וחורבן
אבל נשמע שיש תקווה בסוף
תורם דם
תורם דםתורם דםחדש פה אבל נשמע מגניב
תורם דםציון קריה נאמנה
איכה הייתה לזונה
שם נבוא לפניו ברִנה
עיר בה דוד חנה
תל שכל פיות פונים אליו
שהתפילה עולה אל הקב"ה "דוּך"
ע"י הקטרת הקטורת או עבודה בכליו
בין הכרובים שררה אהבה, ממש שידוך
אך עכשיו אנו בהסתר גדול
החורבן עמוק ומכאיב
ממעשינו הרעים אנו צריכים לחדול
לאהוב את עצמינו ואיש את אחיו
ללמד זכות על כולם
לקרב ולקבץ רחוקים ונידחים
להסיר מהם את עוּלם
כי בסה"כ הם לנו אחים
ובזכות אהבת חינם ובחירה בחיים
הקב"ה ישכון בתוכינו
ולא רק בגלל "למה יאמרו הגויים"
אלא בזכותינו
מעשים טובים ומצוות
תפילות ובקשות
ערבות, לולבים, אתרוגים וענף עץ אבות
אפילו המצוות היותר קשות
נשמת כלל האומה
אין בה פגם של ממש
ירושלים סביב לה חומה
הכל כתוב בחומש
אך יש בפרטים פגמים
שיכולים לפגוע בכלל
בכל מיני מצבים ותחומים
אך בנשמה אי אפשר לפגוע כלל
הנשמה טהורה ומזוקקת
ממחצב א-לוקי נחצבה
אך כשיש חטא נאנקת
ניתן לחוש את כאבהּ
זרים דרכוּ במקדש
טימאו כל השמנים
אך זה לא חדש
אנו לא בדיוק חסרי אונים
אנו לא בדיוק "נקיי כפיים"
שנוכל לומר ידינו לא שפכו
מזל שהקב"ה ארך אפים
יתברך הא-ל ברוך הוא
ואחר שנכה על חטא
שנבין שיש מעשה לא טוב בידינו
לא תהיה הארץ לשחת
כשהבשר בין שינינו עודנו
אחרי כן יקרא לך עיר הצדק
לא מענים גר, אלמנה ויתום
היד לא כל היום על ההדק
בגוף הכלל יש בו מתום
תפקידנו לרפא פצעים
לאחות את השברים
שתהיה הבחנה בין המתים ובין החיים
שלמצבינו נהיה ערים
ואז יבוא גואל
ישיב מקדש לתוכינו
כי נפעל עם א-ל
הכל יהיה מכוחינו
שינבע ממקור עליון ונשגב
מהאור של הנשמה שיזרח
ולא נהי בעינינו כחגב
אלא כשדה שושנים שפרח
ונבנה בתוכינו משכן
שיהיה מקום לה'
והעולם יהיה מתוקן
הכל יהיה טוב, ב"ה...!!
!!!תות"ח!שמח לשמוע...
תודה.
תות"ח!אחרונהכן, נכון, סורי...
וואו, תודה רבה על המחמאה, ממש כיף לשמוע...!
לא עושים את זה, אבל עשיתי... ערכתי טיפה. יותר נוח לקרוא
זמן דמדומים ומרגוע, רוח קלה שמנשבת וחולפת
עד שדפיקה קטנה על הדלת, והנה היא. נכנסת.
אני יושב על הספה פוחד והיא שותקת מולי,
מביטה בעיניה שדוקרות כל חלקיק בגופי,
רעד עובר בי.
ככה, ללא התרעה מוקדמת, באה נשמתי?
אישוניה בוערים
בלהבות קטנות מרצדים
ונפשי בקרבי במחול פחדים
מתהומות נשכחות מעלה הרהורים
כמו שבאה
כך יצאה.
השאירה אותי דומע
ונהרות של אור שופע.
הלב החל
מְגַעְגֵּעַ
חדש פה..
