פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 868)

מחר יום חמישייייייי

איפה שבת?

איפה?

לפני שנתחיל בפינה זו לעסוק בפרטי ענייניהם של חג הפסח וליל הסדר, ננסה קודם להבין את עומק משמעותו הרוחנית וההיסטורית, ואת ייחודיותו, של חג הפסח, ובפרט של ליל הסדר.

ראשית כל, לדעת ר' יהושע העולם נברא בא' ניסן. ניסן הוא "ראש חודשים" ככתוב בתורה (שמות יב א), כמו הראש של הגוף, ששם נמצא המוח ובעצם הוא הנותן לכל הגוף משמעות וחיים, ובו משכן נשמת האדם שהיא עצמיותו, כך גם חודש ניסן והתוכן שבו, הוא הנותן משמעות לכל השנה כולה, הוא מהווה שורש רוחני לכל השנה, ובעצם לכל ההיסטוריה הרוחנית של העולם.

ומרכז הכובד של החודש, מונח במרכז שלו במימד הזמן - ליל ט"ו בניסן -

לפי חז"ל, בליל הפסח בירך יצחק את יעקב ובכך למעשה העביר לעם ישראל העתידי את תפקידו לייצג את הקב"ה בעולם ולתקן את העולם במלכותו. יציאת מצרים היוותה בעצם לידה של עם ישראל, והשלב של ברכות יצחק ליעקב הוא כמו היווצרות העובר, המהות הרוחנית של עם ישראל, שיצא אל הפועל, לאוויר העולם, באותו תאריך בדיוק כעבור מאות שנים.

וכך נאמר במדרש הקדום "פרקי דרבי אליעזר" (פרק לב):

"הגיע ליל יום הפסח, וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר לו, בני זה הלילה, כל העולם כלו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה, עשה לי מטעמים, עד שאני בעודי אברכך... אמרה רבקה ליעקב, בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו, העליונים אומרין שירה, הלילה הזה עתידין בניך להגאל מיד שיעבוד, הלילה הזה עתידין לומר שירה".

ועוד אמרו חז"ל ששני הגדיים שהכין אז יעקב ליצחק היו בבחינת קרבן פסח וקרבן חגיגה. ללמדך, שלקרבן הפסח (ושאר מצוות הלילה) ישנה משמעות עמוקה הקושרת אותם ללילה זה, מעבר לגבולות של הציווי על כך בעת יציאת מצרים, ולפיכך יעקב ביצע אותו גם בזמנו, אף טרם יציאת מצרים.

וכתב רבינו הרמח"ל:

"עניין סדר ליל פסח: הנה ביציאת מצרים נבררו ישראל ונבדלו מכל העמים להיות מתעלים במדרגתם ממדרגת האנושיות החומרית, ולהיות ראויים להתעטר בעטרות הקדושה... והנה בלילה זה כל זה מתחדש ומתעורר מה שנעשה בראשונה, וזה עצמו סיוע אל הגאולה האחרונה שתיעשה... וכך עושים אנו בכל שנה ושנה, מתעוררים בכוח הראשון שהאיר ובתיקון שנתקן אז, ומתחזקים להמשיך הדבר לפנים, עד שייגמר". (מאמר החכמה לרמח"ל)

כלומר, ליל הסדר אינו רק נקודת ציון למאורע חד-פעמי שעבר, אלא בכל שנה ושנה הוא ממש מהווה שלב נוסף בתהליך התקדמותו של עם ישראל, ושל העולם, אל עבר התיקון השלם.

מצוות הלילה (ככל המצוות שבתורה) אינן רק 'סמלים' וזכר, אלא בעלות משמעות עצמית וכוח פעולה רוחני, הפועלות הן על האדם עצמו, באופן תודעתי ובאופן רוחני, והן על נשמת העולם כולו.

מתוך הלימוד הרעיוני, המחשבתי, וההלכתי, של מצוות הפסח וענייניו, נוכל להתחבר באמת לתוכנו העמוק מתוך הבנה והרגשת שייכות לתהליך העצום שאנו שותפים בו, בלילה זה ובכל השנה, במהלך החיים כולו.

-------

כידוע, הסדר מורכב מארבעה עשר סימנים שכולנו יודעים בע"פ. ננסה לעמוד על המבנה הכללי וההיגיון העומד מאחורי סדר הסימנים.

