אל תנתחו אותי!
חוסר אונים מוחלט!
שכבתי על המיטה וגולגלתי במהירות לחדר הניתוחים.
לא רציתי בזה, אבל אף אחד לא שאל אותי. מס' בנות שיכולתי לחושבם כאחיות גלגלו את המיטה, ועוד בטרם הספקתי לפלוט מילה של חוסר רצון, ניגשה אלי אחת וקשרה את ידי ורגלי למיטה.
מרגישה חסרת ישע! מפחדת! מבוהלת.
לאחר כחצי דקה של הליכה אינסופית ניגשה אלי אחת תמירה ומבט נוקשה בפניה. היא התקרבה לעברי, הושיטה את ידיה לכיווני, והחלה לפתוח לי את כפתורי החולצה.
'מההה??? מה היא עושה לי?!?!?' עלתה בליבי תמיהה, וגל של חרדה הציף אותי. האינסטינקט הטבעי שלי היה להדוף אותה, אך כשניסיתי לעשות זאת נזכרתי כי ידי כבולות ואין ביכולתי לעשות דבר.
הרגשתי שהיא חודרת לפרטיות שלי, למרחב האישי שלי. מי הרשה לה לגעת בי ככה?? זה הגוף שלי!!! היא לא מבינה?!?
קולות פטפוט שקטים נשמעו ברקע, וצליל גלגול המיטה ליווה אותם כמנגינת רקע.
האמת, הרגשתי קצת חסרת אונים. מובלת, קשורה, ו... כל מי שרוצה עושה בי ככל העולה על רוחו. הזכיר לי שור המובל לשחיטה כאשר אין ביכולתו למנוע זאת.
אותה אחת שוב נגעה בי. והמשיכה לפתוח כפתור אחר כפתור... מעט לאט, אבל בהתמדה. כפתור אחד.. ועוד כפתור... ועוד אחד נוסף. מגלה לאט לאט את הגוף שלי ומשאירה אותי חשופה וגלויה לעין כל.
"תפסיקי!!" ניסיתי לצעוק לעברה, "אל תגעי בי!!!!! זה הגוף שלי! שלי!!! אל תגעי בו!! תעזבי אותי..........."
היא הסתכלה עלי במבט מלא זלזול ולאחר רגע ארוך כנצח הפטירה לעברי: "איך בדיוק את חושבת שנצליח לחתוך אותך כשאת עם בגדים?!?!? אין מה לעשות. חייבים להוריד אותם. אין ברירה אחרת."
שתקתי. חסרת אונים. מובסת.
הוכנסתי לחדר הניתוחים ובעתה אחזה בי. הייתי בטוחה שאני מגיעה למקום מסודר, ומקצועי... אבל המציאות הייתה 'מעט' שונה.
אינסוף לכלוכים לכדו את עיני, כל אחד מהם היה שונה בצורתו, ובכמותו, אך המאחד לכולם היה הגועל שאחז בי למראהו. עטיפות חטיפים שכבו להם על הרצפה, גלילי טישו מטונפים התגלגלו שם בצהלה, ודם קרוש הציץ מבין הלכלוכים השונים.
זה היה פשוט הזוי! מוזר!!! ואם נרצה לדייק את הדברים- טירוף!!!!
לרגע חשבתי לעצמי שאני הוזה, אך המציאות הייתה ממשית מידי מכדי להיות הזיה.
'זהו חדר ניתוחים?' תמהתי לעצמי.
'כן! זהו חדר ניתוחים!' החזירו לעברי תשובה הסכינים ומכשירי החיתוך השונים ששכבו בחדר.
והחיידקים שעליהם קרצו לי בנחמדות 'חדר ניתוחים, מלא בחוסר הגינה- במיוחד בשבילך!'
רגע,
פתאום אני קולטת שאני כלל לא יודעת למה מנתחים אותי בכלל. לא זכור לי שנפצעתי או חליתי במשהו... ואפילו לא עברתי תהליך אישפוז, אז למה הם נוגעים בי ככה?! מה הם עושים לי???
ולמה, ריבוש"ע???!? למה אני נמצאת פה???????
