פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 829)

אנחנו כל כך קרובים לגאולה. "מזמור שירו לה' שיר חדש".
הנה רבש"ע, אנחנו שרים לך כבר שיר חדש. שיר של בחירה, שיר של הקדמת נעשה לנשמע מתוך השתוקקות מוחלטת; שיר של אהבה.

משוך עבדיך אל רצונך!

וחוננו כימי עולם...

האמת שמה שכתבתי, נכתב פשוט ככה..ישיר כזה...
נשפף מבפנים בלי שאפחד ביקש.
לא ניסיתי לכתוב יפה , פשוט לכתוב.
מאחורי הכתיבה עומד סיפור שלם של יום שישי מיוחד וניסי

אז שתיהיה שבת שלום!

הכלה של אחיי שמתחתןן😁

הייתה שבת נחמדה מאוד.

השבוע היה אחלה.
השבת לעומת זאת.

מדהים כמה זמן יש בשלושה ימים.

היתה שבת טובה..
וקדושה.

אבל
.....

מתי זה נכתב?

הסמיילים האלה לא יכולים להביע את כל מה ש'כתב החרטומים' מביע... (זה מה שקורה אחרי כמעט שנה של לימודי מצרית עתיקה).

במחשבה שנייה כנראה שלא, כי אימוגים מובגלים להבעת רגשות בלבד, והשפה המצרית כללה יותר מושגים כנראה.

אז שאלה אחרת:

בתחום הבעת הרגשות, כתב האימוגים עשיר יותר מכתב החרטומים?

(די בטוחה שכן, כי נראה שהאנושות מורכבת הרבה יותר מהבחינה הזאת היום)

הכתיבה שלהם, אגב, מורכבת ממילים, ולא מציורים =- כך שהם יכלו להביע כל דבר (וכל תחושה, מורכבת ככל שתהא). היו להם גם סמלים שייצגו קטגוריות של מילים, אבל קטגוריות אלה לא קשורים לרגשות.

הם יכלו להביע כל דבר שנכלל באוצר המילים שבשפתם. כמו בכל שפה.

אבל מלבד זה היו להם גם סמלים שאינם מייצגים צלילים, אלא פשוט מגדירים לאיזה שדה סמנטי שייכת המילה (פועל שהוא תנועה, שם עצם הקשור לבית, חיות וכדו').

תודה על ההסבר.

 

החזיר את כל התשלום

@ארי1 הנה הנרשדם החדש!


(אגב לאן נעלמת???)

גם במשמרת לילה. מחכה שהגברת תתחיל לצרוח, לאכול, להמשיך לצרוח, לישון ואז גם אני תחזית אופטימית: כל זה קורה בחצי שעה הקרובה תחזית ריאלית שעה 3

בס"ד

 

שמרתי על אחיינית שלי המתוקה עד עכשיו שההורים שלה באו לקחת אותה...

 

ובלי קשר- היה לי ערב משעשע 

 

 

מוזר לבשל בלילה

 

אתמול הכנתי ב3 וחצי פסטה שמנת פטריות

לא חבל לשרוף שעה מהחיים בלדבר בטלפון?!

אתמול קרסתי בלי הרבה תכנון מוקדם, אפילו תוך כדי מריחת קרם פנים לדעתי

 

והיום.. צכה לטפל ולעבד כ"כ הרבה, מכל החורף והשנה הזו בערך, שלא נראלי שאשן בקרוב.

 

(ככה זה כשיוצאים לחופשת קיץ מוקדם.. יש יותר מידיי זמן לחשוב כנראה)

זה היה נשמע יותר חזק אם לא היית רושמת שזו אני



ותכלס, בגלל שאת מעוררת השראה יצא לי משפט חיים שכזה

אחרי לילה ארוך ומתיש
עוד שלוש שעות הולכים לישווןן

כמה מטלות טפשיות להבוקר.

אתמול עשיתי בדיקת ראייה ואמרו לי שרחוק אני רואה פחות טוב אז אני צריכה משקפיים 😣

של ישיבת מיר.
הוא למד אצל גדולי המוסר באותה תקופה, והוא היה משגיח רוחני בישיבת מיר (ובעוד כמה ישיבות). הוא היה נותן שיחות מוסר שחדרו ללב פנימה, ודרבנו את האדם לשנות את עצמו באופן פנימי.
נפטר ה'תרצ"ו (1936)

הבוקר הזה התחיל לי כל כך טוב

ברוך ה'!

