פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 857)

אבל זה היה חלק מהתיוג של פסיפלורה..

בהקרבתו.

אולי גם שייך להתחזק ביום זה ב'ענווה', במשנה הוא גם -קרוי "פסח קטן" (ראש השנה א, ג), וביום הזה מביאים את הפסח אנשים שהיה בהם חסרון, וזה קצת פאדיחה להביא את הקרבן ביום הזה, והם צריכים ענווה להתגבר על הבושה ואף על פי כן להביא את הקרבן.
זה מלמד אותנו שנהיה ענוותנים, ונהיה עזים כנמר ולא נתבייש כדי לעשות את רצון קוננו.

תודה

אף אחד מהם לא להיט. ולדעתי גם לא ברמת הפיתוח.
מסתבר שלרוב האניים אין סבלנות לעדכן באפליקציה כי אולי פעם בחצי שנה משהו יעשה בזה שימוש.
לדעתי חפש פרוייקט אחר.

תראה, עם קבוצה כל כך גדולה של בנות דוסיות.. 

השאלה היותר נכונה היא:

 

מי מורה פה בבית ספר יסודי..

טוב, לא באמת יהיה לך רלוונטי...

בסדר...

מודה...

מצב קל שהגבתי סתם ללא מטרות רווח...

הסמיילי שמושיט ידיים לצדדים כזה אז הוא

עניין של נוחות.

לגבי תקופת הלימוד
תלוי בקצב השיעורים.



יש פורום ייעודי לנהיגה ממליצה לשאול שם.

כמה זמן לוקח זה תלוי בך-
כמה שיעורים תעשי בשבוע ובאיזה טסט תעברי..

אני אישה - ולמדתי אצל אישה ;

לא מתחרטת על הבחירה הזו.

לדעתי זה עניין לשאלת הרב שלך.

 

המורה נמצא איתך ברכב לבד שיעורים שלמים,

זה אולי לא בעייתי מבחינת יחוד - נמצאים בעיר, באור וכו' - אבל עדיין זו קרבה מסוימת.

מדברים - הוא חייב להרגיל אותך לנהוג ועם זאת לשים לב לסביבה, וגם סתם כי בכל זאת זה לא טסטר.. רק מורה.

המורה, לפחות בהתחלה, שולח המון פעמים ידיים להגה, והידיים שלך גם על ההגה.

 

ובכלל.. עלולים להגיע למצבים של צחוקים, התעניינות, דיבורים - שעלולים להיות בעיתיים.

 

הרבה.
צריך גם לקחת בחשבון שברגע שלא עושים את זה בתיכון יש הרבה פחות זמן פנוי וזה יותר נמרח- משמע, יותר שיעורים יותר כסף.
(חווה את זה בעצמי עכשיו.. התחלתי ללמוד אחרי החגים שנה שעברה, ניגשתי לטסט ראשון רק בקיץ, ועכשיו אני מחכה לטסט הרביעי)
לגבי איפה, לא מכירה את המקומות.
מאיזה גיל לא צריך ליווי- 24.
לגבי הגבלת נוסעים- מגיל 21 (ז"א שאחרי שנגמרת תקופת הליווי אם את מעל גיל 21 אין הגבלה על שני נוסעים)
אם את יודעת שאת רוצה ללמוד על אוטומט, לכי על אוטומט. .. ידני לוקח יותר זמן כי זה עוד כמה שיעורים עד שקולטים את המיומנות של ההילוכים.
שיעורים עכשיו באזור המרכז לדעתי בסביבות 130-140 ש"ח. .אולי כבר יותר.

בעיקרון מינימום שיעורים 28 .. מה שאומר שאם מצליחים לתקתק 3-4 שיעורים בשבוע (לדעתי לא מומלץ יותר מזה), ואת קולטת טוב את העניין, תוך חודש וחצי עברת את המינימום ועקרונית את יכולה לגשת לטסט.. אבל כמו שכתבתי למעלה יש שלבים בחיים שיותר קשה לתקתק.

מורה בת, בעיני לא הכרחי ולדעתי גם פחות טוב.. פשוט כדאי לברר על המורה (בזכר) לפני מבנות שלמדו אצלו אם יש לו גבולות וכו'. .