מן התורה ישנן שני נושאים מרכזיים בלילה זה: מצוות האכילה, ומצוות סיפור יציאת מצרים.

מדרבנן נוספה גם מצוות אמירת ההלל (והיא תקנה קדומה מאוד, ורמוזה בספר ישעיהו, שמנבא על מפלת צבא סנחריב מלך אשור שצר על ירושלים: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג"), ומצוות שתיית ארבע כוסות.

מלבד מצוות אלו ישנן מצוות נוספות, חלקן מהתורה וחלקן מדברי חכמים, המשובצות אף הן בתוך הסדר: קידוש של יו"ט (מדרבנן), [ושל שבת, שהוא מצווה מהתורה], נטילת ידיים (מדרבנן), וברכת המזון (מן התורה).

נפסק להלכה ש"מצוות צריכות כוונה", דהיינו שכדי לקיים את המצווה צריך לכוון לקיים את המעשה לשם אותה מצווה; ועל כן חשוב להיות מודעים למשמעותם ההלכתית של מצוות הסדר (להרחבה עיינו בשרשור הזה - יש - צעירים מעל עשרים).

מצוות האכילה מן התורה כוללת שלוש מצוות: אכילת הפסח, המצה, והמרור. בתלמוד נאמר שבשונה ממצוות המצה שקיימת תמיד, מצוות המרור תלויה באכילת הפסח, ולכן בזמן הזה שלצערנו איננו מקיימים את מצוות אכילת הפסח, גם מצוות המרור אינה נוהגת מן התורה כי אם מדברי חכמים, ואם כן מצוות האכילה היחידה מן התורה כיום בפסח היא מצוות אכילת המצה (שבה מקיימים גם מצוות סעודת יו"ט [ושבת]).

כדי לשמור למצוות הסיפור מקום בטוח ומרכזי כראוי לה, תיקנו חכמים שהיא תיעשה לפני סעודת החג ומצוות האכילה, אלא שכשלב ראשון בסדר קבעו את הקידוש כדי לקרב את קידוש היום לכניסתו, ומתוך ציון קדושת היום, לגשת למצוות הלילה. אלא שהקדימו ל'מגיד' גם את אכילת הכרפס, כדי שלא להיות רעבים יתר על המידה בזמן ה'מגיד' (ועכשיו תשאלו: הרי בכרפס אוכלים רק פחות מכזית, ואיך בדיוק זה עוזר לזה? תשובה כשנגיע לכרפס...)

לפני ה'מגיד' מתגנב לו ה'יחץ' (במלעיל!) - שמטרתו היא שההגדה תיאמר כשהמצה היא חצויה, ומה העניין בזה? כשנגיע..

אח"כ מגיע ה'מגיד', שבתוכו עצמו יש הרבה מה לנתח ולדקדק בסדר הדברים והמבנה של הסיפור, וגם על כך בפינות הבאות בע"ה.

לאחר המגיד עוברים לחלק השני של הסדר: מצוות האכילה והסעודה. מקדימים את המצה שהיא מצווה מן התורה, לאחר מכן את המרור שהוא מדרבנן, ואח"כ את הכורך שהוא 'זכר למקדש', ועל עניינו נעמוד כשנגיע לשם בע"ה.

לאחר קיום כל מצוות האכילה (חוץ מאחת), מקיימים את סעודת החג, ולאחריה מסיימים באכילת מצת האפיקומן, שהיא לרוב הדעות סעיף מדרבנן של מצוות מצה, [ובפירוט בע"ה בהמשך], ולאחריה ברכת המזון.

וכאן מגיע החלק השלישי של הסדר, שאפשר בהחלט לראות בו את השיא (ומוזר שיש כאלו שדווקא את השלב הזה עוברים בזריזות יתירה..) - ההלל והשיר. להלל של ליל הסדר יש מימד מיוחד מאוד, השונה במהותו מההלל של כל השנה. ועל כך, כשנגיע בע"ה. 

לאחר כל סימני הסדר עד כה, שהיו חובה מהתורה או מדרבנן, הסימן האחרון 'נרצה'- בא מרצון עצמי של כלל ישראל, שאינם מסתפקים במה שתיקנו חז"ל ומוסיפים להלל ולשבח לקב"ה מעצמם, מתוך רוממות הנפש ושמחת הלב.

