פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 113)

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם
תִּשְׁכַּח יְמִינִי,
הָאָמְנָם?!
מַדּוּעַ ,
מַדּוּעַ רַק כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם
נוֹפְלִים
אֲנַחְנוּ מְחַבְּקִים
אֶת הָאֲדָמָה.

קבוצת כתיבה

נפתחה קבוצה חדשה לכתיבה, שיתוף, טיפים, הצעות לשיפור, אתגרי כתיבה הערות והארות.

מוזמנים/ות בשמחה להצטרף, לשתף ולפרסם🤩

ירושלים בין ערביים
דממה חרישית מכסה הכל כשמיכה חמימה
ואני פוסע חרש ברחובותיה העטופים צללים
דוק של קדושה מכסה הכל עד למלוא העיינים
והנשמה לא שבעה מלראות
מלנשום אוויר צלול
אוויר שמהול כל כולו במתיקות שחודרת את כל חדרי הלב, שוברת את כל המחיצות
ומגיעה ישר לנשמה.
והגוף מתמלא,
רווה אבל שואף לעוד
והרוח הזאת
שלוחשת ברכות
שמזכירה נשכחות
מהפנטת,
מסחררת,
מלהטת,
ונושאת הכל.

אני נושם את כולה,
מנסה לאחוז ולו לרגע
במיסתורי הוויתה
בשקר היפיפה הזה
שמכסה על חורבן ללא תכלית
על דמי אחיי שזועקים מן הארץ
על בכיות אימהות עת בישלו עולליהן.
כאן דרך דוד המלך
ושלמה כונן מלכותו
כאן נותצו אלילים
בשיכרון חדוות עוזו
לכאן נשאונו כיסופינו
באלפי שנות נדודים
רק לרצון הארץ האחת
היו עינינו חוזים.

ובעת סילסולי המואזין
התאחדו עם קול סליחות אחינו בני המזרח
ובעת דם אהובים
התערב עם דם נבל
נשאנו רגליי
על עבר בית קודשינו
אל עברינו
עתידנו
ועומק משאלותינו.

על ההעדר
אשר מאין
אין קול
ואין דממה
ועל אשר אבד בלי דעת
בעת הכעסנונו
בחרון אף וזעמה.

ניגבתי את דמעות הכותל
התרפקתי על אבניו
וביקשתי ממנו שיגלה לי
סיתרי ליבו ומחשבותיו
על רווקה בת שלושים
עם אלפי נחלי דמעה
ועל שערי דמעות שלא ננעלו
אפילו בשעת הנעילה

דמעתי,
ייחלתי,
לגעת
ולו רק קצת
בפיתוחי החותם
בסוד ההויה
בהעלם,
בנסתר
שנפרש מבעד לאפילה

ירושלים,
ליבי- אהובתי
משוש חיי
וזיו הודי
את כל שירי האהבה
אשורר לך עד בלי די
כי את אהובתי-תמתי
את לי פרח
במדבר.

מוקדש לבן ציון שאין לו ערך גם לא בפז - אהוביה ה' ואנחנו ננקום את דמו.

על אלה אני בוכיה.

 

אֵיךְ נִרְאֶה בֶּן צִיּוֹן?

תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ
עָשׂוּי יַהֲלוֹם מְנַצְנֵץ
שְׂפָתָיו מְפִיקוֹת אוֹר
וּנְבִיעַת לִבּוֹ מַרְטִיטָה
עֲדִינוּת וְעוֹז אֲרוּגִים לָעֶצֶם אָחֹד

 

אֵיךְ נִרְאֶה בֶּן צִיּוֹן, כָּזֶה שֶׁמְּסֻלָּא בַּפָּז?
לְפִיתַת יָדוֹ הַחֲזָקָה מְחַמֶּמֶת
הָרוּחַ שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת מִפָּנָיו מְלַבָּה
דִּמְעָה נִתֶּכֶת בִּפְסִיעוֹתָיו
מְמִסָּה אֶת דָּמוֹ הַמְּבַעְבֵּעַ

