פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 594)

(אזהרת שירת נשים)


בגרסה של ביני לנדאו למקפידים (לא אהבתי את הגרסה הזאת)

בבית שלי אין.
בבית של ההורים שלי יש של ה'חפץ חיים' כדי להזכיר לא לדבר לשון הרע, ותמונה של הרב של אבא שלי.

מעשה באחד שהיה עובר בארצות ובא למקום וראה קיבוץ של בני אדם שעומדים על יד שער אחד. והלך אצלם ושאל מה טיבם. ואמרו לו שהנה עוד מעט פותחים השער הזה וכשיפתח השער הזה יהיה כבר טוב. ותמה על זה והתקרב וראה שבאמת עוד מעט פותחים השער. ואחר חשב בליבו, הרי הכל בעולם זה כנגד זה, ואם כך וודאי כנגד השער הזה שכשיפתח יהיה כבר טוב יש שער של הלא-טוב וראה שגם שם יש הכנות ועוד מעט פותחים. וחזר לשער הראשון. והחל מפציר באנשים שם שהיות שעוד מעט פותחים גם את השער השני צריך להתכונן, ולא רצו להאמין לו

תהנו, תעשו חיים, תפתחו תראש
ותלמדו תורה, קצת ביום וקצת בלילה.


יאלה!

בישיבתי הקדושה (בעוד חודש! אאוטינג )

 

 

ממש ממליץ לכם, ישנה לכם את ההסתכלות על תשעה באב...

למה יש לשון הרע בכתבות בערוץ הזה?

למה קשה למצוא אתר שנקי מלשון הרע?

מחר המפגש, כן? הולכים לישון, קמים, שונצים, קמים וממש אז המפגש שלנו. אל תשנצו יותר מדי כי יהיה לכם קשה לקום ואז תפספסו ותבכו ולא יהיה נחמד.

ב־14:00 תצא משלחת ניקים ממרכזית ירושלים, מתאספים ליד צומת ספרים

ב־15:00 נתחיל בבית אצ"ג (על רחוב יפו)

ומתוכננות סדנאות כתיבה, צילום, מוזיקה, ציור ושחייה אומנותית*.

כיבוד עלינו, כלי כתיבה עליכם, יהיה כיף

 

*אין באמת שחייה אומנותית, למה שתהיה שחייה אומנותית, מה יהיה אתכם היום.

שם קצר עם שתי הברות 

בלי ח ו-ע 

הזוכה יקבל הודעה תודה אישית 

▪︎מהי גלות?

▪︎מהי גאולה?

▪︎הכנתם בגד לגאולה?
(ידעתם שברכב של אשתו של רובשקין היה תמיד בגד בשבילו לרגע שישתחרר? סמפטום של בטחון אמיתי בגאולה)

▪︎איפה תרצו שהגאולה תתפוס אתכם?

▪︎בהתחשב ש"אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת" - איפה הגאלה כנראה תתפוס אתכם?

▪︎באיזו תדירות אתם חושבים על הגאולה?

▪︎מה אתם עושים כדי להביא אותה?

בונוס- המביאים הוכחות יצירתיות ל"ימות משיח" יקבלו כוכבים
(למשל דוד המלך לא בנה את ביתו עד שבנה בית לה', וכיום גם לנו קשה להקים בית, מבחינה רווקותית ומבחינה כלכלית)



טעימה מהמקדש (מי שלא מכיר..) -
הזיזו את הפלאפון לכיוונים השונים (סרטון 360)



וגם -
https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&url=https://www.20il.co.il/%25D7%259E%25D7%2593%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259D-%25D7%25A1%25D7%2599%25D7%2595%25D7%25A8-360-%25D7%2591%25D7%2591%25D7%2599%25D7%25AA-%25D7%2594%25D7%259E%25D7%25A7%25D7%2593%25D7%25A9/&ved=2ahUKEwiS7N-J9vrjAhULTcAKHYNlDeUQFjAAegQIBRAB&usg=AOvVaw1JV86tJ2sU0idvVY2RjICs

כבולה באזיקי העבר.ההווה.

בשלשלאות הגלות,

וכוספת אל שיבת ציון

בדמעה של דם.

בכה תבכה בלילה, דמעתה על לחיה,

שמלתה בלויה, מכוסה אבק דרכים

שוליה מרופטים הם.מתפוררים.

וכפות רגליה יחפות.צרובות שמש,

תלאה מהמסע.

ובפניה היפות,המסותתות כשיש,משולהבות

שזור העצב של כאב מתמשך

צער השכינה.

גלות.  

אך מבטה נועז ורך

ובעיניה שמור אותו הזיק של חדורי אמונה

של כמיהה בלתי פוסקת לחזות

בירושלים בתפארתה.

בכל מקום שראיתי יש רק 25 דקות מתוך הסרט...