בעת אתנחתא היא תפסה אותי, זמן דמדומים ומרגוע, רוח קלה מנשבת.
עד שדפיקה קטנה על הדלת, והנה היא. נכנסת.
אני יושב על הספה פוחד והיא שותקת מולי.
מביטה בעיניה שדוקרות כל חלקיק בגופי.
רעד עובר בי.
ככה, ללא התרעה מוקדמת באה נשמתי?
אישוניה דולקים, בוערים
ונפשי יבקרבי במחול פחדים
כמו שבאה
כך יצאה.
השאירה אותי דומע
ונהרות של אור שופע.
הלב החל
מְגַעְגֵּעַ
הוא יושב על החוף,
גופו נכווה מהחול החם,
מסתכל על הגלים,
איך שהם מתנפצים,
לאלף רסיסים...
הוא מסתכל עליה,
במבט נוגה,
רואה אותה,
דמעה נופלת מעיניה,
מעביר את אצבעו,
לנגב אותה,
את אותה דמעה,
מלטף את פניה,
שולח יד לעבר שיערה,
ללטף,
שיערה החום,
זוהר בשמש,
מזיזה אותו מצד לצד,
כאילו הכל בסדר,
אבל הכל לא בסדר,
בפנים מתחוללת בה סערה,
בראש עומדת השאלה,
"האם אני אוהבת אותו?"
האם הוא אוהב אותה?
בתוכו הוא מוציא את כל מגירות הלב,
מבלגן אותן,
למצוא את המפתח,
המפתח ללב,
שלה,
הוא זורק,
מעיף,
הכל,
לא מוצא,
מסתכל עליה,
כאילו שואל אותה,
"איפה החבאת את המפתח?"
מחזירה לו מבט,
תתמודד לבד,
מניחה על כתפו,
את ראשה,
שולח את שפתיו,
לנשק,
את לחיה,
להגיד לה שהכל בסדר,
לוחש לה,
"מאי אני פה",
היא כבר מרגישה,
יותר נינוחה,
מחבקת אותו,
חזק חזק,
"יואב בוא נעבור את זה ביחד"
לוחשת אליו.
אל מול עיניהם,
השמש שוקעת,
השמים נצבעים באדום,
לוקח את ידה בידו,
נותן לה חום,
אהבה,
הים שקט,
דממה מסביב,
מאי,
יואב,
יושבים על החול,
יחפים,
הים מעביר להם,
את הדאגות,
מנקה הכל,
כמה רגעים,
מחוץ לדמיון...
מאי פוסעת לים,
יואב מסתכל עליה,
מבט מאוהב,
איך שהיא יפה בלילה,
הכוכבים,
מאירים אותה,
מראים את יופיה,
יואב הולך בעקבותיה,
שם לבד,
הם נכנסים לים,
זורמים עם הזרם,
או שלא?!
מאי לאט נעלמת,
מעיניו של יואב,
נלחץ,
איפה היא?
פתאום היא יוצאת,
מהמים,
עשתה צלילה קטנה,
ראתה את היופי,
שמתחת לפני השטח,
מתחת לאף,
של כולם,
היא נעלמת,
שוב,
איפה מאי?
טובעת,
אל המעמקים,
יואב,
צולל אליה,
תופס אותה,
לא משחרר,
מרים,
לאט עולה,
מגיע לפני המים,
מושך,
אל החוף,
הדמעות,
מתפרצות ממנו,
מיואב,
"זה לא הזמן שלך ללכת!"
צועק,
לא יודע מה לעשות,
היא מגיעה,
נערה שמחה,
בדיוק כמו שמאי הייתה,
משתלטת,
על המצב,
"תתקשר לאמבולנס",
היא אומרת,
ליואב,
אומר,
"מאי תתעוררי"
אבל כלום,
שום דבר,
אמבולנס מגיע,
המצב אבוד,
אין סיכוי,
"זה לא קורה לי",
יואב אומר לעצמו,
מגירות נפתחות,
בבית,
דברים שלה,
נערמים,
בין כל הדברים,
מונחת לה,
מעטפה,
עבה,
"במקרה שהלכתי תפתחו",
כתוב עליה,
על אותה מעטפה,
משהו שהתחלתי לכתוב אני ממש אשמח לשמוע את הדעות שלכם לגבי זה - פרוזה וכתיבה חופשית
זה מה שהתחלתי לכתוב בסוף שיניתי את זה מקווה שתאהבו ואני ממש ישמח לתגובות
והמשך יבוא....
