פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 117)

היא עומדת מולו,

כל-כך קרוב,

מביטה לו בעיניים,

רואה את אהבתו אליה,

אבל בכל זאת לא יכולה לגשת,

קיר של קרח עומד ביניהם,

למרות החום השורר בחוץ,

היא יודעת שכל מה שהיא צריכה,

זה להניח את ידיה על הקיר,

ולחמם אותו עד שיימס,

ידיו שלו כבר מונחות שם,

אבל הוא לא יכול לבד,

הוא צריך אותה,

את הרצון שלה,

זה צריך להיות הדדי,

דו-צדדי,

אבל היא לא מניחה,

מפחדת מהמגע,

מהכאב,

מהקור,

עיניו מתחננות אליה:

"רק תתחילי, תראי לי שאת רוצה"

היא מתגברת,

מניחה,

קור הקרח חודר אליה,

צורב את כפות ידיה,

היא מרפה, משפשפת ידיים,

רואה את מבטו המאוכזב,

על שלא התאמצה,

שלא מספיק רצתה,

היא שוב מנסה,

מרגישה איך הקרח נמס אט אט,

ואז מגיעה הצריבה,

מעיפה אותה לאחור בעוצמה,

מותשת,

מביטה בו בחשש,

מזווית העין ורואה,

גם לו קשה,

וקר,

אבל הוא לא מוותר,

הוא רוצה אותה,

לידו קרוב,

רוצה שיהיה לה רק טוב,

נעמדת שוב ליד הקיר,

אך לא מעיזה להניח ידיים,

"אין דרך אחרת??"

היא זועקת בכאב,

הוא מניד בראשו לשלילה,

"זאת הדרך שבשבילך נבחרה"

לרגע קט היא שוקלת לוותר,

לשחרר,

אבל היא יודעת שהיא צריכה אותו,

קרוב,

את החיבוק שלו,

אך היא לא מעיזה,

מפחדת מאותה הצריבה...

עוברים ימים, חודשים,

הוא מחכה,

ובסוף מגיע הרגע,

שבו היא כבר לא יכולה,

מתגעגעת,

מרגישה חסר,

כל-כך רוצה אותו לידה,

אז היא מנסה,

מההתחלה,

מתקרבת,

מניחה,

נצרבת,

את כפות ידיה כבר אינה מרגישה,

מעוצמת הקור,

"כמה עוד יהיה עליה לעבור?"

מנסה לשאוב חיזוק מעיניו,

חושבת על כל הטוב שיביא איתו,

על החיבוק המנחם,

על זה שיהיו כבר קרובים,

דמעות זולגות מעיניה,

והנה,

יש שכר,

הקרח נמס,

שכבה אחר שכבה,

דמעה ועוד דמעה,

ופתאום היא מוצאת את עצמה עומדת מולו,

בלי שום מחסומים,

והוא מתבונן בה ואומר:

"חיכיתי לך, בתי,

הניסיונות שהבאתי עליך היו כולם מאהבה,

רציתי כבר מזמן להרגיש את הקרבה,

אך יותר מכל, רציתי שתיהיי איתי מבחירה"

היא לא מצליחה לדבר,

מאושרת,

נופלת אל בין זרועותיו,

לוחשת:

"אבא!! חזרתי בתשובה,

מאהבה..."

הַיּוֹם הִיא מוֹחֶלֶת וְסוֹלַחַת לְכָל מִי
שֶׁהִכְעִיס אוֹ פָּגַע וְשָׂרַט הַנְּשָׁמָה
הַיּוֹם הִיא נְקִיָּהּ 
מִשִּׂנְאַת אֲחֵרִים וְרִגְשׁוֹת אַשְׁמָה
יוֹתֵר הִיא לֹא שְׁבָרִים חַדִּים 
מֵעַכְשָׁו הִיא שְׁלֵמָה,
הִיא שְׁלֵוָה 
לֹא מְרֻסֶּקֶת מִמִּלְחָמָה
בִּפְנִים חֲתוּמוֹת וְיָדַיִם פְּצוּעוֹת
חוֹזֶרֶת מֵעוֹד סִבּוּב נְקָמָה
הַיּוֹם הִיא מוֹחֶלֶת וְסוֹלַחַת לְכָל מִי
שֶׁהִכְעִיס אוֹ פָּגַע וְשָׂרַט הַנְּשָׁמָה
מִי בִּשְׁגָגָה, מִי בְּזָדוֹן
הַיּוֹם הִיא מוֹחֶלֶת וְסוֹלַחַת, לְעַצְמָהּ

דיכאון זה כמו כתם. כתם שחור.
לפעמים זה נראה לכלוך ואז מתעלמים ממנו, או מנסים להוריד אותו. אבל הוא לא מפריע.
לפעמים זה קטן עד שלא מרגישים.
לפעמים מתרגלים אליו ומתעלמים ממנו, או יוצרים איתו דברים יפים.
ולפעמים הוא רובץ, נמצא הרבה זמן ומשפיע על הכל. כי כשרואים כתם מתמקדים בו ולא במה שמסביב.
ומתי אלמד שכתם זה כתם
ובכל זאת אפשר
להתקדם??