 

בְּעִירָתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁבְּהִתְנוֹפְפוּת פְּאוֹתָיו מִתְגַּלֶּה
וַאֲדָמָה רְטֻבָּה כְּבוּץ דָּבִיק שֶׁסְּפוּגָה לְגוּפוֹ

 

אֵלֶּה מְגַלְּמִים אֶת דְּמוּתוֹ
שֶׁל בֶּן-צִיּוֹן

 

אַךְ

קוֹלוֹ הַמְּנַגֵּן תְּנַךְ נָדַם
עַתָּה הַתָּנָךְ סָפַג בְּדָם
מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ
מוּל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם הַמִּשְׁתַּפְּכוֹת נִשְׁקְפוּ

 

צִיּוֹן

גּוּף טָהוֹר שֶׁנּוֹצַר מֵאַדְמָתֵךְ
חָזַר אֵלַיִךְ.
חַבְּקִי אוֹתוֹ!

 

במוצאי יום מנוחה נאמר קינה בתוגה,לא נשתה כוס הבדלה כי הושקנו כוס תרעלה.

בין שבעים זאבים כבשה במר בוכה, איה אליהו ואני פה נשחטה.

 

במוצאי השבת נברך על שלהבת ,וליבנו דווה איך האש נאחזת ,

בקודש הקודשים עולה ומתפרצת ,את טבורו של העולם שורפת ומלחכת,

במקום רעש תמידים גלי אש מתנפצים

 

איה אליהו ואני פה נשחטה.

 

במוצאי יום תענוגים לא נריח הבשמים,

כי נפשנו דואבת מאנה להנחם,

כי לא הורגל החוטם בריח קודש הבושם,

ויריחו חרבה עיזים לא מתעשטשות בה

וכלה בעיר הקודש לא יוצאת מבושמת,

ולשכת בית אבטינס נפלה עם מקדש הנהרס

 

 

את לילה
אני חושך
שנינו משחקים
מחבואים.

את בוקר
אני אושר
שנינו מתערבלים
כמו זוג יונים.

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר
שכחתי.

ואת זוכרת
גם לתהות
על החיים
עלי
ועל אתי

ואת
נהרות ושצף אש
ואת מילים צלילים ונס
ואת תהום
ואת צללים
ואת יללת הרוח
בין ההרים.

ואת קוסמת
שמכשפת אותי
אלייך
ואת נושמת
אבק דרכים
שמחול מדבר
בעקבותייך.

ואת פוסעת
שאור הכוכבים נוגע
בכפותייך
את נפתחת
פורשת זרעותייך
וצונחת
אל התהום.

רטט.

רעד עובר בי.

 

מין תשוקה ההולכת ומתפשטת בעולם, מין כמיהה אין סופית לשם

זרם חשמל שדוקר בגופי בא ונעלם, בא ונעלם.

 

וההתרגשות מרעידה את קצות האצבעות, הלב מאיץ דפיקותיו, פעימותיו הפכו לתוף רועם

רגליים שרצות מאליהם אל האופק ואני כמו חולם.

 

אהבה הנמתחת מתחת לרקיע ארוך, ציפייה לעיניים מביטות

להבות כחולות שמרצדות בפנים בעורות ומבעירות.

 

אני בתווך. דוהר ונסחף

הרוח עוזרת לי לחוש שאני עף.

 

כמו מעיין מבעבע, מימיו זורמים בינות לסלעים, סוללים דרכם אל הלב.

ללא מעצור ובתשוקה תמידית אל האוהב.

 

געגוע הלב למעיין.

 

אני לנשמתי.

 

לַיְלָה. יָם. חֹשֶׁךְ. חוֹף. אֵי בּוֹדֵד.