ובחוץ מעונן עם טפטופים.... מוזר אבל כיף

 

בס"ד

עשיתי טעות גדולה היום וכרגע לא ככ קל לי... :/
עידודים יתקבלו בברכה..😢

בטח את בן אדם בסופו של דבר..
אוטוטו זה מאחוריך..

ואגב החתימה שלך מעודדת ומחזקת!

ומי שלא טועה לא לומד מזה
אז תתעודדי הכל יהיה בסדר תני חיוך הכל לטובה 🤗

(בבלי זבחים קב: ), ולוי זה מצד הדין.

"דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה דף לב עמוד ב)

משתמע מהגמרא הזו שחסד של אברהם הוא רק שייך לעם ישראל או לפחות לזרעו של אברהם ולא לכולם.

אשמח לשמוע כיצד הדברים משתלבים

הכוונה בדברי הרב היא לא שהגויים מתנהגים בחסד,

אלא שאנחנו מתנהגים איתם בחסד.

אברהם התנהג בחסד עם כולם, ואהרון בעיקר עם עמ"י.

 

 

תודה רבה על הפיסקה @והוא ישמיענו

 

דברי ברגוע מסבירים נכון, אם זאת כוונת דברי הרב

הכוונה בדברי הרב היא לא שהגויים מתנהגים בחסד,

אלא שאנחנו מתנהגים איתם בחסד.

אברהם התנהג בחסד עם כולם, ואהרון בעיקר עם עמ"י.

 

חסד של אברהם הוא כולל את כל באי עולם, וחסד של אהרן הוא מרוכז בישראל.


איפה הריכוז.

זה יפה..
וזה ככ נכון..

המהר"ל בתפארת ישראל (פרק כ"ב) מחדד את ההבדל שבין משה רבינו לאהרן הכהן: משה הוא המלך- הוא מעל העם ומקשר אותו לה', לעומתו אהרן מחבר את עם ישראל להיות אחד. במילים אחרות: משה מופיע את אחדות ה' בעולם, ואילו אהרן הכהן מופיע את אחדות ישראל בעולם. אהרן הוא רודף שלום. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

 

זהו תפקיד הכהנים- לחבר את עם ישראל אל הקודש. על ידי עבודת הקרבנות עם ישראל הוא עם אחד (להרחבה כדאי מאוד לראות בספר דרך חיים למהר"ל, פרק א' משנה י"ב).

 

אם כן עניינו של אהרון שייך למידת החסד, שנובעת מאהבת הבריות. אלו ענני הכבוד שהם בזכותו של אהרן. יש כאן מה להאריך בקשר שבין הכבוד לאהבת הבריות אבל אני לא רוצה להאריך יותר מדי בכל זאת...

 

עד כאן דיברנו על המהות של אהרן הכהן. כעת נדבר על ההבדל שבינו לבין אברהם אבינו, מתוך שיטתו הכללית הגדולה של הרב זצ"ל.

הרב באורות ישראל (פרק א', פיסקה ט') אומר שהתכלית של עם ישראל בעולם הוא איחוד שלם (בלשון הרב 'זיווגא שלים') בין כנסת ישראל להקב"ה. איך זה קורה? הרב מבאר שכוונתו היא התאמה מושלמת בין הנשמה של כנסת ישראל לבין האור האלוקי שמופיע בעולם באופן כללי. במילים אחרות: בין "ונפלינו אני ועמך מכל העם"- היחודיות של עם ישראל, לבין גילוי האור האלוקי האוניברסלי- "והלכו גויים לאורך" וכו'. בין מידתו של אהרן למידתו של אברהם- "אב המון גויים"; בין מידת שלום למידת החסד.

יש שני צדדים להופעת כבוד ה' בעולם: "חביב אדם שנברא בצלם" ומצד שני "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (וכאן המקום להזכיר את הגמ' ביבמות ס"א.- שיש שתי הופעות שונות של דמות האדם השלם).