וקחי בחשבון שביוני נכנסת ברפורמה של הטסטים מה שאומר שדברים קצת הולכים להשתנות

לא פלא, 90 אחוז מהאי הזה קרח. יש שם רק 57,000 איש והשטח שם גדול פי 110 מהשטח שלנו.

כלומר: המטרה והעיקר הוא לקיים את התורה ("לא המדרש עיקר אלא המעשה"). אבל תלמוד תורה, מעבר להיותו מצווה וממילא גם בכלל 'מעשה', הוא גם מביא לידי עשיית כל שאר המעשים ולכן הוא הכי חשוב.

לכן קבעו חז''ל שהתלמוד קודם כשיש התנגשות, למעט מקרה שהמעשה לא יכול להיעשות על ידי אחרים ואז יש להפסיק את הלימוד בשביל המעשה (אגב, גם הדוגמה של הגמרא היא תלמוד תורה מול כיבוד הורים).

 

ואי אפשר בלי לצטט את הויכוח הזה במקורו הקדום (בגמרא קידושין מ ע''ב):

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?

נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול.

נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול.

נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (שזו תשובה שמכילה את שתי הדעות כנ''ל).

רק הדגשה והשלמה:

 

1. בגלל שלא המדרש עיקר אלא המעשה, ת"ת נדחה מפני כל מצווה שא"א להיעשות בידי אחרים.

(ולא אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה)

 

 

2. ראיתי פעם בחוברת של הרב בוצ'קו, שלדעתו אם יש כמה אחים שצריכים לטפל בהורים, זה לא נחשב "אפשר להיעשות בידי אחרים". כאילו הם יכולים להגיד שהם לא מוכנים.

(אני יודע שזה מחודש)

@ע@עוגי פלצת

אב ואם.
זה מצווה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים (בבלי מועד קטן ט: )
רשי: "כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה".

בנוסף, אשה לא מחוייבת בתלמוד תורה, לעומת כיבוד הורים היא חייבת.

בימינו שאנשים מפסיקים לימוד תורה כדי לקבל שיחה נכנסת או כדי לספר בדיחה לחבר, אז בוודאי חייבים להפסיק בשביל מצווה.

לגבי הדיון העקרוני מה יותר חשוב:
"תלמוד תורה כנגד כולם'" (משנה פאה א, א), ו"לימוד גדול שלימוד מביא לידי מעשה" (בבלי קידושין מ: ), "אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מהתורה" (ירושלמי פאה).
לימוד תורה הכי חשוב, כי הוא הלב של כל המצוות, והוא מזרים חיות לכל המצוות המעשיות.

ושאלו, אז מה בעצם יותר גדול? אם כל הגודל של התלמוד הוא מפני שהוא אמצעי למעשה אז בעצם המעשה יותר גדול!
והסבירו, שבתלמוד יש שני עניינים: התלמוד עצמו - שמעלתו אינה נובעת מכך שבסופו נדע מה לעשות אלא מחמת עצם הלימוד, וגם המעשה שכלול בו. ולכן הוא גדול מהמעשה. (יוצא שקריאת התשובה של הגמרא היא: תלמוד גדול, שגם (בנוסף למעלתו כתלמוד) מביא לידי מעשה)
(מהר"ל נתיב התורה פרק א', מבוא לשבת הארץ פרק ט"ו, אורות התורה ח', א')