ילדתי,

מה מעשייך?

מה בקשתך?

מה רצונך?

ממני וממך?

צפיתי בך גדלה 

ומבקשת 

מלכות וגדולה

עד מתי תדרשי 

לך שררה

עד מתי לך שבר יקר וגדולה

עד מתי חלומך יידרש רק לבית גנזייך

ושגיונות ליבך על דם חללי חדרייך 

ומה פועלך לפניי ולפנים?

זעקתך הרי כבר הוצעה לרבים...

לכי צאי לך בעקבי הצאן

ולבשי שמלותייך

הראי לי תפארת משאלותייך 

וברוב עם ואדרת מלוכה

תען בקשתך ילדתי

ותופעל על כל רואייך 

תן לי, תן לי את הכח

לאהוב, לאהוב רק אותך

כי רק אתה, רק אתה יודע

שלהיות פשוט זה כל כך מסובך

נפלתי, נשארתי צולע

זו פציעה, שלעולם לא תחלים

אני מאמין, אני מאמין שאתה שומע

אלו אנחנו, שכבר לא מקשיבים

כל כך, כל כך נמאס מ"בערך"

ו"כמעט" כבר השמיד לי חלום

הנחייה, שתראה לי ת'דרך

היא בקשה לתיקון השלום

אני שונא, שונא להיות בבית

ה'לבד' מעורר דמיונות

הלב העקר מחשיך את הטוב

ותקווֹתַי למציאויות חליפיות

אלוהי הלב והעורקים

הקרוטידים הכליליים המסתבכים סביב עצמם ונותנים חיות בעצם סיבוכם.
אלוהי האהבה, השנאה, המרות.
אלוהי האסור אסור אסור, עשה עשה עשה.
ואהבת אותו ואהבת אותך ואהבת את השבת, שמור וזכור.
זכור ושמור,  שמור על עצמך. 
שמור על הברית, כרותה לשפתיים
שפתיים הם איבר חופשי, לא כמו רגליים. נגיד
ועדיין הן יבשות וחתומות.
וחלומות בדר"כ שוכחים, וזה הקטע שלהם.
חלומות אמיתיים גם שוכחים, ואת זה הגיל עושה.
למען אלוהים זה, נשמח. למען הלב המסובך, נשמח. למען החלומות והאסור והלא
הכל משתבש לטובה.

וכשפסעתי

על אדמה חרוכה,

הרגשתי.

את הד הנשימות,

את הצרחות והכאב,

את המלחמות על הקודש.

והתביישתי

על עצמי.

על מי שהייתי.

ורציתי לשוב.

ולא הצלחתי.

מסכימים עם הרעיונות? משפטים חזקים? 

רואה אותה עולה,

מתנשפת,

מתייגעת,

כשעל גבה שק,

לא קטן,

כזה שמכופף את קומתה,

שמשבר את גבה,

שעל פניה נוסך הבעה מהורהרת,

עצובה,

"אולי תעצרי לרגע?"

אני מציעה,

"תיקחי הפסקה, תנשמי לרווחה..."

"אני לא יכולה"

היא משיבה,

"אז לפחות תתני לי לעזור לך עם המשא"

אני מנסה,

אך היא רק מנידה בראשה לשלילה,

"אין לי בחירה,

צוויתי לסחוב אותם,

גם אם קשה,

גם אם הם מביאים את כוח סבלי לקצה"

"את מי?"

אני לא מבינה,

הרי על גבה יש רק שק אחד,

שאותו במאמץ נשאה...

"את החיים"

היא עונה,

ומותירה אותי ללא תשובה...

מעיפה בה מבט אחרון,

בדמות היגעה,

עוצמת עיניים,

ומתנתקת מן המראה...

"עיקר התשובה שיהיה בקיא ברצוא ובקיא בשוב"

עיקר התשובה, שאהיה בקיאה,

גם בעליה וגם בירידה,

אבל מה קורה אם אני לא יכולה?

אם כל עליה הופכת כהרף עין לירידה?

בירידה אני טובה,

מעולה,

בדקתי בה כבר כל פינה,

את כל החורים, הסדקים,

אבל בעלייה אני חסרת אונים,

לא יודעת מאיפה מתחילים,

איפה לאחוז עם היד,

ואיפה להניח רגל,

השמחה הופכת במהירות לאבל,

והנה שוב אני מוצאת את עצמי בירידה,

ולאחר זמן מה מגיעה לעוד עליה,

מנסה,

עולה,

צעד אחד,

צעד שני,

ומדרדרת בחזרה,

יותר עמוק מנקודת ההתחלה.

