פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 118)

כמו בכל שבוע הם רצו בסך הכל להגיע לירושלים, בחמישי בלילה- זה המנהג השבועי שלהם, 5 חברים שכל החיים שלהם מתרכזים ביום הזה במקום הזה ובשעה הזו, אבל עם הקמת הממשלה החדשה- הוחלט להציב שומרים בכניסה לכיכר ציון ולכל הזולות הפזורות על פני רחוב יפו ומתחתיו.
"נוער נושר לא יורשה להיכנס" נכתב על השערים ובספר החוקים החדש של מדינת ישראל.
כעשרה גברים לבושים כחול נעמדו בשורה וחסמו את קבוצת הילדים שרצו להמשיך בדרכם.
"איסור לבעלי עגילים בגבה" קרא אחד השומרים בקול.
"מכנס קרוע" אמר השני.
"עישון" קרא השלישי.
"והדובדבן שבקצפת-" חייך ברשעות שומר רביעי; "פיאות"
"יש איסור צביעות" נצצו עיניו של הראשון, "משחקים אותה דתיים, אבל כשתעברו את הגדר אני לא אתפלא אם אחד ממכם יהפוך לאבא בעודו רווק."
אף אחד לא פצה את פיו, וכל אחד כבש בליבו את הכעס ששרר בו על ההשפלה.
לאט לאט התחילו להיאסף מבעד לגדרות עוד ועוד נערים שהיו בדרכם לזולות העיר הנסתרות, וכשגילו שהם נכנסו לרשימת האסורים התיישבו, אחד הוציא גיטרה, השני דרבוקה, עוד אחד גיטרה, והחלו לנגן, קבוצה של עשרה אנשים על המדרכה לייד התחנה המרכזית בירושלים, יושבים ושרים.
המילים יצאו מפיהם ולמרות הלילה, היה נדמה שאור חזק מאיר אותם.
"שכבר יבואו ויגידו שהגיע גאולה
שהתפילה תגיע לכל אוזן כמו האזעקה
והלוואי שבעתיד יהיה קצת פחות שחור
הלוואי ויבוא האור"
העין של אחד השומרים נראתה רטובה לרגע, עוד אחד ניסע להבליע חיוך קטן אך ללא הצלחה, והשלישי טפח בחיבה על כתפו של אחד מהנערים.

שלושה ימים הם ישבו שם ושרו, כלי הנגינה הונחו בצד עם כניסת השבת.
השומרים התיישבו ליידם והצטרפו לשירה.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.

ותכלס מה שנשאר לנו לעשות בעולם הזה זה לאהוב, לחבק ולקבל כל יהודי באשר הוא.
בתנא דבי אליהו מובא "כך אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה"

שנזכה❤️

צור ישראל

מגן ישענו

ממתנה נחליאל

במדבר הוליכנו

נתן לנו את התורה

הוריש לנו אותה במתנה

לנו את הדרך היא מורה

לפעמים צריך מעט המתנה

וגם אם הדרך קצת קשה

כמו סלע או אבן צוֺר

לפעמים צריך להגיד לסלע בבקשה

אך לפעמים צריך להכות בו ללא מעצור

אם אבן הוא נימוח

התורה היא התרופה הדרוּשה

זה לא מובן במוח

זה מושג מופשט "קדוּשה"

כשאדם קדוש וא-לוקי

יוצא מסדרי הטבע הרגילים

וגם אם יקום עליו איזה עמלקי

הוא יצא מזה בדרך פלאים

כי לנו יש אבא שבשמים

שהוא עלינו שומר

נשפוך ליבנו כמים

כחומר ביד היוצר

הננו מתבטלים אליו

משליכים עליו יהבנו

והכל יסתדר מאליו

כי הוא אבינו

כי לנו הוא דואג

אנחנו בניו האהובים

על המן והיטלר לועג

כי בזכותם בניו אליו שבים

 

נסוכים באמונה ובביטחון

בטוחים בצדקת דרכינו

ניצחנו את עוג וסיחון

והוא בעז"ה יצילנו

וגם אם יש נסיגה

יש הדרדרות לאחור

בתולת ישראל נוּגה

הכל נצבע בשחור

יש תקווה לאחריתך נאום ה'

בעז"ה יהיה עתיד מוצלח

ירד מן השמים עלינו הגשם

הוא ולא שרף הוא ולא מלאך

כשהם גדולים הם ככוכבי השמים

ענקים ומאירים כזוהר הרקיע

וכשהם נופלים נופלים עד תהומות מים

האמורי והכנעני אותם מוקיע

אך הקשר שלנו עם ריבונו של עולם

זה קשר חיובי וטוב

זה מראה את גדולת כולם

ולא כעול או כחוב

עיני ה' א-לוקיך בה

בוחן כליות ולב

תוכו רצוף אהבה

למרות שפני הדור כפני כלב

 

אך עבודתינו חשובה עד מאוד

אנחנו צריכים להאיר

כנועם שיח סוד

את רחמי שמים להעיר

ואחרי שנאיר בעצמינו

כל הבעיות יפתרו

תיפח רוח בעצמותינו

הרוחות הרעות יסורו

ונהיה אור לגויים

כי נהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש

עם סגולה שבחר ה' מכל העמים

עם מאוחד- "את כל היהודים כנוס"