וכבר אמרו לפניי, שמצווה שאי אפשר לעשות ע"י אחרים דוחה תלמוד תורה. אבל לפי ההסברה שקדמה זה לא מובן, אם תלמוד תורה יותר גדול וחשוב, למה להניח אותו ולעסוק במצווה שמעלתה נמוכה יותר?
התשובה האמיתית לשאלה הזו היא תשובת המהר"ל (נתיב התורה פרק א'): יש 'חשוב' ויש 'קודם'. התורה היא עליונה, היא יותר גדולה מהכל, גם מהמצוות. זו האמת. אבל מצד האדם - הוא לא יכול להגיע לתורה בלי לעסוק במצוות; קיום המצוות בונה את הקומה הרוחנית הבסיסית של האדם, והתורה מוסיפה לו שלימות. אבל לפני שהוא עוסק בתוספת שלימות הוא צריך להשלים את קומתו הבסיסית. לכן כאשר ישנה התנגשות בין הלימוד למעשה, עליו לעסוק במעשה.
זה דומה ל"דרך ארץ קדמה לתורה". התורה עליונה יותר מדרך ארץ - התורה היא אלוקית ודרך ארץ זה אנושי, אבל אי אפשר לגשת לתורה בלי הקדמת דרך ארץ.

כנראה יהיה התשובה בשבילך.
הכללים שהביאו ימ"ל בבהירות וטיפות של אור ההשלמה יחד עם הפרטים לשאלה המדוייקת שכתב חסדי הים.
עקרונית תלמוד גדול (אבל שמביא למעשה). וכל מעשה שלא יעשה ע"י אחרים (כולל כיבוד הורים) יבטלו עליו תורה.

כפי שנא, גדול תלמוד.
ב. שאלה ספציפית, שיש עליה תשובה. אם יכול ליעשות עי' אחרים

"לעסוק בדברי תורה" אומר המהר"ל "עצם העיסוק" הוא עניין ת"ת, וכמדומני שבשיחות מרן הרצי"ה זי"ע כתוב לאמור, ויש לזה מקורות נוספים - שוודאי שהתורה גבוהה מהמעשים, אלא שאי אפשר להשיג את התורה כמו שצריך ללא מעשים מתוקנים וכמש"כ באבות "כל שחוכמתו מרובה ממעשיו אין חוכמתו מתקיימת",

 

ובאמת שמקורות הפנמיים הקבליים, התורה מזוהה עם התפארת ואלו המצוות מזוהים עם המלכות דעשיה - וברור שהתפארת גבוהה מהמלכות דעשיה מצד עצמה (הדגשתי "מצד עצמה" כל לחמעמיק בכתבי מרן הראי"ה קוק, יודע שדווקא לבחינה הכי נמוכה, "שלית לה מגרמה כלום", יש לה היכלות לגלות בקרבה אור מאוד גבוהה, זה נקרא אצלו "הקדושה שבטבע" שגבוהה מ"הקדושה שמנוגדת לטבע" ובאורה"ק כתוב לאמור, אותו העיקרון אך בשפה נפשית-אישית, שהדמיון התחתון מצד עצמו נמוך מן השכל, אך הדמיון התחתון כגילוי הדמיון העליון - אותו דמיון קדוש של הנביאים, הרי אז הוא גבוהה מהשכל)

 

והמסקנה המעשית -  שחובה גם זה וגם זה.

החכמתי(:

את בת. ובת אינה חייבת במצות תלמוד תורה. אז ברור שהלכתית, אם את יכולה לעזור לאמא שלך או ללמוד תורה - מצות כיבוד אם קודמת.

 

דבר שני. גם אצל בנים, תלמוד  תורה אכן דוחה שאר המצוות, אלא אם כן יש מצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים.

זה לא אומר שבחור צריך לשבת בבית במקום ללמוד בישיבה, שמא יזדמן שאמא שלו תצטרך שילך לקניות.. אבל אם הוא כבר בבית - ונצרכת עזרה שאין מי שעשה, אז מבטלים תלמוד תורה בשביל זה.

 

על כן, נכון שהערך של תלמוד תורה גדול מאד. אבל התלמוד אמור להביא גם לידי מעשה. יש בו גם את הערך העצמי, וגם את זה שהמעשה נובע ממנו. מתי זה נבחן ביחס למעשה? במצוה שלא תיעשה אם הוא לא יעשה אותה.

ולכן כמובן שמה שנאמר כאן פחות נוגע אליי..

בהמשך לזה שהכי הכי חשוב זה הלימוד תורה.
אם נניח יש זוג נשוי שהבעל אברך, והאישה מרגישה שאין לה הרבה זמן עם בעלה והיא רוצה יותר זמן איתו ובעקבות כך מבקשת שיקדיש לה זמן בערב בכך שיוותר על הסדר ערב שלו..
מה הדבר האידיאלי (רצון התורה) שהגבר צריך לעשות? להקשיב לאשתו או לא להפסיד לימוד תורה?