 

מִסְּחִיפַת הַגַּלִּים הַקּוֹצְפִים
הוּטַל בְּשִׁבְרִי סְלָעִים.

חַי?
מְעַט.

 

חוֹף רָחָב פֵּרֵשׂ כַּפָּיו לְקַבֵּל אֶת הַגּוּף
הַכִּמְעַט חַי וְנוֹשֵׁם בִּכְאֵב צָרוּף
כִּתְמֵי דָּם מִלֵּב שֶׁפּוֹעֵם וְאוֹזֵל
קְרִיאוֹת עוֹרֵב קָרְעוּ אֶת הָאֹפֶל

 

אוֹר יָרֵחַ חִוֵּר שִׂחֵק בִּצְלָלִית הַשְּׂרוּעָה
נְשִׁימָה אַחַר נְשִׁימָה נִהְיְתָה כְּבֵדָה

 

דְּמוּת נִשְׁקָפָה לְפָנָיו

 

מִיָּד
רוּחַ חַיָּה בָּמַת הַמְּחַרְחֵר
עֲצָמוֹת נִרְקְמוּ לְכַסּוֹת דָּם בּוֹעֵר

 

מַבָּטוֹ נִהְיָה תַּקִּיף
וְלִבּוֹ הָיָה בַעַל עִמּוֹ
נַפְשׁוֹ דְּלֵקָה בְּאֵשׁ זָרָה
וּבְקִרְבּוֹ סְעָרָה.

 

שִׂנְאָה.

 

כִּמְעַט וְהֵנִיף יָד עַל הָעוֹמֵד מוּלוֹ
לִדְקֹר אֶת הַנִּרְאֶה כְּנֶגְדּוֹ

 

לִדְקֹר
אֶת
הוּא עַצְמוֹ
הַמִּשְׁתַּקֵּף בְּבָבוּאָתוֹ

אבא. אתה שלוותי. אתה נשמתי. אתה כל עצמותיי.
ולמי אכתוב? ולמי אדבר?

ממך אליך כל מהותי. הרי ידעת שבתי וקומי
פלאיה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה

מה אני?
מה חיי?

מה נשמתי בלעדיך.
נשמתי אתה. נשמתי בך. 
חיבור נצחי

כמה רחוק המרחק. כמה מסכים
כמה מסכות. אני רוצה אותך.
אותך. רק אותך אבא.

אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך.
אתה בכל מקום.
אני יודעת
אני בטוחה
אבא תרגיע אותי. אני פוחדת.
פוחדת למרות שמאמינה!
מאמינה לגמרי לגמרי!
מבטיחה!

אז תסלחו לי אם יוצא קצת בוסרי או לא משהו...

 

אדון הכל

אחד יחיד ומיוחד

וישמע את הקול

שמע ישראל...ה' אחד

יושב ברקיע במרומים

מסובב המציאות בחוכמה

כל פיות קדושים אליו הומים

נפשם ורוחם אליו כספה וצמאה

הכל לטובה

הכל יגיע לאידיאל

ובשבילנו זו חובה

להאמין ולהתרומם מעל

יושב בשמים ישחק

ה' ילעג למו

בגלל גודל המרחק

בין ה' לעמו

בין בשר ודם

למלך מלכי המלכים

זה אדם

וזה גדול ונערץ ממלאכים

אם היינו יודעים את התכלית

את התחנה האחרונה ברכבת

אם לאחרית הימים לנו הייתה תגלית

הבאה ממשמשת ומתקרבת

היינו מבינים את הכל

כמה טוב ה' נתן לנו

בכל מכל כל

טוּב הארץ מצאתנו

ואז היינו את פינו ממלאים

בשחוק, גילה ורינה

וגם כל המחלות והחליים

היו כמשהו מחשל, כהכנה

ששון ושמחה ליהודים

משתה ויום טוב

וכל אומות העולם מתייהדים

כי העולם נהיה רטוב

מדמעות שחוק וצהלה

מבכי של התרגשות ושמחה

קול חתן וקול כלה

בשובך ה' לציון עירך

אך כרגע שאין אנו במצב

ואין עינינו יכולות להסתכל למרחקים

וקלקולי האדם בבחינת "ויתעצב"