ולא מפֻזר ומפורד

רווי מחלוקות ושנאה

כי אז נחליק במורד

במורך לב ובמגינה

צריך להיות חזקים

להחזיק חזק ולא לוותר

ואז ננצח בני ענקים

נירש לנו הכתר

ונמליך את קודשא בריך הוא עלינו

ניתן לו המלוכה והממשלה

עול שמיים ועול מצוות על כתפינו

והוא ימציא לנו המחילה

שיר טוב ומלטף ומנחם
ויוצא ההפך לגמרי
אני אפילו לא מרגישה כך כעת..
מעניין אם יש הסבר לתופעה



הֲלִיכָה מְדוּדָה
צְעָדִים אִטִּיִּים
עָמְקֵי מַחֲשָׁבָה נִגְלִים בַּחֲטָף
הֲצָצָה מְהִירָה לָעוֹלָם שֶׁנִּשְׂרַף

גַּעֲגוּעַ יוֹקֵד נֶעֱקַד עַל מִזְבֵּחַ
עָבָר שָׁלֵם מִתְנַדֵּף וּפוֹרֵחַ
אַתָּה מְדַבֵּר בִּי
מִתּוֹךְ עוֹלָם שׁוֹקֵט בְּטִבְעִיּוּתוֹ

כַּמָּה כָּמֵהַּ הוּא הַלֵּב
לִשְׁטֹחַ לִמְרֹחַ אֶת כָּל הַכְּאֵב
עַל קִירוֹת דּוֹמְמִים
עַל אֲבָנִים שׁוֹתְקוֹת שֶׁאַתֶּם

מִתְאַוֶּה הוּא לִצְרֹחַ
לָעוּף וְלִבְרֹחַ מִמִּגְבְּלוֹת הַיּוֹם
לַחֲשֹׂף פָּנִים אֲחֵרוֹת פִּתְאוֹם
מֵת לָמוּת וְלַחְדֹּל מִלִּדּוֹם

פְּסִיעוֹת בּוֹדְדוֹת בּוֹדְדוֹת
בָּרְחוֹב הַנָּם, בַּגּוּף הַהוֹמֶה וְצוֹרֵחַ
יָרֵחַ שׂוֹרֵף מִמַּעַל
מַשֶּׁהוּ בִּי עָיֵף מִלַּחְתֹּם פָּנִים

וּבַחוּץ הֲלִיכָה מְדוּדָה
צְעָדִים אִטִּיִּים
עָמְקֵי מַחֲשָׁבָה נִגְלִים בַּחֲטָף
הֲצָצָה יְחִידָה לְעוֹלָם שֶׁנִּשְׂרַף

וְנִשְׂרַף
וְנִשְׂרַף
...

לעולם אל תביט בעיניי כך

התשמע ישראל?

כשהשמש מכה בעיניך 

שיסלח לי הא-ל!

שזופות זרועותיך,

הפלתני שדודה

בגברים הנני, ובכן,

למודה
אך בך לא לימדוני

והיאך ילמדו?

שיערך השחור

אוי לי!

שה' יעזור

 

לפני זוג עיניך

רק איך אתרכז?

שְׁאֵלָתִי לפניך

 

היכן אתה אוחז?

 