ברור שמצד אחד, אשה לא יכולה לומר לבעלה שבקביעות היא מעוניינת שבערב ישב איתה, ולכן שיפסיק עם הסדר ערב, כי לשבת איתה זו מצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים...  גם במקום העבודה שלו היא לא מעוניינת שישב איתה.

 

אבל לפעמים, באמת יש לכך מקום. 

 

זה דבר שהוא תלוי בהרבה גורמים. כל מקרה לגופו.

כתבת שלשבת איתה זו מצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים, אני מניחה שאין באמת מצווה שאומרת שצריך לשבת עם האישה, לפחות לא בהגדרה הזאת, אז איך נקראת המצווה הזאת שכן מכלילה בתוכה את זה?

לקיים התחיבות. הוא התחייב בכתובה...
מלבד שכתוב להשכין שלום בין איש לאשתו זה אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. אז גם האדם עצמו ואשתו זה מצווה.

ודאט שאם יכול לשכנע אותה בלי שתרגיש בזה חיסרון או וויתור עדיף

אין שום התחייבות בכתובה, שכאשר האשה רוצה, אדם יבטל תורה. 

 

אכן, ושימח זו צוה מיוחדת לשנה הראשונה. אבל גם זה לא דווקא בדרך זו.

 

עם זה, כבר שמעתי ת"ח שאמר למישהו שמוטב יבטל מידי פעם בתחילת הנישואין סדר ערב פה ושם, ממה שיצטרך אח"כ לבטל סדרים הרבה..

 

[ובכללי, אשה שמתחתנת עם מישהו שלומד תורה, שמחה שהוא לומד..]

שכיום כל הזוגות כל הזמן במצב של 'שנה ראשונה'. ולכן לא שייך 'אל תרבה שיחה עם האשה...באשתו אמרו..'
אולי זה לא ממש המצווה של 'ושימח' אבל יש איזה נקודה של זה לפחות מדרבנן...

שאינני יודע אם אמר, ואם אמר מנין הוא לקוח.

 

להגיד שכולם תמיד במצב של "שנה ראשונה"..

 

אבל גם בלי שנה ראשונה, יש התנהלות ראויה. להרבות אהבה ואחוה צריך תמיד.

 

[לגבי "אל תרבה" וכו', אין לזה קשר דווקא לשנה ראשונה. אלא שצריך לראות מה הפירושים השונים שנאמרו על זה. והכוונה אינה שאדם "לא ידבר" עם אשתו ח"ו... מובא למשל, שאדם לא יאמר לאשתו כך וכך עשה לי פלוני וכו'.. שמבזה את עצמו בעיניה. זה לא דבר שאינו רלוונטי לימינו. הכל לגופו של ענין]

 

אבל נכון - וזה מה שכתבתי - שבשביל לעשות הרגשה טובה לאשתו, לא צריך דווקא את ה"ושימח" של השנה האשונה, אלא סתם מדין גמילות חסד שיכול להיעשות דווקא על ידו, ו"ואהבת לרעך כמוך" וכו'.

לגבי דחיה של לימוד, זה משהו אחר. אי אפשר לומר שבקביעות אדם ייבטל מלימודו, כי ישמח את אשתו שיהיה בחברתה.. אפשר לבחון, האם גם על ריווח כספי נאה היו מוכנים לוותר בגלל זה. צריך הכל בשכל ובלב ובמידה נכונה.

שהיא לא יכולה לומר דבר כזה, שכל ערב לא ילך לסדר ערב, בגלל אמירה שזו "מצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים".. זה לא נכון להגדיר כך.

 

לא שייך שאדם יבטל בקביעות סדר ערב, כי אשתו רוצה שישב איתה. גם לעבודה הוא הולך ואינה מבקשת שבמקום זה ישב איתה..

