לבדה קראו לה. לבדה.
זאת אומרת, אף אחד לא ידע מה השם שלה. היו מכנים אותה בכל מיני שמות, כמו 'אהובה', 'מאמי', 'יקרה' ו'יפה שלי'. ככה הם קראו לה. והיא תמיד באה.
היא תמיד באה כי יותר משהיא הייתה 'אהובה' היא הייתה 'אוהבת'.
למען האמת, יותר משהיא הייתה 'אוהבת', היא הייתה, ובכן, 'רוצה להיות נאהבת'. אבל זה שם ארוך מידי, ואף אחד לא ידע על קיומו. כמו מן שם שני כזה, מביך, שמסתירים.
אז הם קראו לה בקיצור 'אהובה' (או 'מאמי', או 'יקרה', או 'יפה שלי').
אבל באמת באמת קראו לה לבדה. רק לבדה, זה הכל.
תדעו לכם שלבדה לא הייתה לבד בכלל. אפילו שזה נשמע ככה מהשם שלה.
היא הייתה מהילדות המעצבנות האלו, המושלמות, שתמיד מוקפות בהמון חברים. היא הייתה מהבנות האלו שתמיד שמעו בקולן, כי היה להן קול סמכותי כזה והן תמיד ידעו מה הן אומרות. גם כשהן לא ידעו.
היו לה המון חברות אמת, שלא תחשבו אחרת! חברות כאלה שאפשר לספר להן ה-כ-ל. שאפשר לחפור להן עד ארבע לפנות בוקר על המריבה האחרונה עם ההורים (אפילו מריבות עם ההורים היו לה). חברות שנשארות חברות אפילו אחרי שהן מתחתנות. כאלה חברות היו לה.
הייתה לה משפחה מקסימה: הורים אוהבים, ואחים יפים. מה אתם יודעים כמה זה חשוב, אחים יפים שיהיו.
וכשהיו הולכים היא וששת אחיה ברחוב, לכל רוחבו, היו כולם מסתכלים עליהם ואומרים באנחה כזו של חצי-קנאה-חצי-הערכה: וואו, איזו משפחה יפה.
וחכמה גם. גם משפחה חכמה.
היה לה טוב, והיא הייתה שמחה, והיא הייתה מוכשרת, והיא הצליחה בכל מה שהיא נגעה בו, פחות או יותר. השביל שלרגליה היה תמיד, אבל תמיד יפה. תמיד שמיים כחולים. תמיד פורח. היא מאוד אהבה פרחים, אגב.
גם השביל שבליבה היה יפה. יפיפה. בדרך כלל. זאת אומרת, רוב הזמן. רוב הזמן הוא היה יפה. אבל לפעמים הוא לא היה יפה.
לפעמים הוא היה הופך לאפור. וכל הפרחים שבצידי הדרך – שבליבה, זאת אומרת – היו קמלים. ככה, בבת אחת. מאבדים חיות וצבע לחלוטין. כאילו ענן שחור כיסה את פני השמש והכל השחיר בבת אחת.
ככה, פתאום, לפעמים, זה היה קורה לה.
ואז היה קורה דבר מוזר. כי בפנים, בפנים היה הכל שחור וחשוך ונבול. ובחוץ, בשביל שלרגליה, בשביל שכולם רואים – ובכן, שם הכל המשיך כרגיל. עם שמש וציפורים מצייצות ופרחים פורחים ושמיים כחולים.
ואז העיניים שלה היו עוברות פנימה. היא הייתה רואה, ממש, את החלל הזה שפתאום התחיל להיווצר בין הלב שלה שבפנים ובין מה שרואים מבחוץ. היא ראתה איך הלב שלה הולך ומתכווץ, ומפנה את מקומות לתהום שחורה משחור.
והיא הרגישה את התהום הזו בכל מה שהיא עשתה: היא הזיזה את היד, למשל, כדי לשטוף כלים (כי הכל ממשיך כרגיל!!), אבל היה חלל כזה, בין מה שהיה בתוך היד ובין מה שהיה היד עצמה, ואז כל פעם שהיא הזיזה את היד, היד זזה בתוך חלל, ולקח זמן עד שהתנועה הזו עברה את החלל הזה והגיעה ליד שרואים מבחוץ.
הגוף כבר לא מקשה אחת. יש בו לב מכווץ, חלל שחור ובחוץ. וכשזה נהיה ככה, והכל מפחיד ומסורבל ולא בטוח, הכל עובד הרבה יותר לאט.
ולבדה חששה נורא שזה מאט את קצב ההתקדמות שלה על השביל שלרגליה, ואולי כולם רואים שיש לה חלל כזה בין הלב ובין החוץ.
לבדה אף פעם לא שמעה על חלל כזה אצל אף אחד אחר. גם כשהיא ניסתה לשאול ולברר, מהר מאוד היא הפסיקה כי זה היה נשמע לאנשים מוזר. והיא הרי לא יכולה להיות מוזרה.
אז לבדה סחבה את החלל הזה בלי עזרה. היא האמינה שהיא תסתדר. היא תמיד הסתדרה. תמיד זה עבר לה בסוף. יהיה בסדר.
החלל הזה תמיד עבר לה בסוף, באמת. כמעט כולו. והשביל שבלב חזר לפרוח, והגוף חזר להיות מקשה אחת, בלי חלל שחור ומפחיד שמפריד בין הלב ובין הגוף. והכל חזר לקצב הנכון, והיא חזרה לצעוד במרץ על השביל, כמעט רוקדת מרוב אושר ואסירות תודה. כי היה לה טוב, הכל הרי היה טוב.
הכל היה טוב לה, ללבדה.