אלמוג אוהבת את הזריחה.
הצבעים של השמיים והרוח הקרירה שמשחקת לה בתלתלים הצפופים גורמים לה להרגיש שהיא הכי יפה בעולם.
אפילו שהיא תמיד מרגישה ככה. בעצם.
היא זורקת לעולם השקט שריקה ארוכה ועולה לאופניים בחיוך ענק.
איזה בוקר טוב.
עדיין קצת חשוך אבל היא כבר מצליחה לראות שיום מקסים היום ולמי אכפת שאולגה התעקשה להאריך לה את המשמרת בפעם השלישית השבוע.
היא נוסעת מהר.
משהו שחור נראה מרחוק על המדרכה. היא כמעט מתעצבנת שאנשים כל הזמן זורקים את הזבל באמצע הרחוב במקום ללכת עוד כמה מטרים ל---
היא בולמת בשניה האחרונה ונופלת מהאופניים.
כשהיא מתרוממת הבחורה שישנה שם בנחת כבר ממצמצת בעין אחת ואלמוג רק מצליחה לחשוב שהטישרט אוברסייז השחורה שהיא לובשת באמת מתאימה יותר להיות שקית זבל.
היא לא שואלת אותה למה היא ישנה על המדרכה, רק - ''מה זה החולצה הזאת! כמעט דרסתי אותך בחיי...!"
רחלי לא מבינה איך כמעט נדרסים בגלל חולצה. והאמת, היא בכלל לא מבינה כלום ממה שקורה כאן.
היא מתיישבת בזהירות ליד אלמוג שנראית מזועזעת נורא.
''מי את בכלל?'' רחלי מבולבלת.
''אני אלמוג.'' היא יורקת את זה ומנערת את התלתלים כדי להדגיש כמה זה לא חשוב עכשיו. ''ואת..'' היא מנסה לחשוב על המשך מתאים שיתאר את הנס העצום שקרה כאן הרגע. ''בחיי שא-לוהים אוהב אותך.'' היא מחליטה בסוף.
''א-לוהים?'' רחלי מגחכת. ''הוא זרק אותי.''
הצחוק מתפרץ מאלמוג בלי שהיא רוצה בכלל. לא שואל, כמו תמיד.
''הוא זרק אותי.'' רחלי אומרת שוב. והיא לא צוחקת בכלל.
''באמת?'' אלמוג מרימה שתי גבות משועשעות. ''ככה.. זרק אותך..!''
''כן ככה.'' רחלי לא נבהלת מהפליאה הלועגת שלה. ''הוא לקח אותי אליו קרוב קרוב כדי שאני ארגיש כמה זה מתוק ורגוע ואז- אז הוא שוב זרק אותי ממנו לטירוף המטלטל הזה.''
אלמוג מצליחה להתרצן סוף סוף.
''הבנתי.'' היא אומרת בשקט.
ואז היא לא אומר עוד כלום והשקט עומד ביניהם עוד דקות ארוכות. רציני ודומם ועצוב.
''את יודעת מה?'' ניצוץ קלוש של אור חוזר לעיניים של אלמוג. ''הייתה לי סבתא שקראו לה ג'קלין. היא הייתה צדיקה צדיקה.'' ניצנוץ מתגעגע עובר בעיניים של אלמוג וגורם להן להראות ירוקות מתמיד. ''וכשאמא שלי מתה היא באה אלינו לגור עד שאבא שלי התחתן עם אורנה.''
רחלי לא יודעת מי זאת אורנה אבל משהו בקול של אלמוג אומר לה שהיא לא אוהבת אותה יותר מידי.
אלמוג משחקת בפדלים של האופניים ששוכבים לידם על האבן המחוספסת. ''סבתא ג'קלין הייתה אוהבת להצחיק אותי, תמיד. וגם אבא.'' הקול של אלמוג צרוד מגעגוע. היא לוקחת אוויר. ''אבל תמיד כשהייתי הולכת לישון שני האנשים האלו היו נהיים עצובים עצובים. לא שמעתי מה הם דיברו אבל הקול שלהם היה בוכה.'' היא עוצרת פתאום ופונה לרחלי. ''את יודעת מה זה קול שבוכה נכון? כאילו לא דמעות עכשיו, יותר שבור כזה, מכירה?''
רחלי מהנהנת.
''זהו. אז תמיד זה היה ככה. ופעם אחת היה נראה לי שיש לי נחש בחדר אז מהר ברחתי מהחדר ובמסדרון היה יותר קל לשמוע את אבא אומר לסבתא בסלון שהוא מרגיש שהחיים שלו מתו עם אמא.
זה היה מפחיד אפילו יותר מהנחש, אבל לא ברחתי. חיכיתי לשמוע מה סבתא תענה לו.''
אלמוג מחייכת לעצמה ואז מרימה עיניים לרחלי. ''את יודעת מה היא ענתה לו?'' החיוך שלה מתרחב. ''היא הלכה לארון הקטן שהיו עליו הפמוטים שלה. ידעתי את זה לפי החריקה העדינה שלו כשהיא פתחה אותו והוציאה ממנו את הסידור הקטן שלה והקריאה לאבא לאט. 'מי כמוך.. ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה' - זה פסוק מ---''
היא מתחילה להסביר ורחלי קוטעת אותה. ''אני מכירה את זה.''
אלמוג לא נבהלת. ''את הפירוש של סבתא ג'קלין את בטח לא מכירה.'' היא פוסקת. ''היא הרימה אז לאבא שלי את הסנטר כמו שהיא הייתה עושה כשהוא היה בן שש והיא אמרה לו שהשם יתברך מצמיח ישועות חדשות כל יום.
את יודעת למה אומרים 'מצמיח' ישועה? כי המילים מצמיח ישועה הם רמז לדרך שהישועה עוברת, מאותו המלך שכביכול ממית אותה, קובר אותה באדמה סדוקה ואז מחיה ומצמיח אותה קמעא קמעא מהשברים. ואת יודעת מה? כמו שמחכים לניצנים עדינים שיבקעו מהאדמה, ככה צריך לחכות לישועה. לא לחפור באדמה ולנסות להוציא אותה אל פני הקרקע, הפוך, להסתכל למעלה. בתקווה, באמונה ובתפילה. לגשם.''
השמש שמתחילה לעלות לאט צובעת את התלתלים האדמוניים של אלמוג בנחושת אצילי.
''מאז אבא לא רצה למות יותר. אפילו שהכל המשיך אותו דבר. כי הוא ידע שישועה חדשה בדרך אליו, שאולי בחוץ הכל חרב ויבש ושומם אבל מתחת לאדמה, השם מצמיח לו ישועה חדשה.''
למילים של סבתא ג'קלין יש כמו קסם כזה והוא מחלחל ללב היבש של רחלי, משקה את הניצנים העדינים של הישועות שהשם שתל בו.
אולי בכל זאת, אלוקים לא זרק אותה.
אולי עכשיו עכשיו. הרגע. הוא מצמיח לה רפואה.
אלמוג מסתכלת בפלאפון וקופצת בפתאומיות. ''הצילוו. התחילה לי המשמרת כבר! אולגה תהרוג אותיי!'' היא מזנקת על האופניים ומנופפת לרחלי.
היא מתקדמת מטר ובולמת בפתאומיות.
''את יודעת מה?'' היא מסובבת את הראש. ''סבתא ג'קלין היא תמיד הייתה אומרת שלהשם יתברך יש כל מיני סוגים של ניסים.''
היא יורדת מהאופניים ומתקרבת לרחלי.
''מבינה? לפעמים אתה מרגיש שאתה עף באווויר ועוד שניה תיפול ותתרסק ואתה כבר מדמיין איך תתפרק שם לחתיכות אז אתה צורח 'השםם תעשה לי נסס'.
ואתה לא יודע שאתה כבר בתוך הנס.''
רחלי מהנהנת בשתיקה ואלמוג עולה חזרה לאופניים ומתרחקת משם.
התלתלים שלה רוקדים מאחוריה. מבשרים את הנס שהיא.
רחלי נשענת על הגדר בעצימת עיניים.
פתאום היא מרגישה את הגוף שלה, והוא כואב נורא. בעיקר באיזור הראש אבל גם השאר.
ואם סבתא ג'קלין הייתה כאן היא בטח הייתה אומר שגם הכאב הזה - הוא בתוך הנס.
חלק מהישועה החדשה שצומחת בה.
קמעא, קמעא.
מהשברים.