מלמטה, נותנת לכולם עצות,

כיצד לטפס ולעלות,

מעודדת, עוזרת,

אבל בזמן הזה רק יורדת.

אז, זה אומר שאני חסרת תקנה?

שלא תהיה לי עוד תשובה,

עד שאהיה בקיאה גם בעליה?

איך יודעים איך לעלות?

איך לא מתייאשים מלנסות ולנסות?

ידוע שכשאדם חי אז הגרף של ליבו עולה-יורד, עולה-יורד,

וכשאדם מת, הפס ישר, לא עולה- לא יורד.

אז מה קורה כשהגרף בירידה מתמדת?

כשהשמחה מסתלקת והעצבות משתלטת?

בינתיים אני רק יורדת,

בקיאה,

אבל בירידה...

אולי אליהו

קוציא מוציא , מפשיל נפשי

דורך קשתי, זורק חטאי.

בי יביט ויחפשני 

בי ישרוק חי אור אלי.

בוער הוא דורש והדר מבקש

בועט בדורס צורתו מטשטש.

בני א-ל חי הם

לא יטשו אם

גידלה שופטיהם

ישלח גואלם.

שוב הוא מפציע, עצם מודיע

לב הוא ירגיע, לחם ישביע.

בי בושת אי דעי

בי צף לו לו יהי.

שב מנחם וחזר מרחם

זורח לכם הערב והשכם.

בני א-ל חי הם...

קם בבוקר, נוטל ידיים,

ציפורים מציצות בשמים,

"מודה אני לפניך"

על כל רגע ורגע,

פשוט חי את השמחה,

רואה את מציאותו של הקב"ה בבריאה,

"מלך חי וקיים"

אין על אבא, 

פשוט כל יום,

"שהחזרת בי נשמתי"

למרות כל מה שהיה,

איך שנפלתי,

חטאתי,

אתה נותן לי עוד הזדמנות,

"בחמלה רבה"

אז עכשיו,

איך אפשר שלא לחייך,

ופשוט לחיות את-

"אמונתך"

להיות איתך, ולהרגיש את השמחה שבאמונה!!

אחרי שניסיתי את כל התרופות האפשריות,

כל הסמים המותרים בחוק, מרצון

ריטלין, רסקיו, כדורים מיוחדים..

וכל פעם כאב לי הראש יותר ויותר,

והריכוז ברח ממני עד לקצה השני של החדר,

ועצבן אותי הכל.

ואז,

נפתרה בעיה מרכזית, ענקית ופילית כזאת,

שרומסת,

עם גוף אפור ענננננק ורגליים דורסות.

ופתאום, רציתי!

רציתי ללמוד,

נשארתי חצי שעה אחרי השיעור כדי להבין דברים שחסרתי.

למדתי מעבר,

אז אומרת,

אולי הריכוז תלוי בי,

ולא ברופא מקריח עם זקנקן של תיש?

שיר לך נכתב

הסגולה לאם ואב

עת פרצת לעולם החיים

רצוף המקומות והרגעים

פתאום נשמעה בשורה

נשמה חדשה ירדה

איזה חידוש ואיזו צהלה

חיים- כ''כ הרבה בה, במילה

ואיך זה שאת הקטנה

חסרת היכולת והרחוקה

נוגעת בלב האוהבים

משמחת כל איש לבבי

האוהבך

מוצאי-שבת, הנשמה היתרה כבר יצאה,

מרגישה חצויה,

מרגישה מפורקת,

ולא רק בגלל ששבת כבר הלכה,

עמוסה נפשית.

מוציאה מחברת ועט,

באה לכתוב,

הדיו נשפך,

כתם כהה במרכז הדף,

כמו הכתם שבלב שלי,

כאילו הוא מרגיש את הצעקה שרוצה להתפרץ ממני,

לא עומדת בזה,

רוצה לבכות,

אבל כבר נגמרו לי הדמעות,

מנסה לנגן,

אך האצבעות קפואות,

לא מרגישות,

כבר לא מנסות,

לפרוט,

על המיתרים,

על מיתרי הלב,

להרגיש.

"מה קורה איתי?"

אני נשרטת כבר מכל הניסיונות,

לא מבינה מה ה' רוצה ממני,

מתפרקת,

לאט, לאט,

מחכה שכבר אגיע לעולם שכולו טוב,

לעזוב את העולם הזה,

להרגיש את אבא קרוב,

ולא להרגיש יותר מפורקת,

להרגיש עם הקב"ה-

מחובקת...