זו רק הרגשה שלי או שבזמן האחרון באמת קורים יותר אסונות?
דברים שעולים לי עכשיו רק מהשבוע האחרון- אורי אנסבכר. החיילת שנהרגה. הרב אקשטיין. הדיין שהיה עם הרב דרוקמן בבי"ד (לא זוכר את השם) שהתנגש בעמוד ומת. התאונה של האוטובוס. כמה תינוקות וילדים שנפטרו. היום כמה אנשים נפצעו בטיסה. והנה, בזמן שאני כותב אני שומע שהייתה דליקה בירושלים וכמה ילדים נפצעו.
בודאי שכל הזמן יש דברים כאלה, אבל השכיחות הרבה יותר גבוהה.
אני חושב שכל התקופה הזאת של הבחירות גורמת לזה. ים של שנאת חינם, לשון הרע, מריבות, פגיעות אישיות (וב"ה שאין הפעם אצל החרדים את הבלגן שהיה בין יחד ושס. פעם שעברה זה הגיע למצב שביום של הבחירות היו מכות ואנשים אושפזו).
ת'אמת תמיד אהבתי תקופת בחירות. הויכוחים, המתח וכו'. למרות שתמיד ידעתי את זה, בפעם הזאת קלטתי ממש עד כמה המחלוקות הופכות במהירות מענייניות לפרסונליות ודמגוגיות (יאמר לשבחו של גנץ שהוא ענייני יותר ולא תוקף אישי, אבל אולי זו רק אסטרטגיה). כאילו הצד השני לא רוצה את טובת המדינה.
וגם בתוך המחנות עצמם זה קיים, נגיד איך שמוטי יוגב דיבר היום על בנט-"אנס את הבית היהודי" (והוא אכן התנצל על הסגנון), ואיך ששולי מועלם ענתה לו.
תקראו לדוגמא גם תגובות של טוקבקיסטים פה באתר על יפעת ארליך. חלק מהתגובות שם מגעילות.
ואנחנו יותר נתבעים על זה מאשר אנשים לא דתיים.
אני מרגיש כאילו הקב"ה אומר לנו- "לא תתנהגו כעם אחד? אגרום לכם להתנהג כך" (הרצח של אורי אנסבכר לדוגמא גרם להרבה אנשים להיחשף אליה וללמוד ממנה. וכן כמה יוזמות יפות שאנשים עשו לזכרה).
נכון שאי אפשר לתקן את כולם. אבל אם כל אחד מאיתנו יתקן את עצמו (וכמעט כולם נגועים בזה ברמה מסויימת) וישפיע גם על הסובבים אותו כבר תיקנו הרבה. אפשר להתווכח אבל בכבוד, לזכור שלא כל מי שחושב אחרת הוא רע. זה ברור לכולם אבל בפועל הרבה לא מתנהגים ככה.
וגם סתם חוץ מזה, כל הויכוחים חסרי טעם. הדעה שלנו לא תשנה כלום, אנחנו לא אלו שמחליטים.
ואולי זה צריך להיות הקריטריון הראשון למי להצביע מתוך המחנה שלנו שת'כלס הדעות שם די דומות - מי שהכי מכבד.
לא סתם מסיימים את התפילה, את ברכת המזון, את הקדיש ב"עושה שלום". זה הכי חשוב.
"
נשמע טוב.