על פשע וחטאה אנו על חזינו מכים

נוכל לבכות בכי

שפורץ החוצה בפתע פתאום

נוזלת דמעה בודדת על הלחי

על אותו רעיון, אידיאל, חלום

של גאולה ושל בית מקדש

של בניין חדש

של בירה ושל עיר בצורה

של טירה ושל מנורה

אך שלא נבכה בכיה של חינם

שנתבכיין ונתמסכן על מר גורלינו

כי למרות שדמעה יורדת על עינם

אנו יודעים שמובטח לנו עתידנו

אך על צער השכינה

על צמצום קודשא בריך הוא

על יגון, צער וקינה

על זה שחכמי ישראל לא מיחו

אנו צריכים לבכות בכי של בניין

בכי שיבטא חיבור ואהבה

ואז בורא עולם בקניין

יגאל את כנסת ישראל מכאבהּ

ושיגרום לאותיות הפורחות

לחזור חזרה ליריעה

לבנות ציון הצורחות

לשוב להלל לי-ה

לאבנים הבוכיות וההרוסות

להתאחות יחד עם כל השברים

ושיבטחו ויהיו בה' חוסות

מזמורי תהילים העם קוראים

ליבו של העם מכוון כנגד ה'

משועבד לריבונו של עולם

ובמקום לחפש כל אחד מי אשם

כולם אוהבים את כולם

וכששוררת אהבה ואחווה

הקב"ה משרה שכינתו

וכשאין כעס, מדון ואיבה

גם נקיים אנו מחטוא

למרות שאולי מדי פעם נופלים

יש מעידות ונסיגות

אך במעלה אנו עולים

גם אם יש קצת חריגות

ואהבה תשרור שם

הכל יתחמם מאוּרה של אש התמיד

חטא, תמיד ואשם

אש מן השמים ה' עליהם יוריד

ונזכה שיבנה במהרה בימינו

נבוא לפניו שם ברננה ובצהלה

ושם ישיש חלבנו ודמינו

בואי כלה בואי כלה

אֵיךְ אַתְּ מְסוֹבֶבֶת אוֹתִי?
אוֹר מַקִּיף.
אָנָה תֵּלְכִי?
לְחוֹפְשֵׁךְ אֵין תַּעֲרִיף.

עַד שֶׁבָּת, שֶׁבָּאת,
הִדְלַקְתְּ לִי אֶת הָאוֹר.
יוֹתֵר כְּמוֹ כַּדּוּר דִּיסְקוֹ,
שְׁלַל צְבָעִים סְחוֹר סְחוֹר.

מָה לְךָ יְחִידָה ? תֵּשְׁבִי ,
תִּצְפִּי מִמֶּרְחָק.
לִי לְחַפֵּשׂ תִּתְּנִי.
תְּנִי רֶמֶז דַּק?!

כַּמָּה יָפֶה, כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה,
אוֹרֵךְ הַגָּנוּז.
יֵשׁ לְהִזָּהֵר, לֹא לְמַהֵר.
אַל תִּהְיֶה חָפוּז.

כָּל הַזְּמַן הַזֶּה,
חִכִּיתָ לְזוֹ הָעַלְמָה.
מָה יִקְרֶה אִם עוֹד מְעַט,
תַּמְתִּין בִּדְמָמָה?