 

אלא שהרב מלמד אותנו גם כיצד צריך להופיע את האחדות הזאת בעולם, יש סדר. קודם כל צריך להופיע את חסד אהרן- את היחודיות של עם ישראל; קודם אנחנו מתנתקים מהטבע, יוצאים ממצרים, נעשים עם אחד. מתוך כך- אנחנו יכולים לעשות את תפקידנו בעולם- לגלות את חסד אברהם, לקשר את כל העולם כולו להקב"ה (ראו אורות ארץ ישראל, ג'- "והיה ברכה- בך חותמים", כלומר אברהם זה התכלית).

האיכות צריכה להיות קודמת לכמות. אחדות ישראל שהיא אחדות עצמית, קודמת לאחדות העולם שהיא אחדות שמאחדת פרטים רבים שאינם אחד בעצם.

 

כיוצא בזה, בפיסקה הבאה באורות ישראל שהבאתי (פרק א', י') הרב אומר בדיוק את הדבר הזה:

 

"המחשבות וההרגשות, הבאות מכח ההארה האלהית הכללית, אינן מתקבלות מכנסת ישראל לשאת פרי וענף, ולגדל גידולים יפים ומתקיימים, כי אם כשהם באים מורכבים בהרעיונות העצמיים של כנסת ישראל עצמה, של טבע האומה במהותה הפנימית. וההרמוניה הגמורה בין אלה ההשפעות הן דרגות של היחוד השלם, יחוד קוב"ה ושכינתיה, שעיני כל אליו נשואות"

 

כלומר, אומר הרב, אי אפשר להאיר את אור ה' בתוך העמים ולגלות את אחדות ה' בעולם- אלא ע"י ההארה של אחדות ישראל ומעלתם. זה הסדר, ומתוך אהבת ישראל נזכה בע"ה להתעלות לאהבת העולם כולו.

 

נ.ב. כתבתי את זה במחשב (סופסוף אני בבית...) אז מצטער אם זה היה קצת ארוך...

 

שבת שלום!

שבת שלום

עוז,גבורה וענווה...
וכיסופים...


(אם יורשה לי להתפלסף..חוששני שאדם במהלך חייו חש מידי פעם כי הוא כבר עבר את שהיה נחשב בעיניו כ"הדבר הכי משמעותי",
ואז הוא נתקל ב"הדבר הכי משמעותי הבא".
כך שבעצם אין דבר משמעותי אחד בחיים...או לפחות אין "הכי משמעותי".
ואם כבר פלסוף,אז מי קובע מה משמעותי?
ולפי מה משמעות נחשבת כמשמעות?
ובכלל מה משמעותה של משמעות..?
ואין צורך לענות/משהו כזה...)

שמבחינת הנפש יש רק דבר אחד משמעותי וכל פעם אנחנו מנסים לספק אותו באיזה דבר משמעותי(שלנו נראה משמעותי) אבל בשבילה זה לא. אז סיימנו והגענו לדבר המשמעותי הזה והנפש דורשת עוד ועוד עד שנגיע באמת לדבר המשמעותי

ענוה מביאה לכבוד- כמו שכתוב:
"עקב ענוה יראת ה'- עושר וכבוד וחיים"

ותודה רבה ממש ממש על השיר!

שמעתי על זה כמה שיעורים:

אנשים בד"כ חושבים שהכוונה רק למישהו שמקלל אותם או מבזה אותם, והם צריכים לשתוק ולא לענות לו.

אבל באמת זה קורה כל הזמן- שלא מסתדר לנו כמו שתכננו/רצינו, ואנחנו מרגישים מבוזים..

לדוג' לפספס את האוטובוס, לא להצליח במבחן וכו'

וגם בעבודת ה'- שמגיעים להתפלל ויושב לידנו מישהו שמפריע, או שהחזן לא משו, או שלומדים תורה ולא מצליחים להבין.

ואז אנחנו צריכים למעט בכבוד עצמנו "לשתוק" ולקבל הכל באהבה, כי הכל מה' יתברך.

ובאמת הנסיון הזה לטובתנו, לזכות אותנו לחזור בתשובה- "ועיקר התשובה- כשישמע בזיונו, ידום וישתוק."

ועיקר העבודה היא בתודעה שלנו, לפני שמגיעים לנסיון עצמו.

 

בעז"ה שנזכה!

איזה כיף לפתוח את החיזוק...

אני לא בטוחה שהבנתי...