---------------

כמו שנכתב בפינה הקודמת, השלב הראשון בליל הסדר הוא הקידוש, כדי לקדש את היום סמוך לכניסתו, ולהתחיל את הסדר לאחר שצייננו את מהות המעמד בו אנו נמצאים.

מלבד מצוות אמירת הקידוש, שתיית כוס הקידוש מהווה מצווה עצמאית מדרבנן של כוס ראשונה, ולפיכך אע"פ שבדר"כ אין צורך שכל השומעים ישתו מכוס הקידוש, כאן כל אחד שותה כוס משלו כדי לקיים מצווה זו.

נאמר בתלמוד ש"שתאן כולן כאחד, לא יצא", דהיינו מי ששתה ארבע כוסות בזו אחר זו, ולא כל אחת במקומה, לא קיים מצוות ארבע כוסות, מפני שמהות המצווה אינה עצם שתיית כוסות יין, אלא דווקא במקומות בהם תיקנו חז"ל, כך שכל אחת מארבע הכוסות נאמרת עליה ברכת שבח בפני עצמה: כוס ראשונה - ברכת הקידוש, כוס שנייה - ברכת 'גאל ישראל' שבסוף המגיד, כוס שלישית - ברכת המזון, וכוס רביעית - ברכות ההלל.

לגבי ברכת 'בורא פרי הגפן', מנהג האשכנזים לברך על כל כוס כיוון שכל אחת מצווה בפני עצמה, ומנהג הספרדים לברך רק על הראשונה והשלישית, והשנייה והרביעית נפטרות בברכות קודמותיהן.

השלב הבא הוא אכילת הכרפס, כי בכל זאת כדאי לטעום משהו לפני המגיד הארוך, וכן מפני שבזמנם היתה זו דרך אנשים חשובים לפתוח כך את הסעודה, וזהו ממנהגי דרך החירות של ליל הסדר.

אלא שמכיוון שמטבילים את הכרפס, צריך ליטול ידיים תחילה כדין אכילת דבר שטיבולו במשקה.

ועל קצה המזלג, רקע לעניין 'טיבולו במשקה', ועל כך שכידוע ישנם רבים שלא נוהגים בנטילה זו מלבד בליל הסדר:

בשונה מנט"י ללחם, שלכל הדעות היא חובה גמורה בכל הזמנים, לגבי נטילה זו נחלקו הראשונים האם אף היא כך, או שנהגה רק בזמנם שבו נהגו להקפיד לאכול רק מאכלים טהורים, אך בזמננו שאין מקפידים על דיני טומאה וטהרה בחולין, התקנה מלכתחילה לא שייכת.

דעת רוב הראשונים וכן פוסקים השו"ע והמשנ"ב שתקנה זו היא חובה גמורה ושווה לנט"י ללחם, שאף היא נתקנה מפני ענייני טומאה וטהרה ואעפ"כ לא בטלה גם בזמננו (ולפיכך, מי שמחפש לקבל על עצמו משהו יכול לשקול לאמץ את זה..). (והרחבה בעניין נטילת ידיים ראו כאן -פינת המושגים ההלכתיים - נטילת ידיים לסעודה - צעירים מעל עשרים) 

אם כך מדוע דווקא בלילה זה הכל נוהגים כך?

התשובה הפשוטה היא, שבליל הסדר כולם נוהגים לקיים את סדר הסימנים כמו שמופיעים בהגדה, ובה הסימנים של הסדר נותרו כשהיו בזמן חז"ל, ולא חלו בזה שינויים (וכך כתב הט"ז).

הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו לפירושו להגדה "אמרי שפר" כותב כי בליל הסדר אנו מנסים לחקות כמה שאפשר את האופן שבו נהג הסדר בזמן חז"ל, והרי בזמנם לכל הדעות נהגו בנטילה זו ולפיכך גם אנו מקיימים אותה.

עוד הסבירו בזה שמי שלא נוהג בכך כל השנה הרי שכעת הוא מעורר את הילדים לשאול, כשרואים שנוהגים דברים תמוהים, (וכידוע זו אחת ממטרות חלק מפעולות ליל הסדר).

ועוד, שמפני קדושת הלילה נהגו העם להחמיר גם במה שמקלים כל השנה.