''התפטרתי.''
הזעם עולה בליבי בבת אחת. חזק ואימתני וחולני. היא שותקת בכל זאת, כמו שהיא התרגלה ורצה למטבח לארון הגבוה, איפה שהשוקולד.
אליהו נעמד מאחוריה.''מה.''
''מה אתה.'' היא אומרת בשקט. ''בסך הכל באלי שוקולד.'' היא קורעת את העטיפה בחוסר זהירות ושתי קוביות נשברות ונופלות על הריצפה שהיא שטפה לפני חצי שעה.
אליהו מתכופף להרים אותן ואז מרים אליה עיניים פגיעות. ''אל תדאגי.. ה' יעזור כבר.''
היא כועסת עוד יותר. ''לא סומכים על הנס.''
היא צודקת. הוא יודע. ''אני.. זה לא מתאים לי שם. המצליחנות, התחרותיות. אני---'' הוא נושם עמוק. ''אוהב את התורה. היא תמיד.. בקצב שלי." הוא מתגמגם וזה לא נעים לליבי לשמוע אותו ככה.
''גם אני אוהבת את התורה.'' היא מוחה ואז יורדת ללחישה. ''אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? שאני אוהבת גם את הילדים שלי. אהבת נפש.'' הטון שלה יורד עוד יותר. ''וכשהילד שלי הקטן הולך לישון היום עצוב ומחר בבוקר הוא יקום עצוב כי כל הכיתה שלו תלך להתגלש במגלשות מים בצפון והוא ישב איתי בבית כי לא היה לי כסף להביא לו - אז זה שורף לי. יותר מכל תורה שבעולם.'' היא יורה את המילים בלי לחשוב, בלי לברור. והיא לא שמה לב איך גם לאליהו שורף פתאום. שורף עד שכל הלחיים שלו נהיות אדומות והגוף שלו רועד כמו להבה בודדה עד שנגמר הפתיל וכל השריפה הזאת מתפרצת מהבית, מעיפה בדרך מההדף אגרטל שחור עם פרחים לבנים שמתנפץ על הריצפה ברעש. מתמזג עם הדלת הנטרקת.
ליבי צונחת אחריו על הריצפה, נותנת גם לרסיסים שלה להתפזר. ובין כל הרסיסים האלה, פירורי האדמה והשורשים התלושים - אפשר לראות פתק מקומט עם לב אדום במרכז ומילה אחת.
'מאליהו'.
ואיכשהו הפתק הזה מצליח לשרוף לליבי יותר מהכל.


אליהו עומד על המדרכה הצרה, מצד אחד שלו כביש סואן ומהצד השני שדות.
הוא עומד עם הפנים לשדות.
הגב שלו שמופנה אל הכביש מתכופף קדימה. עייף.
הפאות שלו מתנדנדות ברוח, מתפללות.
מתחננות לשלווה, לאהבה שלמה.
הכעס שיושב לו על הלב מתכדרר לעיגול דביק ועיסתי שחוסם לו את הקנה.
והלחץ מועך אותו, חונק את הפתח האחרון שנשאר.
''אנחנו עוברים ליד'' הוא אומר פתאום, מרים עיניים למעלה. ''אני עובר לידה והיא, לידי. וכבר שכחנו למה זה ככה. ואני רץ ללימוד והיא לילדים וכל כמה זמן אנחנו נתקעים ומקבלים בומבה במצח ואז אנחנו כועסים.
למה אתה כאן ולא שם.
למה את עומדת לי באמצע.
ובאמת אבא, באמת שכחנו כבר למה זה קורה, למה השבילים שלנו תמיד מצטלבים, למה הכאבים שלנו תמיד מתנגשים.
שכחנו שאנחנו באותו השביל.
ואם כל הבלגן הזה היה יער - אז אנחנו בו ביחד.
מחפשים את הדרך בחושך, נתקעים וממשיכים לברוח.
אבל אתה רצית יד ביד.
כל העולם הזה הוא איחוד. של מעלה ומטה. של נשמה וגוף.
של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
זה מתחיל בפרטים הקטנים, בשני אנשים שהולכים לבד ברחובות חשוכים, אבל בעצם הם ביחד.''
חיוך עדין עולה על השפתיים של אליהו. תקווה קטנה שמזדחלת ללב בלי לדבר.
''רצית תורה, נכון. אבל רצית גם דרך ארץ. וכל עוד אני דורך על הארץ הזאת, בעולם הזה הגשמי - אני חייב ללכת בדרך של בני אדם ולעבוד ולפרנס ולהילחץ ולהתפתל ולהתכווץ.
ולגדול.''
הוא שותק רגע, נותן למילים שהוא אומר להתכסות באדמה. נותן למים לחלחל.
''וכל עוד אני הולך בדרך הזאת---'' הוא מסתכל קדימה. ''אז אני רוצה את זה איתה, יד ביד.''
הרעש של הכביש משתיק את המילים שלו אבל השדה פותח לב ואוסף אותן אליו. כמו יהלומים.
כמו תפילה.