יש בתורה, וביחוד בתורה שבע"פ הרבה מאמרים שמדברים בשבחם של ישראל. ומאידך- מאמרים שמדברים שלא בשבחם של ישראל.
והרבה פעמים אנשים משתמשים בכל מיני ציטוטים ומקורות להצדיק את שנאתם ליהודים אחרים. (נניח שימוש בפסוק "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" כדי להסביר מדוע עם ישראל חוטא כל הזמן וכדו'...).

עכשיו, זה ממש מעצבן, נכון?
כי יש כאן בעצם שני ערכים סותרים- מצד אחד אנחנו נאמנים לתורה וכל מה שכתוב בה הוא אמת ויציב, ומצד שני אנחנו יודעים אבל שעם ישראל הוא עם קדוש ועם נבחר וכו'- ויש מצוה לאהוב כל אחד ואחד מישראל.

אז מה עושים? איך התורה (כולל תושבע"פ- חז"ל) כותבת דברים שממעיטים אצלנו את האהבה לכלל ישראל?
הרי כל הענין של התורה היא עם ישראל. בלי עם ישראל אין תורה!

אלא מסביר הרב, שבודאי אין כוונתה של התורה להמעיט מכבודם ומאהבתם של ישראל. בפנימיותה של התורה נמצאת אהבת ישראל.
אבל עלינו לגלות את האהבה הזאת, את המהות של התורה.
התורה מורכבת מחוץ ופנים, וככל שמתחברים יותר לפנים- כך גם מתגלית יותר אהבת ישראל. לכן בפנימיות התורה (זה כבר נושא אחר אבל בכל זאת) יש הרבה מאוד על המהות העליונה של כנסת ישראל (למשל בזוה"ק). הרב מדבר במקומות רבים על כך שתפקידו של דורנו הוא ללמוד רזי תורה, טעמי המצוות- לגלות את המהות הפנימית והיותר אמיתית של התורה (בודאי שלא ניגשים לכך סתם אלא צריך קודם לימוד בסיסי וגם הלאה- אבל דורנו מוכשר לזה במיוחד).

וזאת המטרה- לחפור עוד ועוד לעומק, לשאול את עצמנו מדוע יש סתירות בתורה (שהרי התורה היא אחת ולא יכול להיות שתהיינה סתירות)? איך כל דבר ודבר מסתדר עם אהבת ישראל- עם המעלה של עם ישראל?
ואחרי שנשאל את השאלות הללו, בסופו של דבר, נתעלה למדרגה כזאת עליונה שהתורה תופיע בצורה שלימה נטולת סתירות-
והיא כולה תאמר אהבת ישראל.

זו גם הדרך הכללית של הרב, שכאשר יש סתירות- המטרה היא לא להמשיך להילחם בהם- אלא לנסות לכלול אותם בשיטה אחת גדולה.
ק"ו התורה שהיא אחת בעצמותה.

מקוה שהייתי מובן. ישר כח! ⁦⁩

וזה לא מתיישב לי...
אז או שאין לי פניות להבין כרגע(אופציה הגיונית בהחלט)
או שהבנתי משהו אחר(שזה גם הגיוני)
לכשאתפנה...אנסה להבין שוב ואולי גם להעלות על הכתב את שהבנתי..

אבל שכוייח.

כָּל הַתּוֹכָחוֹת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל הַבִּזְיוֹנוֹת שֶׁמְּבַזֶּה אוֹתָם לִפְעָמִים בְּדֶרֶךְ בִּזָּיוֹן - הַכֹּל לְטוֹבָה גְּדוֹלָה, כְּדֵי לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת וָחֶסֶד כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ אֵלָיו בֶּאֱמֶת. כִּי לִפְעָמִים כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַלְקְלִין מַעֲשֵׂיהֶם מְאֹד מְאֹד עַד שֶׁכִּמְעַט אֵין נִכָּר מְעַט הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם מֵעֹצֶם רִבּוּי הַפְּשָׁעִים וְהַקִּלְקוּלִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת עַל־יְדֵי מְעַט הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם יִתְעוֹרְרוּ הַמְקַטְרְגִים, חַס וְשָׁלוֹם, וְיִמְצְאוּ כְּנֶגֶד זֶה אֲלָפִים פְּעָמִים לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא רוֹצֶה בְּעַמּוֹ וְחָפֵץ לְהַטּוֹת עִמָּהֶם כְּלַפֵּי חֶסֶד, אָז בְּטוּבוֹ וְחָכְמָתוֹ הַנִּפְלָאָה הוּא בְּעַצְמוֹ מְבַזֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הַבִּזָּיוֹן, עַד שֶׁאוֹמֵר עֲלֵיהֶם שֶׁכְּבָר הֵם אֶצְלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ כָּל הָאֻמּוֹת מֵאַחַר שֶׁכְּבָר קִלְקְלוּ כָּל כָּךְ. וְתֵכֶף שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְהַפֵּךְ הַדָּבָר וְאוֹמֵר עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כְּמוֹ הָאֻמּוֹת מַמָּשׁ, אֲזַי תֵּכֶף נִתְגַּלֶּה וְנִתְרָאֶה עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא אֲמִתַּת הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבָּהֶם.