שבת שהיא בנפש/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית

איכה יועם זהב,
פורשת ציון בידיה,
קוראת לאוהבים: ראו מכאובים,
והם שומעים רעתה, וששים.

טובעים בארץ שעריה,
מעלה אפר על ראשה,
שופכת לב מול שחוק צרים,
עת נחלתה נהפכת לזרים.

מבלעים חומותיה,
מחללים מבצריה,
ומכלה בדמעות - עיניים,
איכה מושלכת ארץ משמיים.

ראה ה׳ כי צר לנו על כל עלילות,
אויב דורך קשת, ורבות אנחות,
השיבנו ונשובה לחדש קדמוניות,
רַבָּתִי בגויים, שָׂרָתִי במדינות.



אשמח מאוד להערות והצעות.
מבוסס כמובן על לקט ממגילת איכה.

יַלְדָּה יַלְדָּה
כּוֹתֶבֶת נָשִׁים נָשִׁים שֶׁפָּרְחוּ בָּהּ.
שֶׁנִּקְטְפוּ פַּעַם וְעוֹד פַּעַם
נִפְצְעוּ מִן הַקּוֹץ עַד זוֹב דָּם.

יַלְדָּה אִשָּׁה
כּוֹתֶבֶת יְלָדוֹת יְלָדוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ בָּהּ.
שֶׁלֹּא הִפְצִיעוּ בָּהּ וְצָמְחוּ
אַף לֹא מִן דִּמְעוֹת הַהֶפְקֵר.

אִשָּׁה אִשָּׁה
כּוֹתֶבֶת כּוֹתֶבֶת
שׁוֹתֶקֶת אֶת כָּל הַגַּן שֶׁפָּרַח וְנָבָל
שׁוֹתֶקֶת נֶחָמָה וּכְאֵב מְבֻלְבָּל.

דְּעִי
הַפְּרִיחָה לֹא מֻגְבֶּלֶת בַּשָּׁנִים.

ואראה בחזוני

שרפים עפים ממעל

זה לא רצוני

זה סוג של מפעל

חיות ואופנים

מחוברים אל הקודש

כל היום אליו פונים

שבת, מוסף וראש חודש

רגליהם רגל ישרה

בנועם שיח סוד

קדיש על ארעא

איה מקום כבוד

אך את ריבונו של עולם

זה כבר משעמם וחדגוני

שמעתי את קולם

זה לא מוציא מיגוני

כי זה לא בחירי בכלל

לא הביעו בזה דעתם

אך בתפילת הכלל

נתכפר להם חטאם

בן אדם שמתפלל

שופך את ליבו לפני קונו

זה הרבה יותר מתקבל

לשוכן שמים במעונו

רחמנא ליבא בעי

את ליבנו הוא רוצה

קול דרבים משתמעי

את דרכו לקב"ה מוצא

כי כשקצת קשה

כשיש חיסרון וחסך

זה מתקבל ורצוי כעולה וכאִשֵה

וללא משהו חוצץ, ללא מסך

כי הבחירה בטוב המוחלט

הינה עילאית ונישאה הרבה יותר

כאשר לא הכל לחיצה על שלט

אלא כשיש משהו שלכיוון הנגדי חותר

הקב"ה מעדיף בן יונה או תור

שמֻקרבים בכוונה יתירה

ולא גדי, שה, כבש או שור

שמוקרבים בחיפזון ובמהרה

 