אליהו לוחץ על הידית. הבית שקט, ליבי לא בסלון. הוא רץ למרפסת מקווה בכל זאת---
הנה היא.
''צדקת'' העיניים שלו זוהרות. ''צדקת, כל העולם הזה הוא שביל דק, בין עליונים לתחתונים. יער מפחיד בין ארמונות לשודדים ו--- הדרך הזאת לא קלה אבל אסור לברוח לארמונות ולעצום עיניים מהליסטים.
צריך להיישיר מבט וללכת בדרך הזאת, דרך הארץ. עם התורה. אבל בדרך הארץ.'' הוא שותק מתלבט. ''וצריך ביחד. '' הוא מכריע בסוף. ''צריך יד ביד.''
גם העיניים של ליבי נוצצות כבר. וזה לא חוכמה כי זה קורה לה מכל שטות לאחרונה. היא מנגבת אותן מהר.
''בואי רגע.'' אליהו לוחש. לוקח אותה איתו לחדר של הילדים. הוא ניגש לנתן הישן, מסדר לו את השמיכה ונושק לו. ''הנה נס - נתן''. הוא אומר ועובר לשירה. ''הנה, נס שירה.'' נשיקה.
''ונס נחמן.'' שהוא באמת כל רגע שהוא בריא ושלם ולא שבר כמה איברים מהשטויות שלו, זה נס.
''ונס אדל.'' נשיקה אחרונה. ''הכל ניסים, את מבינה?'' הוא מסתכל לתוך העיניים הדואגות של ליבי. מקלף מהן את הפחד. ''הכל ניסים, החיים והבריאות והילדים, והגידול שלהם. זה השם בכלל, נותן להם חיים ושמחה וטיולים כל יום מחדש. ועל הנס הזה כן סומכים. כי אין לנו על מה להישען, מלבד הנס הזה.''
ליבי נרעדת. ''אבל---''
אליהו קוטע אותה. ''שש..שש.. אני יודע. מחר אני אגיד לרוזנברג שהתחרטתי. הוא יסכים לקבל אותי, אני בטוח. אבל אל תסמכי על רוזנברג ולא על המשכורות שלו. תסמכי על הנס. על הנס הזה שמעיר אותנו כל בוקר ואת הילדים-ניסים האלה---'' הקול שלו נשבר באמצע ומתחבר בחזרה. ''שאני כל כך אוהב.''
ירח מציץ מהחלון שולח קרן אהבה לבית-ניסים הזה. נחמן מתכווץ ומשתעל מתוך שינה.
מתרפה בחזרה.
ודרך חדשה-ישנה נולדת. לאט לאט.
מרסיסי אגרטל שחור ופירורי אדמה ולב אדום במטבח.
ובדרך הזאת יש תורה ויש דרך ארץ.
ביחד.
ויש ליבי וישי אליהו.
יד ביד.


