אשמח לשמוע עצות מכם כדי לדעת מה לעשות בעניין.
אני עובדת שנתיים ברשת נעליים הקרובה לבית שלי. כשנכנסתי, קיבל אותי מנהל מדהים, גם בתור בן אדם וגם בתור מנהל.
הוא ממש עזר לי לבנות עמוד שדרה מבחינה מקצועית, להתנהל נכון מול לקוחות וגרם לי להרגיש שהכל בסדר אם טועים ושתמיד אפשר לשפר ולתקן.
עבדנו הרבה יחד, ונוצר בינינו קשר ידידותי מאוד. מדהים כמה אנחנו דומים באופי. הרגשתי שהוא ממש כמו אח שלי.
עברתי בבית תקופה לא פשוטה, ותמיד הרגשתי שהעבודה איתו היתה מעין מפלט בשבילי. תמיד היינו צוחקים וזה היה ממש גורם לי להרגיש טוב.
לפני כמה זמן הוא עבר לנהל במקום אחר, מחוץ לעיר, והוא מאוד רצה שאני אעבור לעבוד שם איתו. בגלל שהוא מנהל מעולה והקשר בינינו מצוין, ממש רציתי, אבל הרגשה פנימית אמרה לי שאני מתחילה להיות תלויה בו מדי עם כל הקשיים שהיו לי בחיים ולמרות הרצון לעבור, סירבתי. האופציה עלתה שוב מצדי מאוחר יותר, ושוב סירבתי.
מפה לשם, אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו. אני כל הזמן מקווה שהוא יקרא לי לעזור לו במשמרת. היתה תקופה שהייתי עוברת בכוונה בסביבת החנות כדי להיכנס להגיד שלום. רק בשביל לראות אותו. היתה תקופה שתמיד כשלקוח רצה זוג שאין לנו את המידה שלו, הייתי בודקת אם קיים אצלו ומתקשרת כדי לבקש, אבל בעיקר כדי לשמוע את הקול שלו.
היו לי המון בעיות עם המנהל החדש שנכנס אחריו, והייתי משתפת אותו המון. והוא אמר לי תמיד שאם אני רוצה לשתף אני מוזמנת להתקשר. אבל הרגשתי שזה חוצה מן גבול ולא עשיתי זאת. לא רציתי להרגיש שהתלות מתחזקת.
מאז המעבר עבר זמן מה, ואני מרגישה שהזמן פשוט לא מרפא את העניין. חושבת עליו המון, מתחרטת שאני לא עובדת שם ובכללי בבאסה בעבודה מאז. כמובן שתדירות הקשר בינינו ירדה, והיום אני סתם מרגישה מציקה אם אני שולחת הודעה או מתעניינת מה נשמע. מרגיש לי שהקשר החזק שחשתי היה רק מהכיוון שלי.
אני יודעת שכל הסימנים האלה מראים על התאהבות, אבל אני באמת לא מרגישה מאוהבת. הבחור לא דתי ובזוגיות, כך שאין אפילו סיכוי לעניין כזה אם הייתי מעוניינת.
בכל מקרה, מה עושים? איך אני גומרת לזה להישכח? מרגישה שאין מוצא...