למה לי רוב זבחיכם

הנביא ישעיהו מוכיח

מי ביקש זאת מידכם

האשמות בהם מטיח

כי הם, או בעצם אנחנו

זרקנו את הלב

על הקרבנות סמכנו

עולות אלים וחלב

אך הקב"ה אינו חפץ במנחה

או בקרבן משובח ויפה

הוא רוצה אותך

שאליו תשתוקק ותצפה

שתשא כפיך אליו

שלפניו תתהלך תמים

ואז השפע יבוא מאליו

אם תבקש ממנו רחמים

הקרבנות זה רק אמצעי

שדרכו אנו מביעים רצון

רצון נכון, אמיתי וטבעי

ולא חלילה בשחוק ובלצון

ואם נפתח את הלב

נשנה את רצוננו לטוב

תפילתנו תתקבל כעולה וכחלב

כתפילת אברהם, יצחק ויעקב

הקרבן הוא רק גילוי וסימן

לאהבת בן לאביו שבשמים

לגאולה הגיע הזמן

השקר כבר לא מחזיק מים

הגיע הזמן שאותנו יגאל

ויגאלנו מהסבל הנורא

שישרה את שכינתו ממעל

ויחזיר את יראת השמים, המורא

ונעבדו בכל לבבינו

לשם שמים, לשמו יתברך

ונגייס את כל כוחנו

לעבוד אותו ללא מורך

וכך נוכל לתת את ליבנו גם

אליו יתברך ללא חשש

טהור ונקי מכל סיג ופגם

בלי מום של ממש

ותפילתנו תהיה זכה וטהורה

שערי שמיים מחדש יפתחו

האור הגנוז יחזור, ליהודים תהיה אורה

וכולם יגילו וישמחו...!!

קרני השמש בורקות מהשמיים

הדמעות לא ירדו כי נגמרו המים

אל תיפול לבור השמיים נהפכו שחור

תראה בסוף המנהרה את האור

לא להרים ידיים לא לוותר 

נשלים את הפאזל לא נישבר

 

אור קטן מסתובב בנשמות 

יש דברים שהוא לא יכול לראות

דלת נפתחת נסגרת שורקת ננעלת

הפתח במנעול לא קטן והיא נטרקת

אל תדקור יותר מידאי

למעלה במרומים מסתכל שדי

 

שקט דממה הציפורים מצייצות

יושב מול הים את הראש לנקות

צלילים באפילה נשמעים

בין קירות של רוח חלומות תלויים

עמוק עמוק אתה יודע

שבנשמות אתה יכול לפגוע

 

חיבוק גדול בין שני חברים

לאט ובנחת הדברים יורדים

חיבור חזק חיבור נפש

פירצה קטנה אל תפגע ברגש

אור פניו קורן מלמעלה

האמת בגיהנום חם לה.

חִפַּשְׂתִּי סֻלָּם
לִקְדֻשָּׁה זַכּוּת וְטֹהַר
מָצָאתִי שֶׁבָּרָם
הַיְּצִיאָה מִמֶּנִּי הִיא שׁוֹבֶרֶת

 

תַּרְתִּי אַחֲרֵי מְנוּחָה נִכְלָם
כְּשֶׁנִּשְׁמָתִי מְלֵאָה בְּצַעַר
וְרַק כְּשֶׁהַחִפּוּשׂ לְרֶגַע נָדַם
גִּלִּיתִי'הָ בְּעָמָל מִסְתַּתֶּרֶת

 

אָז מָצָאתִי אוֹתִי אֵיתָן
וְחוֹזֵר לַעֲמֹד בָּרוּחַ
עַל עֲנָפִים שְׁבוּרִים נִשְׁעָן
וְאֶת עֲוֹנֹתַי רוּחִי יוֹתֵר אֵינָהּ קוֹבֶרֶת

 

אָז רְאִיתִיךָ לִבִּי
גַּם כְּשֶׁעוֹד לֹא הָיִיתָ לְעֶזְרִי
אָז פְּגַשְׁתִּיךָ יַלְדִּי
וְאוּלַי בַּעֲתִיד הִיא מְסַפֶּרֶת

 

אָז שָׂמַחְתִּי וַאֲבָרֶכְךָ
כִּי אַכִּיר בִּיכוֹלוֹתַי
אָז אֲלַמֵּד אֶת שִׁירְךָ
כִּי מִקֹּדֶשׁ אֲדַשֵּׁן יָמַי

 

וּבְיוֹם מִן הַיָּמִים יָבוֹא גַּם הַיֹּפִי
וְאַשְׁקֵהוּ מִתְּשׁוּבָתִי
וּבְשִׁיר מִן הַשִּׁירִים שֶׁכֻּלּוֹ מְנוּחָתִי
אֶמְצָא עַצְמִי חָפְשִׁי

וְאוּלַי
מֵאֲחוֹרֵי הָעֲרָפֶל יֵשׁ שֶׁמֶשׁ

וְאַתָּה

קוֹרֵא אֵלָי מִתּוֹךְ עָנָן

 

וְאוּלַי

בְּתוֹךְ תְּהוֹם אוֹכֶלֶת נֶפֶשׁ

מְחַכֶּה

אוֹצָר כָּתוּב עַל דַּף לָבָן

 

לִפְעָמִים

כְּשֶׁתֹּאחַז בִּי מִמַּעַל לָרָקִיעַ

וַאֲנִי

תּוֹפֵס בָּאָרֶץ לֹא יָכוֹל לְהַרְפּוֹת

 

דַּוְקָא אָז

נְקֻדָּה שֶׁל אוֹר תּוֹפִיעַ

מֵחַיָּ'ה

אֶת כָּל מָה שֶׁעֵינַי שׂוֹרְפוֹת

 