"נשים רחמניות בישלו ילדיהן" 😭

תשעה באב מאוד כואב לי.
כי אם אדם עובר על מצוות ה' זה איכשהו ניחא. אבל אם אדם מתנתק מהאבל שיש לעם שלו והולך למסעדה או משהו זה מראה על גודל הבעיה. הוא שכח מי הוא.
עקרונית אדם יכול להיות בקשר עם ה' גם בלי מצוות. אבל אדם שמתנתק מהמורשת של עמו מתנתק מעצמו.
והמורשת לא מתחילה כמובן מהשואה שעליה כולם מתאבלים. אלא הרבה לפני.

אבל נכון שפעם העם והדת היו ביחד. האידיאה האלהית והאידיאה הלאומית. אז ממילא מי שהיום לא דתי גם לא כזה מעניינת אותו הלאומיות שהייתה אז.

לבקשתכם – הנה הקטע שהקראנו בגלי צה"ל:

סיון וידידיה היקרים, לפני שנים רבות לימדתי ילדים עולים מאתיופיה, בדיוק בתקופה של מבצע שלמה. נקלעתי לסיפור ספק הזוי, ספק מרגש, שאותו אני כבר מניחה ששמעתם. באותן שנים לא ייחסתי הרבה משמעות לסיפור. היו כל כך הרבה סיפורים מרגשים, מצחיקים וכמעט הזויים על העבודה האינטנסיבית שלי באתר הקראוונים של עולי אתיופיה. אך כעבור כעשור, אמר לי מישהו: תשמעי, את חייבת לכתוב את זה. זה נכס. זה סיפור לפנתיאון העם היהודי! כבר הייתי אימא לכמה ילדים, אבל התיישבתי, שחזרתי וכתבתי את הסיפור. מאז אני המומה כיצד הוא עובר ומתפרסם במסגרות שונות, בעלונים, בתוכניות הדרכה ולימוד וכו'. פעם אפילו יצא לי לפגוש קבוצת בני נוער, וכשהתחלתי לספר, בגוף ראשון כמובן – לעג לי אחד הנערים ואמר: פחחחח, זה ישן, אלק זה קרה לך, כל אחד שסיפר לי את זה אמר שזה קרה לו. התקשיתי מאד לשכנע שלי זה קרה באמת. בכל אופן, אני מעבירה לכם את הסיפור כפי שנכתב במקור.
קרן גוטליב, עובדת סוציאלית, מושב בני דרום.

***

בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה. מדובר ביום שבו אנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים.
בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותיי לאזורים אחרים לגמרי. בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה. בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.

בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קרוואנים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה. בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' באשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו. היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אווירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכול היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.

הם לא הכירו את פורים או את חנוכה, כי האירועים ההיסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות. כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת. במהרה הסתבר לי שזו הייתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי. במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההיסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות בתקופתנו. יהדות שכבר אינה נראית בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה. הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.

היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".

אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?".
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!".
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?".
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!". קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?".
"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?

ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה. אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים. כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?".

ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג. "למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"
הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם? ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.

כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?".
"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?".
"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכול. על מה כל המהומה?".
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?".
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי. פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?".
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי. האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.

נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה. אישה אחת נפלה על האדמה, השנייה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.

עמדתי מולם, והייתי המומה. הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהייתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נשכחה. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה. קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים: "איכה ישבה בדד... הייתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים".

לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.
באותו הרגע הבנתי.

הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.

מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.




@סיון רהב מאיר

המשיח נעמד בכניסה לירושלים ושאף אוויר הרים צלול כיין.
הראש שלו כאב אחרי שלאורך כל הדרך אלפי רכבים צפרו לו שיזוז לשוליים.

הסימנים הראשונים להגעתו של המשיח היו עשרות דיווחים בווייז על מפגע בצד הדרך-
ותמונות של תימהוני מזוקן שרוכב על חמור לבן.

ירושלים,
שכבר ראתה במהלך שנותיה אלפי אנשים שהכריזו על עצמם כמשיח,
הגיבה באופן די מנומנם ורק אתר אחד שלח כתב מפוהק שימתין לאיש עם הזקן הלבן מתחת לגשר המיתרים.
מאחוריו נעמדו גם כמה סקרנים שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות.

"בוקר טוב אדוני" אמר הכתב המנומנם בשעה שהמשיח הגיע סוף סוף לגשר המיתרים.
המשיח קצת התאכזב מהכמות הדלה של האנשים שהתגודדו מאחורי הכתב. בתוך תוכו הוא ציפה למשהו הרבה יותר מרשים-
הוא זכר איך סגרו את ירושלים כשטראמפ הגיע לביקור.

"בוקר טוב עם ישראל!" ענה המשיח ובחיוך צחור שיניים הוסיף "באתי לגאול אתכם".
הכתב הירושלמי גלגל עיניים וחשב שהנה, הוא שוב שרף לעצמו שעה מהבוקר על עוד חולה נפש, אבל אז - התחיל פתאום רעש חזק שלא נשמע כמוהו מעולם.
השמים התעננו ברגע, אנשים החלו לגלות סימני לחץ ורק המשיח היה נראה רגוע לחלוטין.