 

 

אבל הוספתי, שלפעמים יש מקום גם לדבר כזה, פה ושם. תלוי בנסיבות. זה יכול להיות מטעם של גמילות חסד, מטעם של חיזוק השלום-בית וכד'.

שידבר איתה וילמד בבית.
בד'כ עצם הלימוד בבית משמח את האשה גם בלי לדבר הרבה כמו שחשבה שהיא צריכה

אלו חשבונות פרטיים.

 

אני הכרתי לא מעט אברכים, שסדר ערב היו לומדים בבית עם חברותא שהיה מגיע אליהם.

 

זה גם טוב לייצר בבית אוירה של תורה, וגם נותן הרגשה טובה לאשה, ששומעת את בעלה לומד. לעיתים מגישה משהו לו ולחברותא.. בעניינים....

א. ללמוד תורה ולקיים אותה זה לא סותר, כי יש מצווה בתורה שהיא בעצם ללמוד אותה. אז יוצא שגם בלימוד מקיימים את התורה... ב. תלמוד תורה כנגד כולם.. ג. "מצווה הבאה על ידך, אל תחמיצנה.." אם יש סיטואציה מסויימת שנקלעת למצווה כלשהי, אז אם אנחנו באמצע לימוד, ואין מי שיעזור לאמא, במצב כזה חובה לעזור..

אם יש עודף אנרגיה.

אם אתה אוכל שוקולד טעים לבד אתב אוכל ממנו הרבה (זה כבר מהתובנות בתשלום הבאתי לכם טעימה (תרגעו לא מהשוקולד ))

ואז כל הצומי בהספדים הוא עליך

אם תקרא את התובנה שמעלי כמה פעמים יתכן שתסבול מהרעלת שוקולד

מה?

אין כזה דבר הרעלת שוקולד

-'טמפר, מה אבא תמיד אומר לך???'
-'אאהההם, כשאין לך משהו חכם לומר, עדיף שלא תאמר כלום'


(מי יודע
מאיפה הציטוט?)

בס"ד

הקפאין הוא זה שמעורר

אבל לא ללא קפאין

נטלתי משם כדורים האם הקופסה ריקה?
תלוי כמה נטלתי ; )
מותר להשאיר קצת קפאין בקפה נטול

@אטריה רכרוכית ראית?

אין על הסבתא הזאת.

ז''א עם שחקנים אמיתיים.

ראיתי אותה פעם. ללא ספק דיסני עשו עם האגדה הזאת חסד רב יותר מאשר הסינים עצמם... היה סרט די משעמם...

הבעיה בגרסאות האמיתיות היא שהרבה פעמים משקיעים באפקטים ובדרמה (כמו בהיפה והחיה), ומתפספס חלק ניכר מהקסם של הסרט, שהוא בפשטות ובישירות שלו. עכשיו, בהיפה והחיה זה סבבה, כי כל הסרט הוא אובר דרמטי. אבל במולאן זה פשוט יהרוס את הסרט... או יהפוך לגרסה הסינית של הסרט רק בדיבוב...

בס"ד

נוכחת🙋
מדברת בלי קבלת רשות!
אופסס....
היא בלעה כנראה משהו חמוץ..!



הייתי חייבת
ואין על הסרט הזה!

בס"ד

זו השורה שלי...

בטעות או משהו.
כולם מכירים אותו חוץ ממני

זה בוקר אצלכם?
(לילה טוב!)

אז ישנים ביום
ובלילה יש עניין לחפור לאנשים כמה שיותר כדי לחלוק מחכמת האדם לברואי העולם

ישנת את שינת הלילה שלך לפני או אחרי 4:20?

כמה מרגש לראות שאנשים יודעים את השם שלי מבעד למסך!
את מוזמנת לאסוף עוד כמה פקודים ולרוץ עם זה קדימה

ואיפה זה ''אצלכם''?

זה כמו שמדברים לרב בלשון רבים

הוא הגיב לך, אני סתם נדחפתי.

כי הגבת לי שם אז ידעתי שאתה ער, וכי היא הזכירה אותך אז גם אני כללתי אותך בתגובה..

(לילה טוב!)

להכליל אותי עם רכרוכית, את זה אני אקח כמחמאה!