הכרפס - לדעת הרמב"ם צריך לאכול ממנו כזית לפחות, ככל מצוות האכילה שבתורה ושבדברי חכמים; אך לדעת רוב הראשונים הכרפס אינו ממש 'מצווה' לעניין זה, ואינו מוגדר ע"פ ההגדרה הרגילה של 'אכילה' ש'אין אכילה פחותה מכזית', אלא עיקר העניין הוא להראות דרך חירות וזה מתקיים גם בפחות מכזית. אך מעיקר הדין, לכל הדעות מותר לאכול יותר מכזית.

אלא, שבמהלך הדורות התעוררה מחלוקת האם צריך לברך על הכרפס ברכה אחרונה (במקרה שאכל כזית, כמובן).

במה תלויה המחלוקת? 

במחלוקת אחרת, והיא -  מדוע לא מברכים ברכת בפה"א על המרור:

לדעה א', המרור אינו טעון ברכה כלל כיוון שהוא נאכל בתוך הסעודה, ואילו לדעה ב' המרור טעון ברכה אע"פ שהוא בתוך הסעודה מכיוון שאינו בא כחלק מהסעודה אלא לשם קיום המצווה, והסיבה שלא מברכים עליו היא שכבר נפטר בברכת בפה"א שבירך על הכרפס.

ומכך יוצא, שלדעה א' הכרפס אינו נחשב חלק מהסעודה, שהרי הוא נאכל לפניה, ואין סיבה שלא לברך עליו ברכה אחרונה. אך לדעה ב', מכיוון שברכת הכרפס פוטרת את המרור שנאכל כבר בתוך הסעודה, הרי שנחשב כשייך לסעודה והוא נפטר בברכת המזון.

וכדי להימנע ממחלוקת זו, כתבו האחרונים לאכול מהכרפס פחות מכזית, בהסתמך על שיטת הראשונים החלוקים על הרמב"ם וסוברים שאין חובה בכזית בכרפס, וכן כתבו לכוון בברכת בפה"א על הכרפס, לפטור גם את המרור.

עד כאן במישור ההלכתי.

ובמישור הרעיוני -

ה'סדר' נפתח בלשון המצווה על היחיד להתקדש. הסדר כולו הוא תהליך של התקדשות והתעלות, המבטא את ההתעלות האישית, הלאומית, והעולמית האוניברסלית, של כל מהלך ההיסטוריה. ולפיכך כבר בהתחלת התהליך אנו מסמנים את המטרה אליה אנו שואפים.

והשלב הבא הוא הרחיצה, נטילת הידיים. הידיים מבטאות עשייה חומרית, ונטילתן מבטאת את ההתנקות מנטיות שליליות וקידושן וטיהורן של כל פינות חיינו, גם העשייה הגשמית, למטרות של קדושה.

וזה מתבטא באכילת הכרפס; הטעימה הקלה, שמיד מפנה את מקומה לעיסוק האמיתי הרוחני - המגיד, מתוך הכרה נכונה ביחס הנכון שבין החומר לרוח, ומתוכה שליטה נכונה באורח החיים וכוונת המעשים.

כי דווקא לשיטת הגאונים הוא כמו שכתבתי. לא שאין לחם משנה, אלא הוא מתקיים במצה וחצי, ולחם עוני לא סותר לחם משנה.

ולשון הגמרא שהזכרת היא "הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא, לחם עוני כתיב". (ברכות לט: ) ולא מוכח משם דבר לענייננו.

והרי לך לשון רב שרירא גאון (שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' רכ"ב):

"והלכה רווחת היא בכל מקום, שאין בוצעין בשבת ובימים טובים אלא על שתי כיכרות, ובליל פסח על אחת וחצי שהן כמו שתי כיכרות, משום 'לחם עוני'".

שבפועל דין לחם משנה לא מתקיים כפשוטו, אבל לא רואים פה שהוא לא מתקיים בכלל במצה וחצי

לכן רש"ג הוסיף את הכמו כי בפועל כמובן אין שני לחמים

וזה עונה גם על מה שרצית להוכיח מברכות, ההבדל בין שני אופנים לקיים דין לחם משנה

אז להבנתי רב שרירא אומר הפוך ממך

 נראלי אנחנו כבר חוזרים על אותם דברים אז אפשר לעצור כאן

אז להבנתי רב שרירא אומר הפוך ממך

 נראלי אנחנו כבר חוזרים על אותם דברים אז אפשר לעצור כאן

לשיפור מידת הנדיבות יש מטרה - לעזור למי שצריך. 