בכמה מוקדים בירושלים מאות בני אדם הוציאו את הניידים והחלו לצלם.
הר הזיתים החל להיבקע לשניים, זרם של מים פרץ והציף את מנהרות הכותל.
מבזקים מיוחדים בכל העולם החלו להופיע בזה אחר זה, אלפי סטטוסים טענו שמדובר בפוטושופ או בקידום למופע החדש של ליאור סושרד, בעוד אחרים טענו שמדובר בצירוף מקרים של צינור מים שהתפוצץ ותזוזה של לוחות טקטוניים, אבל כשבית המקדש עטוף באש ירד מהשמים וריחף מעל הר הבית-
לאיש כבר לא היה ספק.

מאותו רגע, מאות אזרחים ניסו להשיג סלפי קדוש והכתבים שהספיקו להגיע, נלחמו על הניסיון להשחיל שאלה למשיח.

"אני אשיב לכולכם" אמר המשיח וליטף ברוגע את זקנו הלבן "כן, אתה אדוני" הוא הצביע על יאיר שרקי.
שרקי הנרגש לא איבד את העשתונות ושאל:
"למה בית המקדש ממשיך לרחף ולא יורד למטה?"
המשיח היה מרוצה מהשאלה, בכל זאת, הוא שתל אותה במוחו של שרקי. הוא הישיר מבט למצלמה ואמר:
"כל עוד לא ימונה כהן גדול, בית המקדש לא ירד למטה"

ב'רשת' ו'קשת' הציעו מיד לצלם תוכנית ריאליטי חדשה שתקבע מי יהיה הכהן הגדול הבא ולתת לקהל לבחור ולתת לאסי עזר להנחות, ראש הממשלה התקשר ליו"ר הכנסת שימנה ועדה שתחליט, בכל הארץ התכנסו אנשים לריקודי שמחה ספונטניים אבל אז, בשיא ההתרגשות-
פוסט אחד בפייסבוק שינה את הכל.

"למה דווקא כהן" כתב ערן פרידמן מחולון "מדובר באפליה בלתי מתקבלת על הדעת. צריך לפתוח את התפקיד גם לישראלים ולויים!"
הפוסט עלה מיד ב'סטטוסים מצייצים' וב'צינור' וגרף אלפי לייקים ומאות שיתופים של הזדהות.

במקביל,
שרונה מרום-שטרית העלתה פוסט שקו המחשבה הפטריארכלי שהכהן הגדול חייב להיות דווקא גבר, הוא מיזוגני ושוביניסטי ואחרי שתפקיד המשיח כבר ניתן לגבר, צריכה להיות העדפה מתקנת ולמנות אישה לתפקיד.

"דווקא אישה?" הדהד את המסר שלה גדי טסמה מחדרה "אם כבר מדברים על אפליה, אז ברור שהכהן הגדול צריך להיות אתיופי-
מה גם שאחרי עשרות שנים בהן אנחנו חוטפים מהמשטרה, אנחנו מבינים הכי טוב בקורבנות!"

מאות נהגים שהיו על איילון יצאו מיד מהכביש מחשש לחסימות מחאה.

נציגי איחוד מפלגות הימין והמפלגות החרדיות צייצו בטוויטר שמכיוון שמדובר באירוע מכונן דתי- פשוט שהכהן הגדול צריך להיות חובש כיפה, אבל לא הצליחו להסכים האם סרוגה או שחורה. והאם הוא צריך להיות תלמיד מרכז או הר המור, ספרדי או אשכנזי, מכיניסט או בוגר ישיבת הסדר, תלמיד כיסא רחמים או ישיבת פוניבז'.

מסביב למשיח החלו להתאסף הפגנות ענק.
קבוצה אחת מחתה נגד העלאת מחירי הנדל"ן המטורפת שתתרחש כתוצאה מירידת בית המקדש ויוקר המחיה שצפוי לעלות, אחרים מחו על בחירתה ירושלים, כרגיל, בלי להתחשב בפריפריה ובתושבי הצפון, מאות טבעונים הפגינו על מנהג הקורבנות שצפוי להתחדש, פעילי איכות הסביבה מחו נגד האש היוקדת שעוטפת את בית המקדש ונוער מרצ התנגד לקביעה שגואל העם היהודי חייב להיות דווקא יהודי.

המשטרה נאלצה להפריד בין מפגינים שהחלו לזרוק כיסאות אחד על השני, פחי אשפה ותחנות אוטובוס הוצתו, קללות איומות הוטחו בכל מי שהציע שהכהן הגדול יהיה מהמחנה שלו והמפלגות הדתיות איימו להפיל את הממשלה ולצאת לבחירות חוזרות

המשיח הביט סביב.
הוא עצם את העיניים בייאוש, הזיל דמעה, נקש באצבעו והחזיר את העולם כמה ימים אחורה.
הוא חזר לשבת מתחת לכיסא הכבוד ואמר "כל שנה אותו דבר".

@אמיר מויאל

צום קל ומועיל.

הרב מרדכי אליהו 

 

הרב יעקב מדן מגילת איכה  הקדמה למגילת איכה | התנך

 

הרב אליעזר קשתיאל  

 

הרב יהושע שפירא-  

 

הרבנית ימימה מזרחי