אף אחד לא ידע כמה בכיתי בלילה
אף אחד לא שמע קולם של הדמעות
אף אחד לא הבין כמה היית חסר
כמה ציפיתי לידך המלטפת
שתכיל את הלב השבור, המרוסק לרסיסים.
אף אחד לא הבחין כשהיה פזור על הארץ.
לא ראו מאום. צעקו לו שלם - אתה שלם! תשלם...
אמרו לו תאהב, רק תאהב, תסלח, תתקדם.
ראוהו כאילו מכונה, מכילה את הכל ואינה זורקת. מכונה משוכללת. והוא קטן כאגרוף.
ומחיאות כפיים, מחיאות כפיים סוערות - למראה הצבעונית השבורה.
הוא נראה להם טוב. הוא נוצץ בשברונו, והם אינם רואים כמה רצוץ.
נותן וחסר, נותן וחסר.
נותן ממה שאין, וממה שלא ישוב.
אף אחד לא ידע.
אף אחד לא ידע.
הם אמרו לו תנשום, תישמר, תפעם.
העולם צריך אותך.
אבא צריך לאהוב, רוצה להתגאות, ואמא צריכה לדאוג, והאחים לחסות, וכולם צריכים.
כולם צריכים והוא כאילו אינו צריך דבר, כאילו אוויר. וכבר אינו רוצה.
ואמרו לו תוכל להיות כל מה שתרצה.
אלוקים, לו אך ברכת לו רצון.
והוא לא ביקש מאום, רק את ידו המלטפת, רק אותה.
ואיכזב.
אז רוצה להרפות, להרפות ולידום.
רעש מחריש.
רעש שקט.
ושקט,
שקט בלב.
שקט בראש.
הוא ציפה, ציפה שלפחות הוא ידע. שלפחות הוא ירחם.
אז עכשיו שבור, ואין יותר רצוץ מלב שבור.
והשבר סובל ומייפה, מייפה את הכל, וסובל.
יופי של כאב, וכאב של יופי.
נוצץ וזוהר בשמש, ולעיתים דוקר.
המראה הצבעונית השבורה.
מחזירה אור יפיפה. מסנוורת, וחותכת בשר.