אין צורך לתקן את המידות ללא מטרה. אסור לעשות שום דבר לבטלה, גם לא לתקן את המידות לבטלה.

לכן אין צורך סתם לשפר את מידת הנדיבות. אבל הקב"ה ברא אותנו ונתן לנו כסף כדי שנוכל לעזור באמצעות הכסף לעניים. 

וכל עוד יש אנשים שצריכים עזרה, אנו צריכים לזכור לעזור.

"הא לחמא עניא" הוא הסבר למעשה חציית המצה. אנו מסבירים מדוע אנו חוצים את המצה ואוכלים רק את חלקה הקטן. ההסבר הוא - לזכר לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים, בדיוק כפי שאנו אוכלים מרור לזכר המרירות שהייתה להם. ובארמית "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ולכן אנו מזכירים "כל דכפין ייתי וייכול" כמה שכתוב "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", לכן אנו צריכים לזכור לעזור לגר, כי ה' אלוקיך הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים, עושה מפשט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, ולכן גם אנו מזמינים את העניים לאכול. אבל שלא נחשוב שאם כן פירוש הדבר שאין תכלית, ומי שהוא במצב חלש ושל גרות אז לא יגאל, רק "השתא הכא - לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי - לשנה הבאה בני חורין".

ואין צורך לטשטש מעמדות. זה טוב שיש מעמדות, מעמדות זה מראה שאנו מכבדים את מי שמבין ויודע ותורם ויכול ומשקיע עבור אחרים וגם עבור עצמו. גם מיש שמקיע עבור עצמו ראוי לכבוד. רבי יהודה הנשיא היה מכבד עשירים, רבי עקיבא היה מכבד עשירים. רק צריך לזכור גם לעזור לאחרים על מנת לעזור להם להיות גם כן במקום מכובד כמה שאפשר. חלילה לזלזל בעושר שנתן לנו הקב"ה. אנו מודים לקב"ה יום יום על העושר שנתן לנו בעולם, וק"ו שנודה לו על כך שנתן לנו יכולת  לשפר את העולם בעשר אצבעותינו במו ידינו על ידי עבודה והשקעה אמיתית לשם פיתוח העולם.

טישטוש המידות שהזכרתי הוא לא באופן כללי כמו שאתה הצגת את זה, אלא בסיטואציה הזו- לתת לעני הרגשה נוחה.

ולגבי תחילת דבריך - תיקון המידות הוא בעל מעלה עצמית ולא בגלל ההשלכות המעשיות שלו. אדם צריך להיות נדיב למשל, במהותו, גם אם בפועל בחיים הוא לא יצטרך לתת. כי כך היא צורת האדם השלם. ומי שיהיה מוכן לוותר לאחר, הוא אדם שלא שם את עצמו במרכז החיים, וממילא יש לה השפעה גם על עצם אישיותו ועל יחסיו למערכת שבין אדם למקום.

משום מה יש לי הרגשה שאתה תמיד רק מחפש על מה להעיר, בצדק או שלא בצדק. לפחות תקרא היטב ותנסה להבין לפני שאתה כותב

מפריע לך שיש לי הערות? אין בעיה מעכשיו אקרא לזה "הערות והארות". האם רע בעיניך שאני רוצה לתרום גם ממה שאני חושב? 

לגבי תיקון המידות, המידה הטובה היא "לתת". "לוותר" הוא רק נגזרת של התנגשות עיקרון ה"לתת לאחרים" עם עיקרון ה"לתת לעצמי", ואנו צריכים לזכור לעזור גם לאחר, וככל שיהיה לנו יותר כך נוכל לדאוג לאחר יותר. אבל לחשוב שאנו נותנים ולשכוח שאנו גם דואגים לעצמנו, ולשכוח שנתינה לשם מידה טובה היא דאגה לעצמך ולמידותיך ולא לעני - זו גאווה בעלמא.

אין לי בעיה לפתוח על זה דיון, רק רצוי למצוא לזה מסגרת מתאימה יותר

כאילו על כל דבר שהוא מגיב לך הוא אומר בזלזול: נו, באמת...

נו, באמת..

אד הומינם – ויקיפדיה

בשביל הבדיחה של ה"נו באמת.."

אבל תודה על המידע.