כִּי בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה נֶחֱשָׁב הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם כְּלָל עַד שֶׁכִּמְעַט לֹא הָיָה נִרְאֶה כְּלָל, כִּי בְּוַדַּאי לְפִי קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בְּשָׁרְשָׁם אֲזַי אֲפִלּוּ אִם אֵין פּוֹגְמִין כָּל יָמָיו רַק כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה אַחַת הוּא גַּם כֵּן פְּגַם גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד, כִּי יִשְׂרָאֵל הֵם רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מֵעָווֹן וּמִכָּל מִינֵי פְּגָמִים, מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁפּוֹגְמִים חַס וְשָׁלוֹם, יוֹתֵר מִחוּט הַשַּׂעֲרָה, מִכָּל־שֶׁכֵּן כְּשֶׁהַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים מְרֻבִּים מְאֹד רַחֲמָנָא לִצְלָן, עַד שֶׁמְּעַט הַטּוֹב אֵינוֹ נִכָּר כְּלָל, בִּפְרָט כִּי גַּם מְעַט הַטּוֹב עַצְמוֹ מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, אָז בְּוַדַּאי כְּשֶׁיִּרְצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל עֹצֶם רִבּוּי הַפְּגָמִים שֶׁלָּהֶם לְפִי קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם לִהְיוֹת אָז בְּוַדַּאי כִּמְעַט אָפֵס תִּקְוָה חַס וְשָׁלוֹם. אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וְחָפֵץ בְּקִיּוּם הָעוֹלָם וְרַק הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ וְהֵיכָן הָאָדָם כָּבוּשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם וְכוּ', עַל כֵּן בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא בְעַצְמוֹ מְהַפֵּךְ הַדָּבָר לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל וּמַתְחִיל לְהַשְׁווֹת אוֹתָם לְכָל הָאֻמּוֹת, בִּבְחִינַת הֲלֹא כִּבְנֵי כוּשִׁיִּים אַתֶּם לִי וְכוּ', וְתֵכֶף כְּשֶׁמְּדַמֶּה וּמַשְׁוֶה אוֹתָם לִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, בְּוַדַּאי הַכֹּל יוֹדוּ וְיֹאמְרוּ בְּפֶה מָלֵא, שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ חִלּוּק רַב וְנִפְלָא כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב בֵּין הַגָּרוּעַ שֶׁבְּיִשְׁרָאֵל לְבֵין הָעַכּוּ"ם, כִּי כְּנֶגֶד הָעַכּוּ"ם נִמְצָא תָּמִיד בְּיִשְׂרָאֵל כַּמָּה שְׂעָרוֹת וּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, כִּי אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.