מס' בני אדם התקרבו אלי. הסתכלתי עליהם והרגשתי משוגעת. לא היו להם חלוקי רופאים, הם לא לבשו מסיכות, ואפילו כפפות לא היה להם. אני לא יודעת מה הולך פה. אבל מישהו פה בטוח השתגע. או אני, או העולם שסביבי.
אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע.... להישאר במציאות הנוראית הזו, או לגלות שאני הוזה אותה ואני חולת נפש.
אחת התקרבה אלי עם סכין גדולה ומספרים חדות. היא הפשיטה ממני את החולצה, מפנה לעצמה גישה מושלמת לגוף שלי. כן! לגוף שלי, האישי, הפרטי. היא כיוונה את הסכין והורידה אותו, באה לחתוך את העור, ולפתוח גישה לפנים.
"הי" צעקתי לעברה. היא הסתכלה עלי במבט עוין ושתקה. ממשיכה להתקרב עם הסכין.
"שכחתם להרדים אותי" זעקתי לעברה בחרדה "אסור לכם לנתח אותי ככה בלי הרדמה. אני לא אשרוד את זה. אני אמות."
היא הביטה לעברי, וחיוך קל ריחף על פניה: "ואם תמותי??" היא שאלה אותי באירוניה "את באמת חושבת שיהיה לי בעיה עם זה?!"
'אהההההההההההההההההההההצילו' שמעתי מישהי צורחת, 'אבאללללההההההה'.
הסתכלתי סביבי ככל שאפשרו לי הכבלים האוזקים, ניסיתי להבין מי עוד נמצאת כאן איתי, ולמה היא צורחת, אך לא ראיתי שום דבר חדש, רק בני אדם שמתעסקים בכלי חיתוך שונים ומצביעים עלי כעל גוש בשר לבישול.
הסתכלתי שנית, ואז הבנתי כי אני היא הצועקת, אני היא הזועקת.
אבל לא היה אכפת להם. היא ניגשה אלי ובבת אחת תקעה לי את הסכין עמוק בחזה,
תקעה, ואז החלה להזיז אותו מעלה ומטה באיטיות המוסיפה כאב.
אחת נוספת באה מהצד השני וניגשה למלאכת החיתוך.
הם לא חשבו על התוצאות.
וגם לא על הכאב שאני חווה.
רק דבר אחד עמד לנגד עיניהם- לחתוך!
אז הם המשיכו לחתוך, הרגשתי את העור שלי נחתך לכל אורכו ורוחבו, והכאב היה כבד מנשוא.
'עוד רגע אני כבר לא פה' חלפה בראשי המחשבה.
כאב לי בעוצמות!!! פיזית, הכאב הלך והתפשט בכל איבר ואיבר, מהדהד, הולם, משתק, ומערפל את ההכרה.
ונפשית, החוסר אונים, הפחד, והחרדה...
הרגשתי נוזל רטוב וחם הנשפך עלי, ולאחר כדקה הבנתי כי זהו דמי הנשפך...
ובשונה מניתוח נורמלי, לא היו לצידי שום מנות דם בשעת הצורך.
הכרתי החלה להתערפל, והצבע היחיד שראיתי סביבי היה אדום בוהק, אדום דם.
הם חתכו את הגידים, ואת הרקמות, משחיתים אותם ללא יכולת תקנה. מכאיבים, פוצעים, ושופכים את דמי בחוסר אכפתיות ובלי דקת חשיבה.
אני כבר לא יכולה יותר לשאת.
נראה לי שאני עומדת להיפרד מעולם...
תמיד תמהתי מדוע מכנים את העולם 'אכזר',
עכשיו אני מבינה!
מרגישה שאני עומדת למות,
אך התמיהה עודנה קיימת,
למה אתם עושים לי את זה????
XXX
אז להבא, לפני שאתם מפטפטות על חברה שלכם, מרכלות עליה, מדברות על אישיותה, או על מה שהיא עשתה או לא עשתה.
להבא, לפני שאתם מדברות עליה, ומנתחות אותה בחוסר סטריליות על שולחן הניתוחים כדאי שתחשבו פעמיים.
כי לכן אין הכשרה וסמכות לכך.
והיא- כבולה.
כשהיא שותקת- מרוב כאב היא שותקת.
וגם כאשר היא מחייכת- זוהי רק עווית שריר.
בפנים, היא סובלת! היא נחתכת, נפצעת!
אז להבא- חשבו פעמיים...
