אחרי שמישהו נפטר, כולם מדברים עליו גדולות
זה נכון שקל יותר לפרגן כשהוא לא איתנו בתחרות החיים
אבל לטעמי יש כאן משהו גדול יותר, הרבה יותר,
כאלה אנחנו,
רק אחרי שמאבדים משהו מבינים מה היה לנו ביד
רק כשאוכלים מבינים כמה רעבנו לפת לחם
רק כשמצפים יודעים להעריך את מה שקיבלנו
רק אחרי תיקוני השברים מבינים כמה מושלם השלם
אחרי צרה גדולה יודעים להינות מחיוך ממיס של ילד קטן
אחרי מחלה ארורה שמים לב לכל נשימה ובליעה ומודים
אחרי לבד בודד עד מאוד שמחים לחברת אנשים
אחרי רעש נורא בלתי פוסק יודעים להעריך כמה נאה השקט
אז אולי די?
אולי נסתכל על האור ונהנה ממנו כשלעצמו בלי צורך להיות קודם בחושך המר?
אולי נגיד לאנשים סביבנו כמה הם מיוחדים בעינינו ולא נחכה להספידם לאחר מותם?
אולי אם נבחר להתמקד בניצוץ האור המבליח, נגלה שזו התכלית כאן בעולם?
אולי אם נתמקד ביש הגדול, ביופיו של הורד, בבדיחה קטנה של ילד, בעפעוף של עין, בפעימה קטנה של לב, בריח תבלינים, בצבעי הסתיו היפים, בריח הפירות המשכר, בבריאות העבודה, ברוגע השגרה, בחברת האוהבים, בבינת הישישים, בשמחת הנתינה וביופי המסע, נגלה כי בעצם החיים הרב גוניים משלימים לתמונה מרהיבה?
נדע אז ונבין כי בלי האין המר לא קיים הטוב הבא, בלי חושך אין אור, בלי אכזבה אין הפתעה...
בלי שבר אין תיקון, בלי גשם אין סיכוי, בלי כאב אין ארוכה ובלי ייאוש אין תקווה...
ואולי גם נגלה שזה כל מה שאלוקים מאיתנו רצה, שנתבונן, שנבין ונדע, שנעריך את המתנות הקטנות, את יופי המסע, ופתאום גם לא נרצה אחרת ונקבל הכל באהבה.
חלק מהעולם המודרני 
).