אני חושב שבדיוק על זה נסוב המדרש הידוע

"אין ישראל נגאלין, לא מתוך הצער, ולא מתוך השעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדחק ולא מתוך שאין להם מזונות

אלא מתוך עשרה בני אדם שהם יושבים זה עם זה וכל אחד מהם קורא ושונה עם חברו וקולם נשמע"

כלומר נכון שבפועל זה יהיה המצב, אבל לא זו "הסיבה" לגאולה

התבלבלת עם 'חסל סידור פסח' שמקורו בקרובה של ריט"ע

ןבשמחה

 סליחה, לא שמתי לב שביקשת בעבר

מי שם בשקיץ?

כי לא יהיה לי אינטרנט.

מי שצריך אותי- יודע איפה למצוא אותי.

ו@ברגוע- לגבי ההמשך- אתה תמצא לנו בייביסיטר בשביל החיזוק?

אני אשתדל לזכור לעלות את החיזוקים,

אם לזה התכוונת..

ולא. עניין אחר.
בע"ה שיהיה לטובה ולברכה.

תלוי בהרבה גורמים
ובתפילות לבורא.

וכמובן לכל השאר גם כן.

א. אנחנו לא בשר תותחים. ברוך ה' רצו להשמידנו ו70 שנה אנו לומדים כיצד להתגבר על המזימות שלהם. 

ב. אנו צריכים לסמוך על קיום התורה והליכה בדרך ה', כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. לכן אנו צריכים תמיד לשפר את קירבתנו לה' ולהבין איך דרך זה אנו מצליחים. 

ג. אני יודע שאנשים לא רוצים לשמוע כאלה דברים, אבל לי יש הסבר לאנטישמיות. 

מי שלא רוצה לקרוא שלא יקרא.

ישנו ספר בשם "ראש הגבעה" לתלמיד הגר"א. הספר מסביר - הסכיתו ושמעו - כמה יכול להיות חמור להיות חסיד שוטה. או שבעה פרושים (מושג דומה לחסיד שוטה. שבע סוגי פרישות שלא באיזון נכון. גם חסיד שוטה וגם שבעה פרושים אלו מושגים קדומים שנמצאים בחז"ל). 

הספר הנ"ל מדבר באריכות - גם אם הוא נשמע קיצוני - אבל הוא מדבר באריכות על הבעיה של מצבים כאלו. כמובן, הדרך היא לא לוותר על החסידות או על הפרישות. אלא למצוא את האיזון הנכון. אבל על כך הוא מביא את האימרה הידועה "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". מי שלא לומד את הכללים, אינו יכול לנהוג בחסידות הראויה. 

עם ישראל הוא עם טוב במהותו. אבל כל טוב הוא בסכנה לטעות ב"לפום חורפא שבשתא" - לפי החריפות השיבוש. עם ישראל אינו שם לב מספיק ל"שבשתא" שיוצאת מחורפא דיליה, שמביאה למצב של כעין "חסיד שוטה". כשעם ישראל ילמד לתקן את זה - גם האנטישמיות תיעלם. 

נכון, יש אנשים רעים. יש עמים שרוצים להזיק. אבל ראשית אנו צריכים ללמוד קודם כל כיצד לנהוג בעצמנו בדרך נכונה, ואחר כך כיצד להיות "אור לגויים". ושנית, גם הרעים, גם הם - ישנם בהם שאם יבינו את האמת אז יחזרו בהם. וישנם כאלו שלא מבינים בכלל שלפי האמת צריך לנהוג בדרך טובה. גם זה ניתן בעזרת ה' לתקן, ולכל הפחות לזכור שאנו עושים מה שבידינו לעשות, והקב"ה ישלים. 

שמי שחכם עלול לטעות, ואז אנשים בטעות יחשבו שהוא לא כ"כ חכם

אבל סתם כי הגבתי לך

מישהו/י שכותב פה או שכתב פה בעבר?

עבדתי עליו כמעט שבועיים.

מחר תעלה עוד נגלה של תיקונים ואז זה יהיה מושלם.

מי נפגש איתך בשעות כאלה?

גם לי יש אייפון שמיועד רק ל-QA ואני משתדל לא להשתמש בו לשום דבר אחר. 

יעלה תיקון בהמשך.

בדיקות תוכנה (ובדיקות בכלל).

גם אני רעב רצח ואני עוד צריך להכין פסטה

אולי במקום לזרוק לפח תזרוק אלי?