פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 114)

עם בוא השחר
אני מתמלא חרדה
על עוד יום
בו ארד לתהום

נשימות שקטות, שטחיות
הולמות בחזה שלי
מתחננות שאנשום עמוק
מתחננות לחמצן

אני מתגעגע לשקט
ממסכים
מציפיות
מכל אלה שיודעים
מה אני אמור להיות

אני רוצה סטטוס קוו
ללכת בין קווים
בלי להרגיש
בלי להגזים
לתת לדברים לשקוע

אין לי מנוחה
כל יום פעורה
תהום חדשה
כל יום אני כורע על ברכי 
ומתחנן לאהבה

אני רוצה יבשה
4 עציצים מסודרים בשורה
גרניום, זעתר, לואיזה ומרווה
להשקות, לאסוף
רות סוף




 

הרבה יותר מלחוות עצב

מפחיד אותי לא לחוות כלום

רוצה

רוצה להתמקד

להתמזג

לקפוץ למים

ללימוד

להיכנס

לפתחו של אולם

במדרגות ניקנור

 

לא מוכן

לא מוכן לוותר 

על 

מי 

שהייתי

התכונות

שאני

החולשות

 

כמה

לשלב

למזג

להיות אני

שלומד תורה

שנמצא במקומות 

כואבים

 

אני

שמרגיש קדושה

עם חויית פערים

 

כמו במידפולנס

אני שהרגש 

צף

בו

 

כמו גל במים סוערים

ושלוים

 

אני שמשלים 

עם הרוחים 

בין המחשבות

הרגשות

הבדידות

ועולם האנשים

 

מבקש

שואל

שכפי שאנו

עם שקיות הסופר

שאנו סוחבים

עם אצבעות המוח

שלוהטות מאודם

לחץ החיים

נצוף

נקבל את הזרמים

שח

 

זה כאילו שיש עוד סיכוי, 
צחוקו של הגורל 
אולי אם תחשוב 
ממש טוב 
תצא מזה 

 

שח 
אל תטרח 
אני בלתי מנוצח 
הנה חשבת טוב
ועדיין 

 

נו, תמשיך לחשוב
תמשיך לחשב 
צעדים
כוונות 
גלויות ונסתרות 
נראה 
מה תעלה 
בחכה 

 

אה, עשית צעד? 
ידעתי שתעשה אותו 
ועכשיו 

 

מט

כאן בבית משעמם

בכיות, משחקים
פאזלים ובקבוקים
אין אקשן של נערות
פיתוח חיי חברות
אין זמן להגשמה עצמית
קל וחומר לא להתפלל ולשמים להביט

*ובמחשבה* *שניה.....*

כאן בבית מהמם

כולם פה אותי אוהבים
הילדים איתי משתובבים
מרגישה רצויה ומבוקשת
אין לי דקה של שקט
איתי תמיד מבקשים לשחק
שמחים שאחבק ואנשק
כזה אושר עילאי ושמחה
בזכותי מאושרת כל המשפחה

משתוקקת עד מוות להיות כמו.....
במקביל מפחדת עד מוות - רק לא להיות כמו....

את מי שאת
ילדה
יש לך את השביל שלך
המתוק והאהוב
התפור על מידותיך בדיוק מוחלט

זרקי כל המחשבות וההרהורים הללו לים

ופשוט
תחיי
את החיים
שלך

תחיי
אל תביני
אל תחקרי
ואל תשאלי
אל תתיימרי לדעת מה יהיה בסוף
ואיך תתפתח העלילה
פשוט תחיי
תנשמי
תיהני
ותזכרי -
לא הכל בידיים שלך
לא הכל אפשר להבין או לנתח
לא כל סיפור חיים של כל אחד תוכלי להכיר לעומק

יש לך את הסיפור חיים שלך
המוכר
האהוב
והמתוק

וזהן
את לא צריכה יותר מזה
חיי בבטחה ובשלווה
את לא צריכה לדעת הכל תמיד

תמיד רציתי להיות
מושלמת
מכל הבחינות -
מתקתקת
יקית
חכמה
יפה
חברותית

ואז נתקלתי
בכמה שכאלו

והיה כ''כ לא נעים
התכונה הזו של המושלמות,
לעיתים גורמת לנושאיה
להתנשאות
ולחוסר חיבור -
ללב של אחרים