כתיבה נכונה ממש.
את כותבת בצורה כנה זה כיף לקרוא שירים שלך.
כי הם כל כך נכונים.
תודה לך על זה!
מסתכל, בוחן
שביל צלול מואר לפני
שביל מזמין, מפנק
אולי זה שם?
מנסה לצעוד
אך רגלי כושלות
שולח את היד
לא מביט לאחור
הפצצה המתקתקת שוב כורעת ללדת
אני יודע עמוק בפנים
אבל ניצוץ קטן עוד זוהר, מנצנץ
וצל של ייאוש לאט מתקרב
אולי בכל זאת,
מעיף מבט אחרון.
מבט של תקווה,
מלא ברצון.
נשיפה ארוכה של אכזבה
אך צל של רצון נשאר
מחבר אותי אל כבלי העבר
אבל עמוק בלב אני יודע
זה לא השביל
טעיתי בדרך?
אולי פחדתי לפחד, מי יודע?
רק נשאר דבר אחד, החזקתי לה ביד
אני כבר לא לבד
הסתובבתי, פניתי אחור
מחזיק בידה, רק לא לשחרר
אולי זאת הדרך? שביל מרוצף אבנים?
האם אדע? זה השביל אל עולם החיים?
אני אני, נעים להכירך!
השיר מאד יפה... נוגע כזה.
הוא נותן תחושה של פשטות כזו, וביתיות.
רואים שכתבת מהלב.
וואו.
זה מהמם.
אהבתי ממש!
גם אני חושבת...
קשור לישוב אביתר?
וְאוּלַי הַיּוֹם
וְאוּלַי הַיּוֹם יִתְעוֹרֵר לִיבִּי הֶעָיֵף לִפְעֹם
וְהָרֵאוֹת הַמִּתְאַמְּצוֹת בִּנְשִׁימָה.
אוּלַי יָקוּם גּוּפִי הַמְּשֻׁתָּק, וּפִתְאוֹם
עוֹרְקָיו הַדַּקִּים שׁוּב יַזְרִימוּ בִּי נֶחָמָה
אוּלַי הַיּוֹם אֶתְנַעֵר מִטָּעוּיוֹת הָאֶתְמוֹל
וְלֹא אֶהְיֶה עוֹד מִתְחָרֵט.
אוּלַי הַיּוֹם אֲרַחֵם עַל עַצְמִי, אֶגְמֹל
חֶסֶד, אֶעֱמֹד נָקִי מֵעֲוֹן וּמְצֻחְצָח מֵחֵטְא
וְאוּלַי הַיּוֹם תִּקְוָתִי תִּבְעַר בִּי שְׁלֵוָה וְיָפָה
תְּלַהֵט וְתָמֵס אֶת נִשְׁמָתִי הַקָּרָה.
וְאוּלַי הַיּוֹם יָבִיא יוֹנָה לְבָנָה, בִּתְעוּפָה
אֶל כַּף יָדִי הַפְּרוּשָׂה, עֲנַף זַיִת בִּמְקוֹרָהּ
ואי מדהים וכואב.
זה אמיתי וצובט ככ
בטח שאפשר לשתף
אלפיניסטיתחחח קרועה אחת,
אין לך מושג איזה כיף זה לשמוע את זה, תודה אנה
אני באמת משתדלת מדי פעם לכתוב שיר עם מילים מפוצצות
עצוב מאד.....
מקווה שיהיה לך/לכם רק טוב...
יש תקווה תמיד להשלים........