אוֹסֶפֶת אֶת שִׁבְרֵי כֵּלַי

מְפַזֶּרֶת אֶת אֲבַק חַיַּי בָּרוּחַ

וְאַתָּה זוֹעֵק לִי בְּדָמַי

וַאֲנִי כַּכְּסִיל נַפְשִׁי תָּנוּחַ

 

כְּשֶׁהָעֵץ

יְלַטֵּף אֶת פִּרְיוֹ וְיִלְחַשׁ

וְהֶעָלִים

יָשִׁירוּ שִׁירָה חֲדָשָׁה

 

וְהָיָ'ה

עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה

וְהָיִיתִי

וְאִיקָץ מִשֵּׁנָה עֲמֻקָּה

בשבת לא קבעתי עם חברות אז ירדתי עם אח שלי לוואדי מתחת לבית,
סתם טיילנו שם, ביופי המדהים הזה שנקרא ארץ ישראל
ואז הגענו לשטח, שהיה פעם כנסיה, ואני הסתכלתי סביבי, והבנתי שהמקום הקדוש שאני נמצאת בו, היה פעם שייך לנוצרים, ואם יהודי היה דורך בו-הוא היה מת, מוכר, לא?
עכשיו השטח הזה שלנו, וזה נתן לי תקווה שבעזרת השם גם שאר הארץ תהיה שלנו, ונוכל לחיות פה, בלי שום פחד שאולי יקרה משהו.
כי זאת הארץ שלנו!!!
וארץ ישראל נקנת בייסורים.
דוד שלי אלעד, נפצע למען עם ישראל ומדינת ישראל, ואני באמת מבקשת מכולכם שתתפללו לרפואתו ולרפואת כל הפצועים בהפגנות על ארץ ישראל, ולעילוי נשמת כל ההרוגים על קידוש השם, ועל הארץ שלנו.

שבוע טוב שיהיה❤️❤️
לרפואת אלעד בן ג'וליה🙏🏽

מצורפות תמונות מהוואדי (לא משבת חס וחלילה..)

לא יודע מה לכתוב

בטח שלא מה לחשוב

מזמן כבר לא יודע מה לומר

בעולם הזה מה אסור ומה מותר

קולות של צחוק

כשהעולם אומר'ך: שתוק

הכל כאן בלגן

שנים שלא שאלתי: לאן?

 

בלילה

כשחוזרים להתחלה

דמעות של חרטה

מנגינה שקיטה

על מיתרי הלב היא מנגנת

ולפעמים אפילו פותחת דלת

 

מנסה להשאר שפוי

לגשר בין הרצוי למצוי

לנסות להרגיש אהוב

וכל העולם עושה כאילו הוא חשוב

מה הם שם מדברים

כנראה אנחנו עולמות אחרים

ואני נשארתי לבדי עם הדמעות

אולי בסוף אפגוש ת'אושר, שווה לחכות

 

יישוב הדעה,
מנוחה ושלווה.
כמיהת הבריאה,
כיסופי הנשמה.
זרימה וחיות,
נטולי היתקעות.
עיניים חומלות,
נעימות ורכות.
איזון וחופש,
נפש ללא רפש.
תובנות זכות,
הבלבול מפנות.

לפעמים אני חושבת, מה היה אם הייתי אחרת,

אם במקום לברוח הייתי חוזרת,

אם במקום להיסחף הייתי בוחרת,

אם הדברים שהובילו אותי עד הלום,

מקבילים לדברים שהייתי בוחרת היום,

האם יש לי דעה מגובשת?

האם יש לי את כל הנתונים?

או שאולי כולם בגדר נעלמים...

לפעמים אני חושבת, מה היה אם הייתי אחרת,

אם במקום להגיב הייתי שותקת,

אם במקום לבכות הייתי צוחקת,

אם בכלל חשבתי לפני שבחרתי,

או שאולי פשוט עצמתי עיניים והגרלתי,

האם באמת אני זאת אני?

או שגם זהותי כבר אינה בחירתי?

יכול להיות שזה חלק מהגיל,

אבל גם יכול להיות שזה חלק מהתרגיל,

שצריך לשבת ולפתור.

בשביל לדעת מי אני ומה,

צריך לחשוב,

אז לפעמים אני פשוט יושבת וחושבת,

מה היה אם הייתי אחרת...

כל חייה תלויים בחמש אותיות,

האם תדע לסדר אותן בסדר הנכון?

היא יודעת שזה קריטי,

היא יודעת שזה מסוכן,

שזה משפיע,

נשאר,

הדרך הנכונה קשה,

והשנייה קלה עד לסופה האכזר,

לפעמים מבלבלת היא בין שתי הדרכים,

בין שתי המילים,

בחירה,

בריחה,

אות אחת שזזה ושינתה משפט,

"בחרתי לעצמי"

"ברחתי לעצמי"

האם בחרה לעצמה-

להתמודד, לפתור בעיות,

להביא לעולם את האור שבה?