 

לילה טוב.

פעם אחרונה השבוע ביום שלישי (הקודמת לפני איזה 10 שנים נראה לי )

רק הגדול קצת פחד.

בוקר טוב, נידודי שינה?

מי בתל אביב היום?
אני

בוקר טוב!
יום שמח ועירני וסיעתא דשמיא בכל העניינים!

ולגלות שאני אמור להתחיל שעתיים יותר מוקדם...

כהלכתו!

[הרב ראובן מרגליות כותב שרבי מאיר בעל הנס הוא לא רבי מאיר בתלמוד, והמציאו לו יארצייט.]

יש מחיצה

לא בריא

אם כבר לא בריא אני מעדיף סיגר מרוקאי 😋

 

@לב טהור נראה לי שהוא מכוון אלייך

 

ואם כבר קובנה אז שמעי סיפור:

פעם שאלתי עבדן עורות תימני זקן למה בתימן לא היו מעבדים אץ העור כמו שכתוב בגמרא - בקמח, במלח ובעפצים - אלא מדלגים על הקמח, הוא ענה לי "כי בתימן אם היה קמח היו אוכלים אותו".

אם כבר, אוכל של תימנים זו האחריות שלי..

קשישים הם מרתקים. ותימנים בכלל

בס"ד

בדיוק אמא שלי הכינה איזה 3..😅

שבוע הבא הולכת להיות אצלנו חגיגת סוגי לחמים שונים במהלך השבוע...

 

כמו ה..עוגיות המרוקאיות לא סובל אותם חחח

 

מה הקשר אחי זה אוכל

 

 .... 

 

אני לא בטוח שלא עברת על איסור תורה מפורש..

 

רק להפך.

רב מוכר שרבנים מכירים אותו.

הדרדסים - דמויות – ויקיפדיה

 

בר-מוח....

השאלה הייתה אמורה להיות כהמשך לשאלה אחרת שכבר שאלתי.
אז מוזמנים לענות ולהסביר עליה שם(:
אז מה שנאמר מהפיסקה השניה ואילך, רלוונטי גם לגביו. - צעירים מעל עשרים

מסכן מי שאחראי לטיול הזה-יש לו על המצפון 10 הרוגים.

מסכנים הם ההורים והחברה שיצאו

להפך. זה מחזק.

להיות חסר אחריות זה מסכנות.

בטוח לא חשב שיש סיכון כזה הוא פשוט עשה מעשה טפשי

איזה גורם מאשר לצאת לטיול?

וגורם ללא ידע אישר

כשעבדתי בבית ספר אני זוכרת שהיו מקבלים אישורים ממישהו גבוה יותר

במינו כנראה אין..

במכינות/ ישיבות וכו'

אישורי משרד החינוך שכוללים את חדר מצב ותיאום טיולים זה לבתי ספר עד תיכון וכולל ותנועות נוער.
מכינות, ישיבות גבוהות והסדר מדרשות וכו' לא צריכים אישורים.

שאחרי המקרה הזה זה עומד להשתנות.
אני מקווה שזה יהיה חלק מההפקת לקחים שחייבת להיות פה.

תחת משרד החינוך

היה יותר נכון - שאנשים יקחו אחריות וינהלו סיכונים כמו שצריך
הרגולציה בזה גורמת לאנשים להיות רובוטיים...

אבל לדעתי זה גם מה שיקרה עכשיו.

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/371817

אבל מה הראש הקטן שלהם?
מחכים שיקרה עוד אסונות כאלה בישיבות ומדרשות חלילה? שיסדירו כל מה שלא מסודר בחוק.

לא מבינה איך זה יכול להיות שיש מוסד חינוכי כזה או אחר שאין פיקוח על היציאות שלו. זה פסיכי בעיני.

@אניוהוא אתה מוכן לשלם את המחיר על חוסר אחריות של אנשים מסוימים כדי שאחרים כן יקחו אחריות?
אני לא. זה עניין של חיים ומוות כמו שראינו השבוע.

לא חושבת שיש פה מקום לחנך מנהלים לאחריות על חשבון חיים של אחרים.