מילים יפות וכתיבה מרטיטה את נימי הלב, מוכשר!
משום מה, הייתי צריכה את המילים האלו עכשיו.
זה מהמם!!!
אין לי מילה אחרת.
תודה לך שכתבת את זה!
זה הגיע לי בזמן.
דימוי מקסים!
לא בהכרח (:
אני אוהבת להשאיר את זה פתוח
כאב
ואז קראתי שוב, ואז קראתי שוב ונראה לי שהבנתי .
מעניין שבהתחלה הוא אוהב את החושך.
ואז את הכוכבים.
ואז את העולם.
ואז גם את עצמו.
כלומר כל עוד יש משהו או מישהו שהאדם שונא, הוא עוד לא לגמרי אוהב את עצמו(מוסיף פרשנות שלי).
הרגשתי כמו חידה שכמתנה על הפתרון,
אתה מקבל את החידה במתנה. תודה.
באמת "האהבה צריכה שתתפשט בלב לכל".
בדרגה העליונה של ענוה, אדם אוהב את עצמו בתור חלק מהכל, ולא רק בגלל שזה הוא דווקא.
לפעמים באמת דווקא אנשים טובים מתפתים לאהוב את הכל ולדאוג לכולם חוץ מעצמם, מרוב טוב.
יש מחלוקת בגמרא אם שני אנשים הולכים במידבר, ויש מים שמספיקים רק לאחד מהם, האם ישתה בעצמו כי "חייך קודמים לחיי חבירך" או שיתן לחברו. ושמעתי מהרב אורי שרקי שיש צד שדווקא לשתות בעצמו זה יותר גדול. כי יש לך תפקיד בעולם, שהוא האחריות שלשמה נשלחת, ובזה ששותה בעצמו הוא לא מסיר מעצמו את האחריות.
רחל זה מהמם!!!
את כותבת בצורה מעוררת התפעלות!
ונוגעת בלב עמוק.
מושלם!!!!
נוגע ומלטף
וְגֶשֶׁם.
הַלֵּב שֶׁלִּי מִתְרַחֵב וְאָפֹר בַּחוּץ וּמָרָק
וְגֶשֶׁם
דְּמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁרוֹת וְחִבּוּק
וְגֶשֶׁם דּוֹפֵק בְּחַלּוֹנִי
מֵעֵז גַּם כְּשֶׁלֹּא הִזְמַנְתִּי
מְנַקֶּה.
שְׁנֵינוּ צָעַדְנוּ בָּרְחוֹב,וְגֶשֶׁם
מִטְרִיָּה זֶה לַעֲצוּבִים,
אָמַרְתָּ לִי
וּדְמָעוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם נִשְׁפָּכוֹת עָלַי
אֱלֹהִים בּוֹכֶה אִתִּי יַחַד
מִטְרִיָּה זֶה לַעֲצוּבִים,
אָמַרְתָּ לִי
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁנִּטְבֹּל יַחַד בַּשְּׁלוּלִית
נִקְפֹּץ כְּמוֹ שְׁנֵי יְלָדִים
אֲנַחְנוּ שְׁנֵי יְלָדִים.
אֲנַחְנוּ שְׁנֵי יְלָדִים
זֶה שִׁגְעוֹן הָעוֹלָם הַזֶּה
שִׁגָּעוֹן
וּשְׁנֵי יְלָדִים נוֹתְנִים יָדַיִם
צוֹעֲדִים בְּאִטִּיּוּת
בַּגֶּשֶׁם.
גֶּשֶׁם
טִיק טַק טוּק
וּכְשֶׁשָּׁאַלְתָּ לְאָן הוֹלְכִים
הַגֶּשֶׁם עָנָה בְּעַצְמוֹ
אֵין טִפַּת גֶּשֶׁם נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין לִבִּי מְחֻבָּר אֵלַי
וְלִבִּי לְלִבְּךָ
וְלִבֵּךְ לְלִבּוֹ
וּכְשֶׁצָּעַדְנוּ בַּדְּרָכִים הַיְּשָׁנוֹת
הַגֶּשֶׁם דָּפַק לִי
טִיק טַק טוּק
וְשָׁאַל מָתַי יִתְחַבְּרוּ כְּבָר
הַלְּבָבוֹת
שְׁנֵינוּ צוֹעֲדִים-
כְּבָר הִתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ,
וְגֶשֶׁם.