או שברחה לעצמה-

התכנסה, הפנימה, נסגרה,

השאירה את האור כבוי בתוכה,

היא לא יודעת,

ולעולם גם לא תדע,

עד שתראה שאין דרך חזרה,

שהיא אבודה,

ואז היא תבין,

שוויתרה,

שברחה,

שאת האור העצום גנזה בתוכה,

שלא נתנה לאף אחד להיכנס אל ליבה,

שסגרה כל פינה,

ואז תרצה לחזור לשלב שבו היא עוד בחרה,

אל נקודת המוצא,

אבל קשה היא הדרך חזרה,

ולא תמיד ניתנת לעשיה,

לא תמיד יש הזדמנות שנייה,

האם היא עוד יכולה להתחיל מהתחלה?

לעמוד שוב בצומת ולהכריע בין בריחה לבחירה?

 

חובבי הארי פוטר עוצרים את נשימתם כאשר לקראת סוף הספר השביעי מגיע רגע השיא של הסדרה כולה.
קרב ישיר, בלי מתווכים, בין הארי, הגיבור, לאויבו ורוצח אויביו - וולדמורט.
הקוראים, שבמשך שבעת הספרים כבר למדו להבחין בין כוחות הטוב, אליהם נמנה הארי, לבין כוחות הרע שמעוניינים להשליט את תורת הגזע של טהורי הדם - לוחמי האופל, מזדהים ומייחלים כמובן לניצחונו הטוב.
ואז, מגיע הרגע, 

הארי מניף את שרביטו ופות את פיו לצעוק את קללת המוות, הקללה שאמורה להכריע את הקרב- 
אבל.. לא. הוא רק מנסה לנטרל את האויב מנשקו.
ומצליח. ב"ה, הטובים ניצחו.
 

הבחירה הזו של גיי.קיי. רולינג לסצנת השיא של הסדרה אינה אקראית, היא מבטאת היטב את הלך הרוח של העולם המערבי שהושפע רבות מהנצרות "דת החמלה והחסד".

הגישה שמאמינה שלעולם צריך להכיל ולקבל, שגם מול הרע יש גבולות שיש לשמור עליהם, "כי אנחנו לא כמוהם". 

הגישה הזו נשמעת טוב, אבל היא מסוכנת.
מדינת ישראל כבר שנים נוקטת בגישת "ההכלה".

זריקות אבנים, פיגועי סכינים, טילים מעזה. כל עוד לא נגרם נזק משמעותי אפשר "להכיל" אותו.

גם בצה"ל הגישה הזו באה לידי ביטוי בכך שהחיילים מוכוונים רק "לנטרל" את האויב מנשקו אך לא חס וחלילה "להרוג".

הגישה הזו יסודה בכוונות טובות ובשאיפה למוסר עליון אך בפועל גורמת יותר נזק מתועלת, ומי שסובל ממנה יותר הוא הצד "הטוב" שמרוב רחמים שוכח כי לפעמים "חייך קודמים".

לא לשווא הנחה אותנו דוד המלך בתהילים "אוהבי ה' שנאו רע".

את הרע מותר, ואף מצווה, לשנוא.

אפילו לרצח יש מקום בעולם (זוהר. על פי הטעמים של עשרת הדיברות במאמר "לא תרצח).

כבר הורונו חז"ל כי "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים" ודי להתבונן במבט היסטורי ולראות כיצד הדבר מתממש פעם אחר פעם, כפי שהוכיחו מסעי הצלב של מולידה של הגישה "המתחסדת" הזו - הנצרות. 

לצערנו, במאבקה בטרור, מדינת ישראל ממשיכה לחפש פתרונות נקודתיים ואינה שואפת לדבר שאמור להיות מובן מאליו - הכרעה.

איננו מעוניינים רק לנטרל את האויב מנשקו, לתפוס את המחבל או המפגע הבודד והנקדותי, אלא לסיים את הקרב כולו. או בביטוי שגם כבר נראה שאסור לומר - לנצח.

 

מדינת ישראל צריכה להחזיר לעצמה את כושר ההרתעה והדבר יבוא רק כשהמטרה תהיה ברורה' כתובה וחקוקה אל מול העיניים - להשמיד את הרע, לבער אותו מהעולם/ כך, ורק כך, יבוא מה שכולם מייחלים אליו, השלום.

הקב"ה ברא את שנינו בעולם

הוריד אותנו בחוט של חסד לא סתם

לא גילה לנו את רז פניו

אסף אותנו להיות בניו

האהבה יורדת בדמעות ולא במילים

גוברת כשמלאכים רוקדים במרומים

 

נחפור ביחד ונגלה סיפורים

סיפורים וחוויות שרק אנחנו מכירים

נחזיק ידיים ונרוץ בשדות

נשים מאחורינו את השטויות

מחכה אותך לראות ולחבק רק בלי המרחק

כששנינו בסביבה נגמר המשחק

 

יוסף אחינו עבר הרבה בחיים

ביחד גם אנחנו מסוגלים

נשמור אחד על השני מפני האויבים

נעבור יחד מעל כל המכשולים

הנשמה תפרח אבל תישאר איתנו

אלוקים והלב יצטרפו ללימוד שלנו

 

אנחנו שזורים אחד בתוך השני 

מחכים לך בדלת מתי תבוא אלי 

המילים יוצאות מהפה ישר אליך

משתוקק מחכה שתסתיים תפילתך

תן לי יד נרוץ לנופים

אנחנו חזקים לא נופלים.

