.
למה אולם שלם של אנשים יכול לעמוד על הרגליים ולמחוא לי כפיים, אבל בסוף אני אקח הביתה רק את המזרובה ההיא?
נרדמתי לפנות בוקר, אחרי שחתמתי עם עצמי על חוזה מאוד ברור:
אתה לא נותן לזה יותר להרוג אותך. יהיו כאלה שיתחברו. יהיו כאלה שלא. הכי חשוב שתיתן את הכי טוב שלך, בכל פעם מחדש. מעבר לזה אתה לא יכול לעשות כלום.

בבוקר קמתי וחיכתה לי הודעה בפייסבוק.
ההיא שקמה והלכה.
״היי נועם (כתבה עם ו׳ בנוסף להכל!!)
הייתי בהרצאה שלך. היה מרתק ומרגש! לצערי הרב, הייתי חייבת לקום וללכת באמצע כי הבייביסיטר לא הפסיקה להתקשר, ומסתבר שלילד עלה החום. התבאסתי רצח! אני מבטיחה להזמין כרטיסים להרצאה הבאה. נ.ב. אתה חתיך בנוסף לכל!!!״

קראתי שוב ושוב את ההודעה, וכבר באתי לקרוע את עצמי מכות על כל הייסורים והסבל, אבל אז הבנתי שמישהו בא ללמד אותי כמה שיעורים חשובים:
לפעמים אנחנו מאכילים את עצמנו סרטים על כלום. אנחנו לא רואים את התמונה המלאה וחורצים את גזר הדין באכזריות. די כבר עם ההרגל המאוס הזה לקפוץ למסקנות מיותרות.
דבר שני, אי אפשר תמיד לרצות את כולם. להתחבב על כולם. לספק את כולם. זאת עובדה מפוכחת ואכזרית. יהיו כאלה שיקומו וייצאו באמצע ההרצאה. זהו. תחיה עם זה.
דבר שלישי, די כבר עם המטאפורות של העוגיות. עכשיו בא לי מתוק. אוף.

בקרוב אפרסם מועדים חדשים של ההרצאות. אתם מוזמנים לקנות כרטיסים, להגיע ולהחליט אם לקום באמצע או להישאר איתי עד הסוף. ומה שתחליטו - זה בסדר גמור

@נועם חורב