טִיף טַף מוֹרִיד אֶת הָאָבָק
טִיף טַף מִכָּל הַגַּגּוֹת הַיְּשָׁנִים
מִטְרִיּוֹת זֶה לַעֲצוּבִים.
אָז בּוֹא נוֹרִיד וּנְקַלֵּף
נִתֵּן לַגֶּשֶׁם
לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ
עַד שֶׁהַלְּבָבוֹת יִתְחַבְּרוּ
הַהֶבְדֵּל בֵּין גֶּשֶׁם לִדְמָעוֹת
הוּא הַהֶבְדֵּל בֵּין אֱלֹהִים לְבֵינִי
וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלִּי הַקָּטָן מִשְׁתַּלֵּב עִם דִּמְעוֹתָיו שֶׁלּוֹ.
לִפְעָמִים זֶה בָּא לִי בַּזְּמַן וְהוּא בּוֹכֶה אִתִּי גִּשְׁמֵי עֶצֶב
וְלִפְעָמִים גִּשְׁמֵי שִׂמְחָה
וְלִפְעָמִים גִּשְׁמֵי אַהֲבָה
לוֹחֵשׁ לִי- אֲנִי אִתָּךְ.
הַמֶּרְחָק מִמֶּנִּי אֵלַי
הוּא שִׁגָּעוֹן
אֲנִי מְשֻׁגַּעַת
מִי זֶה אֲנִי, מִי זֶה אֵלַי
הַמֶּרְחָק מֵאֵלַי לַאֲנִי
הוּא שִׁגָּעוֹן
מָאֲנִי לַאֲנִי מֵאֵלַי לְאֵלַי
אֲנִי מְשֻׁגַּעַת
אֲנִי
אֲנִי עֵרָה וְלִבִּי יָשֵׁן-
מְחַכֶּה שֶׁאָעִיר אוֹתוֹ וְאֶשְׁמַע לוֹ;
לַדְּפִיקוֹת הַמְּדֻיָּקוֹת וְהָרְמָזִים הַקְּטַנִּים
לַסּוֹדוֹת הַשְּׁמוּרִים רַק בֵּינֵינוּ;
מְחַכֶּה כְּבָר לְהַזְכִּיר כֹּל מָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי וְהִכְחַשְׁתִּי
לַעֲזֹר לִי לִמְצֹא אֶת עַצְמִי;
אֲנִי עֵרָה וְלִבִּי יָשֵׁן
עַד שֶׁיָּעוּר
וְגֶשֶׁם.
דְּפִיק דְּפֹק דְּפִיק
טוּק טוּק, יַלְדָּה
אֲנַחְנוּ צוֹעֲדִים יַחַד בָּרְחוֹב הֶחָשׁוּךְ
הַגֶּשֶׁם קוֹרֵא לָנוּ אֵלָיו-
בּוֹאוּ אֵלַי, בּוֹאוּ
וַאֲנַחְנוּ רַק שְׁנֵי יְלָדִים
שְׁלוּבֵי זְרוֹעוֹת, לְלֹא מִטְרִיָּה
וּכְבָר חֹשֶׁךְ בַּחוּץ.
אֵין לִי כְּבָר דְּמָעוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ בְּעֶצֶב.
וְאַתָּה חִיַּכְתָּ בְּשַׁלְוָה
אֱלֹהִים דּוֹמֵעַ בִּמְקוֹמְךָ,
כָּכָה אָמַרְתָּ לִי
בִּמְקוֹמְךָ הוּא דּוֹמֵעַ.
מִישֶׁהוּ אִתִּי כָּאן
אַתָּה אִתִּי כָּאן.