את כל הדברים הרלוונטים, את המסלול שיהיה הכי מוצל וקבעתי למדריך עובדה שלא ממשיכים ללכת בשעות החמות ביותר.

אנשים התרגלו לזרוק אחריות על המערכת - על משרד החינוך/ביטחון/לא יודע מי העיקר שהם לא צריכים לחשוב.

ליבי על ההורים השכולים

ליבי על החברים שבטח עוברים תקופה לא קלה

וליבי על הצוות-כי בלי לנתח ולשפוט מי האשם, הם בני אדם

ואני בטוחה שהם לא קמו בבוקר ואמרו "וואלה בא לי להרוג היום 10 בחורים"

טעות-נכון, חוסר אחריות-נכון,

אבל אנחנו בנ"א וכמו שזה קרה להם זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו,

לא צריך לכעוס על המקל, צריך לחשוב מה קורה איתנו ולמה ה' עושה לנו את זה

צריך לקבל קבלות טובות,

זה זמן לאיחוד והתחזקות, לא להשתלחות וזריקת האשמות,

את הסקת המסקנות נשאיר למי שאמון על הדברים האלה,  

אנחנו נעשה את שלנו וה' יעשה את שלו והלוואי שכבר יבוא המשיח 

ויגיע הקץ לצרותינו.

חכו עוד רגע קט...
זה לא הזמן לבחון ולטחון אנשים.
זה הזמן לחבק ולהקשיב למנגינת הלב,
לנגב את הדמעות ולומר מילות נחמה ושותפות.
כל שנות עבודתי, בקשר חינוכי לימודי וטיפולי עם נערות.
שנים בהם נערות עומדות על מפתן החיים, כל החלומות התקוות והציפיות, שלהן, של הוריהן, של הצוות המחנך.
הברק בעיניים, אש להט הנעורים, היצירתיות המדהימה של דור זה, האנרגיות המדבקות.
והכל נגדע באיבו, באופן כזה טראגי.

אתמול במשך כמה שעות נאמרו מילים לא נעימות לאוכלוסיות שלימות, כאשר הייתה ידיעה לא נכונה לגבי זהות הנסחפים.
בסופו של יום הבנו שבית הספר דגל בשילוב דתיים ושאינם כאלה- יחד, והמילים מלכתחילה היו מיותרות.
יאמרו: מלח הארץ- טובי בנינו.
וכי יש נוער שאינו מטובי בנינו?
כמי שעבדה בו זמנית במשך שנים כמחנכת כיתות י"ב ויועצת חינוכית בשני תיכונים.
אחד לנערות מבוססות והשני לנערות מתמודדות.
כולן – אבל כולן הן מלח הארץ. כולן היו בנותינו... בנינו..
במרחק של שנים המרחקים שהן גומעים, תלויים באמונה, באמביציות ובתדרי אנרגיות.
ואולי זה לא בדיוק מתקבל כעת...
כאחת שבמשך שנים ריכזה טיולים. אתמול הרגשתי את הכאב העצום שיש לאנשי הצוות.
ביום שרבים מצביעים על "אשמים", ביום שאני מאמינה שעדיין זה לא העת לכך.
מהדהדים בתוכי רגעי שיא ורגעי אימה ביציאה לטיולים עם נוער.
התכנונים, ההתאמות, הציפיות, האחריות, הפרפרים בבטן, רישום הנוכחות עשרות פעמים ו הניסים שהייתי עדה להם, למרות התכנון והארגון הקפדני.
התפילה לפני היציאה- ההודיה בחזור.
קשה קשה... לי ביום זה לחשוב מה עוברים אנשי הצוות.
ועוד עניין מעסיק אותי:
כאחת שעובדת עם נוער מתמודד, מאמינה שלנערים ונערות שהיו ברגעי האימה ושרדו פיזית... יש אתגר עצום להמשיך את החיים.
וזה הזמן
לדמוע, לחבק, להקשיב, לתת יד,
יש רגעים שהמילים דלילות מלהביע,
יש ימים ששתיקה חזקה מכל אמירה.
עוד יבואו ימי החשבון ולקיחת האחריות.
נחמה להורים
כוח לנותרים
מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי־ יָ֑ם (תהילים)
מים רבים.
אדירים.
משברי ים.
ים של דמעות
נחלי צער ויגון
נחמה אסולין מנהלת מכללת תובנות