ללחץ מיותר
וילדותי
ומגוחך
לתחרות בלתי פוסקת של הספקים ומדדים

דווקא החברה הכ''כ לא מושלמת
השמנה /
המבולגנת /
מחוסרת העבודה /
חסרת הטאקט

הרגשתי איתה כ''כ טוב
ושמח
וכיף

אז למה, חבר'ה,
למה להקשות את החיים?!
אין בשביל מה להיות מושלמים
אין בשביל מי
לא בשבילי
ולא תורם לחברה מסביבי
וגם לא לאנושות בכללי

''את אהובה וטובה
דווקא בזכות החסרונות שלך''
,
''ילדה מתוקה'', אמרתי לעצמי,

וכשהילדון מהגן
חייך אליי חיוך
מחוסר שן
הרגשתי
עד כמה
זה נכון

החסרון
הוא השלמות
הגדולה ביותר

הַיָּם מְנַקֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹתַי
הוּא מְלַטֵּף אֶת הַמִּלִּים
הַקָּשׁוֹת שֶׁאָמַרְתִּי לְעַצְמִי
אֶת הָאָסוּר לָךְ
וְאֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי
לְעוֹלָם לֹא
לִחְיוֹת
עִם הָעֲבַרְיָנִים-
שֶׁבְּתוֹכִי.
מֻתָּרִים לָךְ. מֻתָּרִים לָךְ. מֻתָּרִים לָךְ
מָחוּל. מָחוּל. מָחוּל.
הוּא שׁוֹטֵף אֶת הַ
דַּי. מַסְפִּיק.
וְאֶת הֲלֹא.
אַתְּ
לֹא
מַסְפִּיקָה.
הוּא מְצַנֵּן אֶת לַהַט
הַכַּעַס הָעַצְמִי
וּמַחֲלִיף מֵחָדָשׁ
בְּמַיִם קָרִים
לְנֶפֶשׁ עֲיֵפָה
מִתְגַּעְגַּעַת-
לְחוֹף
מִבְטַחֵי לִבָּהּ הַסּוֹעֵר
שֶׁהִיא יְחִידָתִי שֶׁלִּי
הוּא מְמַלֵּא לִבִּי
בִּתְפִלָּה
לְמַגָּע
הַמַּיִם כְּשֶׁהֵם פּוֹגְשִׁים
בָּאֲדָמָה מְחַבֶּקֶת
כֹּל.

בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה
שֶׁל אַהֲבָה.

תמיד לימדו
שצריך להיות רצינית
להשקיע, לעבוד , להתאמץ

אז השקעתי
והשתדלתי להיות
רצינית ככל האפשר
כמעט חמורת סבר
בכל הכח, להתאמץ

ואז הבנתי
שהשקעתי בכיוון ההפוך
שדווקא
חוסר הרצינות
לפעמים ולעיתים
הןא המוערך

והוא גם האמת
כי הכל פה כ''כ לא הגיוני
וכ''כ לא לפי הכללים
אז למה שניקח את עצמנו כ''כ ברצינות
אם זה לא באמת ככה?!

בְּמֶרְכַּז הַמַּעְגָּל שֶׁלָּנוּ יֵשׁ כֶּתֶם
בּוֹר מַפְחִיד וּמְכֹעָר
אֲנִי עָמַדְתִּי מוּלֵךְ
וְאַתְּ גַּם
וְהַבּוֹר גַּם.
רַק חִכִּינוּ לְאֵיזוֹ פֵיָה קְטַנָּה שֶׁתָּבוֹא
תִּגְאַל אוֹתָנוּ כְּבָר
מֵעַצְּמֵנוּ
אֲבָל בְּסוֹף לָמַדְנוּ לִרְקֹד לְבַד.
אֵיכְשֶׁהוּ

מענינת
'סגנון'
'את לא נראית'
תמיד חשבתי שאני בסדר
ובא העולם
וגילה לי
שאני יצורה
האומנם?!

תרקדי, תרקדי
עד שהלב ישרף
כמו אלף שמשות
בוהקות
כמו שלהבת.

תרקדי, תרקדי
עד שהחושך יצנח
באפיסת כוחות
עד שאחרון משברי הלילה החולף
ידום כאלף תופים מכים.

תשכחי, תשכחי
את כאב הבלהות
בין ידים חרישות
את השתיקות שלא בכית
והבכי שלא נדם
את הצלקות שלא הגלידו
ולא יגלידו
לעולם.

תברחי, תברחי
כל עוד אפשר
כל עוד רואים
עולם שחור
מבעד ליריעה
כל עוד אפשר עוד לברוח
ולצנוח
למיטה.

..