הַגֶּשֶׁם מַחֲזִיר לִי אֶת הַתְּחוּשָׁה לְעַצְמִי וְהַטִּפּוֹת הָאֵלּוּ לֹא מַרְפּוֹת.
אֲנַחְנוּ שְׁנֵי יְלָדִים
וְהוּא אוֹסֵף אוֹתָנוּ אֵלָיו
הִנֵּה מִישֶׁהוּ בָּא לֶאֱסֹף אוֹתָנוּ
אָז רָצִים וְרָצִים וְרָצִים
לְהַסְפִּיק לִסְפֹּג כָּל מָה שֶׁאֱלֹהִים מַעֲנִיק לָנוּ
מִלְּמַעְלָה
כְּבָר לַיְלָה מַמָּשׁ לַיְלָה
וְאָנוּ מוּאָרִים בְּאוֹר שֶׁל אַהֲבָה
כְּשֶׁאָנוּ שׁוֹתְקִים אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת סִפּוּרָם שֶׁל הַבָּתִּים
וְהָעֵצִים
וְהַשְּׁבִילִים.
וּכְשֶׁהַגֶּשֶׁם דּוֹפֵק לָנוּ
טוּק טוּק
דְּפִיק דְּפֹק
בּוֹאִי, יַלְדָּה
גַּם הַלֵּב שֶׁלִּי פּוֹעֵם אִתּוֹ יַחַד
ואת כותבת מדהים ובכישרון.
זה כל כך נוגע ומרגיע
תודה רבה על השיתוף
(אגב, אני הולכת לנכס לעצמי את המשפט "מטריה זה לעצובים")
אנה.וואו וואו וואו
זה כל כך יפה ועמוק!!!!
זה משאיר אותי בלי מלים....
זאת אליפות!
כתיבת מושלמת!!
רציתי לשתף בשיר פשוט ויפה, של עזרא גטנו, ממש לימים שלנו, ללב שלנו.
אגדת הגן/עזרא גטנו:
אני רוצה לשיר איתכם
על אגדה אחת, אגדה עתיקה.
ימיה כשנות דור ודור,
מתחלת היא מהיות אדם על פני האדמה.
היה היה אז גן אחד
במרכזו של העולם, שבילים רבים הובילו לפיתחו.
בתוך הגן היו דברים,
נשמות ומלאכים,
ומי שבא לשם מצא גם את עצמו.
ועוד דבר חשוב מכל
היה רואה שם האדם,
איך כל הנשמות בעולם,
כולן אחת אחת ממש,
כולן קשורות ביחד
ולכן גם בני האדם.
עברו תקופות ומשברים,
השבילים לגן אבדו ואיש לא מצאם.
לאט לאט גם נעלמו
כל אותם האנשים שפעם ביקרו שם בגן.
מאז ידענו מלחמות,
הרבה כאב וקצת תקוות
אך את הגן כבר לא זכרנו.
וכל אחד בתוך הלב
הרגיש שהעולם חרב
ובאמת כבר לא אהבנו,
כי לא זכרנו מעולם
את המראה בתוך הגן
שם כל הנשמות קשורות ביחד.
ולאהוב זה קצת קשה
כשלא זוכרים את המראה
אך עדיין נושיט יד ביד.
שמע ישראל,
ה' אלוקינו ה' אחד!
ואהבת את ה'
ואת כל ישראל כי הכל אחד.
ה' אחד ושמו אחד,
עם ישראל אחד,
כולנו חלק מאלוקים.
ויש כאן סוד של אהבה
ופיתרון לאגדה
כי הוא הגן שאנו מחפשים.
ואת אותו הגן
שבו גדלנו יחד
עוד נשוב ונמצא.
נמצא את הדרכים לגן
כשנהיה ביחד,
יבוא משיח במהרה.
אתה כותב כל כך יפה.
קראתי.
ונשאבתי (כמו תמיד) לקסם של הכתיבה....
זה מושלם אין מילה אחרת!
😱🤩