 

אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה!

אתה נמצא במלחמה,

התחמושת נגמרה,

מסביבך שקט, דם, צרחה שנגדעה,

השעון דופק,

הולך לבד,

שוכח אתה כבר לא איתו יד-ביד,

לא רואה שנעצרת,

נבלמת, נפלת, נתקעת,

אתה מביט לאחור מזועזע,

העולם כבר לא מה שהיה,

מסכת היופי והתום הוסרה,

הבפנים נחשף,

השקר יצא,

כל הרע והחמאס התגלה,

אתה פותח פה,

רוצה לצעוק,

אך שום צליל לא יוצא מחמת הזוועות.

אתה מבין שנשארת לבד בעולם,

שאף אחד כבר לא קיים,

וגם אם כן אלו אנשים שקופים,

שכבר מזמן איבדו את פתיל החיים,

אין מי שיושיט יד או כתף,

אין אף אחד שמוכן להשתתף,

אתה נכנע, מרים ידיים,

כבר מוכן לקפוץ אל תוך המים,

אך ברגע האחרון, שנייה  לפני הקפיצה,

מגיע איזה אחד שאומר לך:

"דקה, חכה, יכול להיות שפה זה לא הקצה"

אתה מסתכל עליו בתדהמה,

לא מבין מה רוצה הוא ממך,

הוא מסמן לך לבוא אחריו,

אומר שיש לו איך להציל את המצב,

שיש מה לעשות גם עכשיו,

אתה פוקח עיניים,

לא רואה שום תקווה,

חושב לעצמך:

"הנה עוד אחד משוגע, שחושב שלכל דבר יש תרופה"

הוא מתחיל ללכת,

אתה נקרע,

האם לקפוץ, לגמור, לשחרר הכל?

או שאולי יש עוד לאן לחזור...

הוא מסמן לך שוב,

אתה נכנע,

הולך ומביט לאחור באכזבה,

דרך אחת, כבר נסגרה,

מי יודע מתי יהיה לך האומץ הזה שוב,

לזרוק את עצמך כשאתה יודע שלא תוכל לשוב.

אתה מתיישב לצידו,

הרחק מהמים,

והוא רק שותק ומסתכל לך בעיניים,

אתה מחכה שיגיד כבר מה הרפואה,

אך מצדו שלו רק דממה,

הוא עוצם עיניים

ופוקח בחזרה,

מסתכל איתן עמוק אל תוך ליבך,

אתה נשבר, זה קשה,

אפילו מתבצבצת כבר דמעה בקצה,

גם בעיניו אתה כבר רואה לחלוחית שקופה,

די, נמאס, אתה רוצה תשובה,

"למה מנע ממך לחזור, אל עולם של אמת, למה אתה צריך עוד להמשיך לשוטט?"

הלחלוחית בעיניו הופכת לדמעה,

אתה לא יכול יותר,

בא לקום, לברוח,

אך לפתע מרגיש משהו רך על כף ידך,

ידו נוגעת, מבקשת בדממה:

"אל תלך! חכה עוד דקה"

אתה עוד מתלבט מה לעשות,

מעייני שניכם זולגות הדמעות,

ואז זה קורה,

הרפואה מגיעה,

יד מונחת על כתפך, מרגיעה,

אתה עוצם עיניים, מנסה להרגיש,

את החום, את הקרבה,

דבר שלא הרגשת כבר תקופה ארוכה,

אתם נופלים זה על זה בחיבוק,

ואז נפתרת השאלה,

הרפואה כבר ברורה,

בשביל לרפא מספיקה אפילו דקה,

דקה אחת של חיבור וקרבה,

דקה אחת של אהבה,

אהבה אמיתית,

כי רק לב אוהב,

יכול לרפא לב שכואב...

האם עולמות

האם שני רצונות

יהדהדו בי בפעמוניהם הנוקשים

הרועשים

 

ואיך ה'אחד' בי מתגלה

כשהסתירות הם לחם חוקי

כשהבלבול על בסיס יומיומי

 

מהו חלומי ומה תכלית חיי

ואיך אדע לאן?

היא רוצה לכתוב על שמחה,

על תקווה,

אבל לא על כזו שנגדעה,

רוצה לכתוב סיפור, ועם סוף טוב,

כזה ששמים בסופו סמיילי מחייך, צהוב,

אבל היא לא מצליחה,

לוקחת דף ועט,

לפעמים גם איזו סוכריה מתוקה,

שמה בקרקע שירים של ריקודים,

ומעלה חיוך על הפנים,

כותבת שורה ועוד שורה,

הנה, היא כבר רואה את אש השמחה,

ניצתת, בוערת,

ממשיכה,

מוסיפה עוד שורה,

ופתאום מגלה,

שאת השמחה הפכה לעצבות,

את חופש הבחירה לגלות,

את התקווה לייאוש,

ואת חדוות הניצחון, לכישלון,

תוהה...

איפה כל האמצעים המשמחים?

היכן היא האש שדלקה?

ושאלת השאלות,

איך היא כותבת כאלה קטעים,

בזמן שיש לה חיוך על הפנים??

טוב, סוגרת את המחברת,

אולי בפעם הבאה,

תצא השמחה,

ותישאר לקצת יותר משורה...