זה ספור על ילדה קטנה בלי בית,
שמאז גיל קטן מאוד זרקו אותה מהבית לרחוב.
לאף אחד לא היה אכפת, לאף אחד זה לא הזיז,
היא חיה מהיד לפה. כל יום מחדש, מנסה לשרוד עד הלילה,
ובלילה, כשהיא הולכת לישן, לפעמים על ספסל בגינה לפעמים על דשא
ולפעמים על המדרכה או על הכביש, היא מקווה לקום בבקר ולגלות שהיא חולמת, אבל בשום בוקר זה לא קרה. אותה ילדה קטנה גדלה והפכה לנערה קטנה, קשוחה, קשה, נערה קטנה לוחמת על החיים, נערה קטנה שאכפת לה רק מעצמה שלא מזיז לה מה שלום אחרים, נערה קטנה שרוצה לנקם. בכולם. בכל העולם.

 

בוקר אחד היא החליטה לחפש את ההורים שלה, מחפשת פה שואלת שם ומוצאת אותם, יש לה כתובת. היא מצטיידת באקדח ובכמה שטרות גנובים, עולה על מונית, מגיעה לרחוב, נכנסת לבניין, עולה לדירה, מחכה שלוש שניות ופותחת את הדלת בלי לדפק, והם יושבים שם, ההורים שלה, מתעלמים ממנה, היא מוציאה את האקדח ובלי להסס מכוונת, ויורה, שני כדורים, לראשה של אימה ושני כדורים לראשו של אביה, הם מתים במקום, והיא יוצאת בלי להשאיר עקבות, לא מתחרטת לשנייה על מה שהיא עשתה, היא נקמה בהם, ועכשיו רווח לה.

 

חלפו שנים, הילדה הקטנה כבר גדלה והפכה לבחורה קטנה, לא התחתנה, איימה על אנשים, סחטה מהם כסף, ובסוף רצחה אותם,  מהכסף הגנוב קנתה בית ליד הים, וגרה בו, לבדה, עם ארבע קירות לבנים ככה, היא לבדה, כמו שהייתה כל החיים שלה. המשטרה לא מצליחה לתפוס אותה. היא מתוחכמת. היא שנאה את כלם אפילו את עצמה. בימים היא הייתה מנסה לשרוד, ובלילות הייתה תופרת לעצמה תוכנית. עד שהתוכנית הייתה שלמה.

 

לילה אחד היא קמה, מתקלחת, מתלבשת בשמלה לבנה ארוכה, קולעת לעצמה צמה ארוכה. הולכת לכיוון הים, עולה על המזח, מחפשת את הסלע השלישי מהעמוד החמישי, מזיזה אותו, חופרת בור בעמק ששה סנטימטרים, מוציאה משם חפץ שחר, עוקפת את הגדר שמקיפה את המזח, עומדת מול הים, מכוונת את החפץ השחר אל לבה, לוחצת על ההדק ומשחררת.

השמלה הלבנה הופכת אדמה, היא נופלת אל תוך הים, המים הצלולים הופכים אדומים, והיא אט אט טובעת, אף אחד לא שמע, אף אחד לא ידע, לאף אחד זה לא היה אכפת, כל החיים היא הייתה ילדה. קטנה. ובודדה.

 

והילדה הקטנה היא אני

כים לא נגמר,
הוא אינו יכול למות
הוא מתאווה, משתוקק
לא לחוש יותר. להירגע. לתמיד.
הוא לא מבין.
הוא לא רואה איך אלו
ברי החלוף
הכפופים למוות. חופשיים הם

ורק הוא,
עבד ,למוות. שלא יקרה.

🔹

מה עדיף לי ללמוד, 

חנ"מ אוו לשון עברית?