כל מיני סוגים של ניסים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית

זֶה הִתְחִיל כְּשֶׁהִפְסַקְתִּי לְהַכִּיר אֶת עַצְמִי

אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת בַּשְּׁוָקִים וּבִרְחוֹבוֹת
אֲחֻזַּת שִׁגָּעוֹן
וְטֵרוּף

זֶה הִתְחִיל כְּשֶׁלֹּא זִהִיתִי אֶת עַצְמִי

שָׁעוֹת מוּל מַרְאֶה
מַבִּיטָה בְּעֵינַיִם רֵיקוֹת
וְהַלֵּב מִתְחַנֵּן

זֶה הָיָה כְּשֶׁמַּשֶּׁהוּ בְּנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי אָבַד
וּכְבָר אֵין לִי כּוֹחַ לְחַפֵּשׂ
מָה בִּכְלָל שְׁוֵה לֵב אָטוּם
יַלְדָּה שֶׁלֹּא מַרְגִּישָׁה
וְעֵינַיִם רֵיקוֹת
מִתְחַנְּנוֹת

יום רודף יום
רודף יום
רודף יום
רודף רודף רודף

המתח והלחץ אופף
את לחיי בדמעות מלח שוטף
ליבי כבר כואב ושורף

מתי כבר אחוש קצת.... כיף?!

 

 

הלילה ירד על העולם בערפילים של חושך, כהות.

"את חיה?" שאל אותה אבא אז, והיא לא הביטה בו בכלל, כי היא כבר לא הרגישה שהוא ממש אבא.

קשה לו, וזה הגיוני. הבת שלו נעלמה, ועוד שבוע... זה יהיה התאריך.

אבל למה הכל חייב לפעול לפי הגיון, קר ואדיש?

ואם הכל באמת בעולם הולך לפי הגיון, למה לשום שאלה שלה אין תשובה?

שום- שאלה? אף אחת?

היא עצמה את עיניה ופקחה אותן בבהלה שנייה אחר כך, כשהנייד שלה ציפצף בזדונות. מפריע.

'היי, את חיה? זאת תהילה.' הביטה בהודעה שהתקבלה, מושיטה יד ובתנועה חצי אוטומטית מוחקת אותה. את חייבת להשתמש בביטוי של אבא עכשיו, תהילה? כי זה לא עושה לי טוב.

ובכלל- תחשבי שנייה על אבא. הוא הרי גדל בבית כזה, ככה דיברו. והוא התרגל. וגם את, גם את חשבת שהתרגלת, שחני ישבה ואמרה לך שככה הוא אוהב, ובנימין ישב גם הוא לידה, ורק חיבק.

ולא היו מילים אז, כי יש רגעים ששווים יותר, ששום מילה לא צריכה להאמר, כי השתיקה מדברת בשביל עצמה. וטוב ככה.

אבל אז? אז חני... נעלמה. זו לא רק היא, הלב שלה צרח פתאום. זה הפגוע הזה, שנכנס לחיינו בלי להתריע, בלי לרחם אפילו לרגע. והרוע הזה? שהמחבל שפגע באחותה... שוחרר? שיעשו כמה החלפות שהם רוצים בשביל גופות של חיילים. אבל הוא? הוא, שעוד יכול להסתובב ברחובות, לרצוח, כי הוא גדל על שנאת היהודים באופן עמוק, מזוויע? הוא?

"היי, למה את עצובה?" קול ילדותי שאל והיא מהרה לזייף חיוך. לא מרשה לעצמה יותר מזה.

"אני לא עצובה" שיקרה. ולא היה לה אכפת מזה. בכלל לא.

כי אם לאלוקים לא אכפת ממנה, למה שלה יהיה אכפת ממנו?

"את בסדר?" אחותה הקטנה הביטה בה, תמהה. "את עצובה כי חנה מתה?"

"אומרים נפטרה" תקנה ביובש, בוהה בציפורניה. ולא בוכה, אף פעם לא בוכה. העיניים שלה יבשות, והלב?

הלב? היא לא יודעת.