כבר הרבה זמן שלא כאב לי ככה ממקרה של מוות של אנשים שאני לא מכירה בכלל. לא זוכרת מתי היה ככה.
אולי זה בגלל הסופה הפתאומית שהגיעה, אולי בגלל שאלה נוער, אולי בגלל שזה באמצע טיול...
זה פשוט כיבה אותי. קשה לי ללמוד למבחן שיש לי בראשון, קשה לי לעזור בבית. אין לי חשק לכלום. אני מרגישה, להבדיל, כמו ביום הזיכרון, או אסונות אחרים שככה פוקדים אותנו פתאום..
ואני לא מכירה אף אחד מהם. זה כל כך עצוב.

*דברי חוכמה מאת רבנית ימימה מזרחי,לאור האסון בנחל צפית ולפרשת אמור,אותה נקרא בע'ה בשבת.*

אנחנו באמת זקוקים לחיזוק. אנחנו עִם עַם ישראל בצערו. עשרה נערים ונערות שלא יזכו לעמוד בחופה, לא יזכו לפירות, לא יזכו ללדת, לא יזכו לגדל ילדים בארץ הטובה הזו. ואיזה פסוק מופלא מלמד אותנו דוד המלך. וכך הוא אומר בפרק ל"ב בתהילים: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא: רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ".

משפט מדהים. ברמת הפשט, חסיד יתפלל כל החיים שלו על דבר אחד: ששטף מים רבים לא יגיע אליו. מנין התובנה הזו לדוד המלך? מפני ששנים על שנים הוא במדבר יהודה, מסתובב עם הצאן, מנודה ממשפחתו וכשהוא רואה את השטפונות האלה הוא מבין: ריבונו של עולם, רק לא כך. לא לצאת מהעולם בשיטפון. ויש דברים שהם שטף, והם לא רק מים או אסונות טבע. הם דברים שמשנכנסת לשם, כבר לא תוכל לצאת. האפשרות היחידה להינצל מהשטף הזה היא לא להיכנס לשם מכתחילה.

ומי אחראי על זה? אומרת לנו פרשת אמור: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם". ורש"י: גם "אמור" וגם "אמרת" – "להזהיר גדולים על הקטנים". יש פה אחריות של גדולים, שאומרת: אתם צריכים שלא להכשיל את הקטנים. הם קטנים. הם אופטימיים. הם מקשיבים לכם. הם עם רוח נעורים ואומץ שהוא לא תמיד בכללי ההיגיון. אתם – גדולים. אתם – אחראים. קחו את התפקיד הזה, מפני שהם פרחי כהונה. אתם לא רוצים לראות אותם חס ושלום נופלים באיבם. קחו אחריות. אתם לא יכולים לתת להם לצאת ככה. כי השטף הוא ענק והוא בכל מקום היום. הדרך היחידה היא לא להיכנס אליו. חייבים מישהו, מבוגר אחראי, שיעמוד ויגיד: לא.

וזה, לדעתי, מה שאנו, הקטנים, צריכים לקחת מהסיפור הנורא הזה. קוראים לזה "צופיה הליכות ביתה". צפית? כך קראו לנחל הנורא. תעמדי שם ותצפי, מראש. אחרת, ממשיך דוד המלך, "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם". הכל היה יבש, מי היה יכול לצפות שפתאום יהיה שטף מים רבים? ואז כבר אי אפשר לבלום. אפשר, אולי, לחלץ.

רק לבקש: "אנחנו רוצים בנים ובני בנים. אנחנו רוצים חגים ושמחות. רוצים אריכות ימים, לנו ולילדינו". איך מבקש דוד המלך – "אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה". שהקב"ה ינצור וישמור אותנו בזמן הלא פשוט הזה.

הרסה אותי עם "צופיה הלכות ביתה". איך היא קישרה את זה לנחל. איזו חכמה יש בה.