גם היום כשירדתי אל הבאר לשאוב מים היית שם איתי, כמו תמיד.
לא קיום ממשי, אלא מין זיכרון, בבואה, צל. ככה זה, מאז אותו יום מר, דמותך מלווה אותי בכל פעם ששולחים אותי לשאוב מים. איך חייכנו יחד, לועסים עלי חמצוץ שמצאת, שוכבים על הדשא הרך, מבטינו משייטים בין ענני כבשה צחים ולבנים. אותו היום לא הפסקנו לצחוק. צחקנו בפה מלא, צחוק מתגלגל כזה, משוחרר מכל דאגה שחשף את השיניים המושלמות שלך. בדרך חזור אל הכפר נשאנו את הכדים על כתף כמו שאמא לימדה, שומרים על שיווי משקל עדין, נזהרים לא ליפול. לו ידעתי כמה החיים שבריריים הייתי מרשה לכמה טיפות לחמוק מן הכד, לא מנסה להחזיק אותן חזק כל כך. אוי, שוב עולות בי הדמעות כאורח לא רצוי שמופיע פתאום. לא דופקות בדלת בנימוס. פורצות אל מעל פני השטח, זולגות מזוויות העין החוצה. עושות בי כבשלהן. סחרחורת קלה אוחזתני, וגורמת לי להתיישב אל האבן הקרובה. אחרי כמה נשימות עמוקות אני מנסה להילחם בדמעות, לעצום את העיניים. מבקשת לסכור את הפרץ הזה שנפתח בטעות.
עוד מספר שניות של שאיפות איטיות, והכל נרגע. פרפר קטן שמרחף לידי, גורם אפילו לחיוך מבויש לחמוק. פרפרים תמיד הפליאו אותי. איך הם קלילים כל כך, בחיים שאורכם יום אחד?
ואני לעומתם בחיים ארוכים כלכך, ועצב וצער הן נחלותיי. הלוואי שאספיק גם לשמוח, לחוות אושר מתמשך. אך לעת עתה אין הוא בא אלי כי אם בכמויות מדודות, מחושבות, כמין מנות הקצבה של תקופות צנע. אכן, אין ספק כי יש רעב לאושר בעולם. ומאחר ששוב שקעתי בהרהורי לב יתר על המידה, נמצאת-לא נמצאת במציאות הגשמית, נבהלתי עת זיהיתי בחטף תנועה מתרחשת לפני. לאחר רגע או שניים של בהלה, זיהיתי כי למולי לא עומדת חיית טרף, או נחש ארסי. בסך הכל זוהי אחותו הקטנה האהובה עליי כל-כך. לבי חזר לפעום בקצב הרגיל.
ראיתי שבעיניה מבט משתומם, על כן שאלתיה 'מה לך ילדה? מה לך קטנה?'
היא עמדה שם, מהססת מעט כחושבת במה לדבר, אך לאחר רגע קצר נמלאו עיניה אור ובת שחוק כנזכרת במעשה טוב ששמעה. אמרה לי: "היום ישבתי בגינה הקטנה, איפה שפורחות הכלניות מאחורי בית הכנסת וגן השעשועים, וראיתי גולם של פרפר מתחיל לפקוע!" בחנתי את פניה במבט מופתע, כלא מאמינה, אך שתקתי.
עקב התעלמותי מסיפורה נראה שההתרגשות איימה להתפרץ ממנה והלאה, בקיפצוצה מרגל לרגל מחכה לתשובתי. משהמשכתי לשתוק, פקעה סבלנותה ורצה אלי את מרחק הפסיעות הקצר שהיה בינינו, חיבקה את רגליי. ואמרה לי "את לא צריכה להיות כל כך עצובה עצובה, אני אוהבת אותך"
ובאומרה זאת, נפרצו שוב סכרי הדמעות שלי, אך הפעם נמלאו העיניים בדמעות של שמחה. הרמתי אותה אל על ואחר אימצתי אותה אל ליבי, וחיבקתיה כאילו לא פגשתיה תקופה ארוכה.

ובאותו רגע ידעתי שגם אני בחיי שלי עוד יכולה להספיק לפקוע ולעוף, אפילו אם יהיה אורכם רק עוד יום אחד.

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת
בִּקַּשְׁתִּי
אַתְּ שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי.
בִּקַּשְׁתִּיו.
וְלֹא מְצָאתִיו.
חִפַּשְׂתִּי אוֹתוֹ.
שׁוּב וָשׁוּב.
וְהוּא.
אֵינֶנּוּ בָּא.
סוֹבַבְתִּי בָּעִיר.
בַּשְּׁוָקִים.
בִּרְחוֹבוֹת.
בִּקַּשְׁתִּי אֶת אֲהוּבִי.
הַשּׁוֹמְרִים מָצְאוּ אוֹתִי,
מְשׁוֹטֶטֶת.
הֵם הִכּוּ בִּי,
פָּצְעוּ אוֹתִי.
וְאֶת אֲהוּבִי,
לֹא מָצָאתִי.
עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה,
מַיִם רַבִּים
לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹתָהּ. 
וּנְהָרוֹת רַבִּים.
לֹא יִשְׁטְפוּהָ.