"אבל אבא אמר לי שהכל מה'" מחתה הקטנה. "אז לא צריך להיות עצובים. ואבא גם אמר ש... הכל יהיה בסדר... אבא אמר שהיא תקום בתחיית המתים, ככה קוראים לזה. נכון?" שאלה.

ולך? היא דחפה את אחותה בכוח מראשה. לך? לך אבא לא אומר שהכל ממנו? לא אומר לך יום יום- שעה שעה? הוא לא מאותת לך את זה, באיתותים הכי גדולים שיכולים להיות?

יכול להיות. עצמה את עיניה. אבל שהאבא הזה לא יתפלא שאני לא רואה, הדמעות מטשטשות לי את הראייה.

סליחה אבא, זאת אשמתך.

****

 

 

--- כל הזכויות שמורות.

פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי מָה שֶׁאַתֶּם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי הַיּוֹם
אֲנִי הִתְבַּגַּרְתִּי
אֲבָל אַתֶּם מַמְשִׁיכִים לְיַסֵּר אוֹתִי בַּדִּמְיוֹנוֹת שֶׁלָּכֶם
מִתְבּוֹנְנִים בִּי בְּהַעֲרָצָה
אֲבָל אֵין לִי מָקוֹם
 

תּוֹדָה עַל הָאִידֵאָלִיזַצְיָה 
זֶה מַחֲמִיא לִי לִזְמַן מָה
אַךְ בַּחֲלוֹף יוֹם יוֹמַיִם
זֶה קוֹרֵעַ לִי אֶת הַנְּשָׁמָה
 

בִּמְקוֹם אִידֵאָלִיזַצְיָה
הָיִיתִי שָׂמֵחַ 
לִמְעַט
לְגָלִיזַצְיָה
זֶה יָכוֹל בְּהֶחְלֵט לְהָקֵל עָלַי עִם כָּל הַפֶּרְפֵקְצְיוֹנִיזַצְיָה

הָיִיתִי רוֹצֶה מִישֶׁהוּ שֶׁיִּשְׂנָא אוֹתִי עַד כְּלוֹת
וְעַד כְּלוֹת יֹאהַב
שֶׁיִּלְחַשׁ לִי פָּנִים בְּפָנִים-
"אַתָּה זֶבֶל שֶׁל בֶּנְאָדָם"
וּבְאוֹתָהּ נְשִׁימָה
"אַתָּה מַדְהִים"
אוּלַי הָמִישָׁהוּ הַזֶּה הוּא אֲנִי?

טוֹב לִי
לָתֵת לְמַחְשָׁבוֹת דְּרוֹר
דַּי, כַּמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר
טוֹב לִי לִשְׁפֹּךְ בְּלִי לַחֲשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי
לְנַקּוֹת שִׁכְבָה וְעוֹד שִׁכְבָה
מִיּוֹם לְיוֹם אֲנִי מוּכָן יוֹתֵר
אֲנִי בָּשֵׁל יוֹתֵר
לְאַהֲבָה

אַתְּ יוֹדַעַת
אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן
עִם שִׂמְלָה וְזֵר
מְחַכָּה לֶחָתָן
רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר
בִּשְׁאֵלָה
אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי
רָצִיתִי לִצְעֹק
רָצִיתִי לִבְכּוֹת
אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם
רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי
לְהִנָּצֵל
שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל
רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת
רָצִיתִי רַק מְעַט
לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת
נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים
הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת
נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל
אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים
נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק
אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם
לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם
אַךְ מֶלֶךְ
לְלֹא כֵּס
לְלֹא צֶלֶם
נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי
יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי
וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע
בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק
עָשׂוּי לְלֹא חַת
נָעוּץ כָּחֶרֶב
בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי
וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ
לְעֶלֶם מֵת
וְנִשְׁאַר עַתָּה
רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר
נָמוֹגוּ צְלִילֵי
הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי
עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם
עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם
אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.