נִמְצָא שֶׁדַּיְקָא עַל־יְדֵי שֶׁמְּדַמֶּה יִשְׂרָאֵל לָעַכּוּ"ם וְלִבְנֵי כּוּשִׁיִּים עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא נִתְגַּלֶּה וּמֵאִיר לְעֵין כֹּל הַזְּכוּת וְהַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, כִּי כְּנֶגֶד הָעַכּוּ"ם בְּוַדַּאי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם צַדִּיקִים, כִּי כֻּלָּנוּ מַנִּיחִין טַלִּית וּתְפִלִּין בְּכָל יוֹם וּמִתְעַנִּין בְּיוֹם כִּפּוּרִים וְכוּ'. וְעַל כֵּן אַחַר שֶׁאָמַר הַנָּבִיא, הֲלֹא כִּבְנֵי כוּשִׁיִּים וְכוּ', חוֹזֵר וּמְסַיֵּם תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר לְטוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם, אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵד אַשְׁמִיד וְכוּ' בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת וְכוּ', כִּי דַּיְקָא עַל־יְדֵי שֶׁמְּהַפֵּךְ הַדָּבָר וּמְדַמֶּה יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם חַס וְשָׁלוֹם, עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא נִתְגַּלֶּה וְנִתְרָאֶה כַּמָּה וְכַמָּה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּנֶגֶד הָעַכּוּ"ם וְעַל־יְדֵי־זֶה יָבוֹא מָשִׁיחַ וְיָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת, כִּי מָשִׁיחַ הוּא מִבְּחִינַת עַתִּיק, בְּחִינַת וְעַד עַתִּיק יוֹמִין מְטָא וְהוּא יוֹדֵעַ לְלַמֵּד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל, לִמְצֹא כָּל הַשְּׂעָרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְׁרָאֵל שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַחֶסֶד הָרַב שֶׁל בְּחִינַת עַתִּיק, וְזֶה גַּם כֵּן בְּחִינַת קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְכוּ', וְתֵכֶף חוֹזֵר וְאוֹמֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי דַּיְקָא עַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַּלֶּה עֹצֶם מַעֲלָתָם וְתִפְאַרְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד הָעַמִּים (שָׁם אוֹת ד' ה'):

לעניות דעתי זה נושא קצת אחר, מציאות החטאים בעם ישראל.
אבל בוודאי שזה מתקשר מאוד לפיסקה של הרב.

רבי נחמן מדבר על זה שדוקא לגודל מעלתם של ישראל- לכן כל חטא ולו הקטן ביותר פוגם כל כך, הרבה יותר מאצל שאר העמים.
אז כשמשווים את עם ישראל לשאר העמים- אין על מה לדבר בכלל... המעלה שלנו והשאיפות שלנו ומתוך כך גם הניסיונות שלנו הם כל כך הרבה יותר משאר העמים- שאי אפשר בכלל להשוות בינינו.

המהר"ל מדבר על זה בהרבה מקומות, שהיצר הרע נכנס יותר ככל שיש לו מקום להיכנס- כלומר במקום שיש פער גדול בין המציאות הגשמית לבין השאיפות והתכלית.
לכן- לגויים יש פחות יצר הרע, כי התכלית שלהם היא גשמית. אבל לעם ישראל יש יותר יצר הרע- כי הם כל כך גדולים מצד מעלתם. הם צריכים 'לגשר' בין המציאות הגשמית להקב"ה- העבודה שלהם הרבה יותר קשה ולפעמים עלולה לגרום לסתירות שיביאו לידי יצר הרע.

ולכן, לעתיד לבוא כשהמשיח יגלה את מהותם של ישראל- בעצם יתברר שכל הנפילות של עם ישראל היו מצד מעלתם העליונה.

אין על עמישרואללל(איך עושים סמיילי כוסף בתכלית הכיסוף?)

לא כל דבר אפשר לתרגם לעולם הזה...
דברים עליונים עדיף להשאיר אותם כאלה ⁦⁩

אז אמשיך לכסוף בלי סמיילי...

את אהבת השי"ת.

למה לא כתוב "נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של *אהבת ישראל*, עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם"
מה שייך כאן אהבת ה'?


ובהמשך היום התוודעתי לדברי הרמח"ל בביאור חלקי החסידות:
"כי אין הקב"ה אוהב, אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל - גם הקב"ה מגדיל עליו"
יש פה קשר הדוק. מי שאוהב את ישראל הקב"ה אוהב אותו. מי שאוהב את הקב"ה ג"כ מוכרח לאהוב את ישראל. אהבת ה' ואהבת ישראל זה היינו הך. הולכים יד ביד.



(אם יש לך הסבר אחר אשמח לשמוע)

כך אכן גם אני הבנתי ⁦⁩
ישר כח!

שתי הגאולות הם שונות... בהמשך אי"ה אשתדל להרחיב.

"לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים:
כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה, והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם"

(ירמיה ט"ז, י"ד- ט"ו)

(כלה רבתי ז, ד; בבלי סוכה נב: )

תודה!