אילו מילים.... וואו

 

כל יום כמו נס - אמיר דדון

 

 

מִתְפַּזֵר, נֶעֱלָם
נֶגֶד מִי אַתָּה נִלְחָם
כִּי כְּבָר בָּלַעְתָ הַכֹּל
וּכְלוּם לֹא הִשְׁתַּנָה
כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָה

 

אוֹתוֹ חִיפּוּשׂ אוֹתָה שְׂרִיטָה 
הַיֵאוּשׁ וְהַתִקְוָוה 
וְאֵין שׁוֹמֵר בָּעוֹלָם 
וְאֵין עוֹד בַּיִת חָם 
אֵין עוֹד בַּיִת חָם

 

כָּל יוֹם כְּמוֹ נֵס
שְׁמוֹר עָלֶיהָ 
אַנִי מְבַקֵשׁ 
בְּקוֹשִי מְסוּגָל לִנְשׁוֹם 
שְׁמוֹר עָלֶיהָ 
שְׁמוֹר קָרוֹב

 

עוֹד מְעַט כְּבָר מָחָר 
אַתָּה מוֹשֵךְ בַּשְׂמִיכָה וְנִזְכָּר 
הַחַלוֹם לֹא נִגְמָר 
וְכַמָה זְמַן נִשׁאָר 
כַּמָה זְמַן עוֹד נִשְׁאָר 

 

אָז תְּטַפֵּס עַל הָהָר 
וּתְדַבֵּר עִם הַהוּא שֶׁאֶפְשָׁר 
כִּי כְבָר בָּלַעְתָ הַכֹּל 
וּכְלוּם לֹא הִשְׁתַּנָה 
כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָה

 

כָּל יוֹם כְּמוֹ נֵס 
שְׁמוֹר עָלֶיהָ 
אַנִי מְבַקֵשׁ 
בְּקוֹשִי מְסוּגָל לִנְשׁוֹם 
וְחוֹשֶׁךְ בָּא עַל פְּנֵי תְּהוֹם

הוא הרים את העיניים מהגמרא, "מה זה הרעש שם בחוץ? כל פעם סיפור אחר. "
הוא החליט שהוא לא יכול להתרכז ככה יותר, הוא הולך לבדוק במה מדובר.

פנחס יצא מהאוהל, מה זה?! מה קורה שם?! משה ושבעים הזקנים יושבים ובוכים, מה קרה?!

"לא שמעת?" אמרו לו כליותיו, "זה היצר הרע שם, הוא מצא קרבן חדש..."

פנחס עמד שם חסר אונים, " זה חילול ה'! הוא מרוקן את המשמעות של עם ישראל מכל תוכן! מה ההלכה? מה צריך לעשות? משה לא יודע?".

"אוי טאטע!" צעק הלב, "מה אפשר לעשות? אני לא יודע איך להתמודד."

ואז פנחס נזכר, הוא למד את זה לא מזמן, "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". אבל האם אני ראוי? האם אין לי פה נגיעות אישיות?

אני צריך לעשות את זה בשביל הקב"ה, לזבוח את היצר הרע.

הוא תפס את הרומח, "מישהו צריך לעשות את זה", הנה שם בכבד - בקובה, שם הוא נמצא מנקב ומרוקן מכל תוכן את הכוחות שלנו. "אנא ה', תן לי כוח!" וישר בזריזות הרומח עובר דרך האוהל, דרך היצר הרע, דרך החלל הריק.

והמגיפה שנוגסת בעם פסקה, והגוף נרפא מהנגע שפסה. ופנחס הוא אליהו מלאך הברית שומר בשבילנו על הקשר, דואג שלא נאבד את החיבור לריבונו של עולם ונרוקן אותו מכל תוכן. ואנחנו צריכים להיות הגילוי אליהו להחזיק את הרומח ולא להסס למלא את החלל בתוכן.

את השיר כתבה פה @פצלשש! המוכשרת לפני כמה שנים, והיא הרשתה לי לשמור אותו. אני חושב היא כבר שנים לא נכנסה לכאן, כמו הרבה פורומיסטים ישנים..
בתקופה האחרונה אני חוזר לשיר הזה. אקטואלי בשבילי.
הוא כל כך נהדר גם היום:

ויש,
שאדם עומד בצומת דרכים.
והצומת מביטה בו
והוא, משיב לה מבט.

ויש שהשבילים צועקים אליו
מתחננים שילך בהם.

ורגליו מתלבטות:
זאת אומרת פנה לכאן
והשנייה טוענת פנה לשם.

והאדם?
מביט בצומת
והיא -
משיבה לו מבט.