פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 122)

הָיִיתִי שָׁם
כְּשֶׁהַמֹּחַ דָּרַשׁ שַׁלְוָה
אֲבָל הַנְּשָׁמָה,
כָּמְהָה לְהִוָּתֵר שְׁלֵמָה

הָיִיתִי שָׁם,
בְּשִׁכְרוֹן הַחוּשִׁים
בִּקְרִירוּת הַלֵּב

בֵּין אַלְפֵי כִּנּוֹרוֹת שְׁבוּרִים,
הַנֶּעֱלָמִים אֶל הֶחָלָל

כְּמוֹ טִפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם,
כְּמוֹ עָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ
הָיִיתִי שָׁם,
וְרָצִיתִי, לַחֲזֹר.

🔹

@חותם-צורי

אֵיזֶה יוֹם 
מְזַעֲזֵעַ 

 

הַזַעַם
מְפַעֲפֵּעַ
הַדָם חָם 
מְבַּעֲבֵּעַ

 

הַשִׁלְטוֹן 
הַבִּיטָחוֹן 
מְגַעֲגֵעַ 
מְלַעֲלֵעַ 
בְּרֹאשׁוֹ מְנַעֲנֵעַ 
מְתַעֲתֵּעַ

 

אַבָל בְּאֶמֶת 
גַאדֶמֶט 

אֵיךְ נָתַנוּ לָזֶה 
אֶת מַהוּתֵינוּ 
לְקַעֲקֵעַ 

 

אֵיזֶה יוֹם 
מְזַעֲזֵעַ

 

סִימָנֵי יִשְׂרָאֵל הָאוּמָה הַקְדוֹשָׁה, 
בַּישָׁנִים רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חַסָדִים

פחד אימים עלי

ועל מי אשליך נעליי,

עליך,

ואסתכן בהרס פניך?

ומה יהא על עיניי

ועיני האישה לפניך

ניר

לשבר עצמותיך

הס מלהזכיר

 

פחד מוות עלי

ועל מי אשליך נעליי,

עלייך?

מאסתי מחזות בבניך

רבו דורשייך

שבי,

ואחלוץ נעלייך

בסוף היום אתה מול המראה 

אורז פחדים נלחם בעצמך

כותב שירים מכניס למיגרה

עובר מסע אחרי המנגינה 

תעמוד ותסתכל לעצמך בעיניים

תן לעצמך לאט להתרומם לשמיים

 

המחשבות רצות בראש עפות עוברות

הנשמה נזרקת מצד לצד נשימות שותקות

צלילים שקטים על הריצפה 

צעקה גדולה לשמיים אחריה שתיקה 

האהבה מושכת למטה וממשיך

הלב צועק למעלה שלא יחשיך

 

בורח בורח מהאמת המרה 

הדרך מלוכלכת לא נעשית קלה

הנשמה הולכת ומתעדכת נעשית צמודה

נשיקה צמודה חזקה לא מרפה 

אשליות צפות בעיניים רוקדים ביחד 

יש לי כח לא נותן לפחד

 

צמוד צמוד מסתכלים בשפתיים

אדום אדום עולה לאט על הלחיים

אצבע על הפה משתיקה הכל

תצייר את האהבה צבעים ומכחול

מבוך של תירוצים למה לא כנס לאחד

אהבה בפנים נצעד ביחד.

 

הייתה לי איזו הפסקה קטנה פה בפורום אני ממש אשמח לשמוע מה דעתכם/ן על השיר

חוסר אונים.

שתינו עומדות בלב תל אביב
בלי שום גישה למקלט או חניון
ורק צליל האעזקה חודר לאוזני.
חיבוק.
אמרנו תהילים.
וקריאת שמע.
חשבתי שהגעתי לסוף החיים שלי.
רציתי להגיד תחנון ולא ידעתי איך.
ורק דמעות זולגות.

מלא בומים.

ואני עדיין חיה.

עד מתי אלוהים???

#סליחהישליטראומה

זִלְזוּל בִּנְפָשׁוֹת
זֶה לֹא מִשְׂחַק יְלָדִים;
זֶה מִשְׂחָק שֶׁל מְבֻגָּרִים
שֶׁמְּזַלְזְלִים וּפוֹגְעִים וּמְנַצְּלִים
נְפָשׁוֹת שֶׁל יְלָדִים

 

שתי ירושלים

 

ירושלים של זהב

רטובה ונוצצת מגשם

חלקה מדמעות

מדרכות רצופות עלים בסתיו

ירושלים של "בינתיים"

משופשפת ועייפה מקרבות

רווית תלאות,               

וחצויה לשתיים

ירושלים של מציאות. ואחרת, של חלום.

ירושלים של המשכן

משכן לחילוקי דעות ושנאה

ירושלים של קורבנות בטוהרה לחם הפנים וקטורת

וירושלים של קורבנות השלום

ירושלים של חולמי ציון דאז, וירושלים של עכשיו וכאן

קודש וחול מעורבבים בה בתפזורת

ואין שומר בשער העיר 

רחובות רחובות, רכבות רכבות, מי יודע לאן..

שלטי ניאון שבורים

על כל חנות של הכל בשקל

שלוש נוספות של מזון מהיר

ירושלים של המדרחוב

של " רק מהסטנד בחוץ- שתי חולצות בעשרים"

אותיות בלורד ארטליין חורק,

שחור על גבי בריסטול

ירושלים של רצוא ושוב

הלוך וחזור, מתמלאים ומשהו נשאר ריק

ירושלים של גרפיטי מסתלסל

ותמונות של רבנים

ירושלים של "מחנה-יודה"

ריח דגים באוויר

ופירות מתגלגלים על האבנים

חסרי-בית פושטים יד לשקלים שישביעו אותם

או ישכיחו מהם את הסבל בשאיפה אחת.

ירושלים של איזון דק ושביר

בין הטוב, ללא

ירושלים שלי

אנחנו מסתובבים בך אבודים, סתם

תועים ברחובות הארוכים

כל אחד והסיפור שלו

 

יְרוּשָׁלַיִם,

עִיר שֶׁל חוֹמוֹת,

בְּקוּעוֹת.

---

מָרוֹקָאִי זָקֵן

בְּדוּכָן פִּצּוּחִים,

חָסִיד וִיזְ'נִיץ מַתְמִיד

עִם שְׁלוֹשָׁה-עָשָׂר אַחִים.

מֶרְכַּזְנִיק שָׁקוּל

פּוֹתֵחַ "אוֹרוֹת",

מוּל צָעִיר מִ'רְחַבְיָה'

מֻקָּף בַּחוּרוֹת.

חַיָּל נִרְגָּשׁ

מוּל אֲבָנִים קְדוֹשׁוֹת,

עִם לִיטָאִי מֵהַפֶּלֶג

שֶׁשּׁוֹפֵךְ בַּקָּשׁוֹת.

אֶחָד מִתַּלְפִּיּוֹת,

עִם כִּפָּה סְרוּגָה קְטַנָּה,

לִימִינוֹ חַרְדָ"לִי,

לִשְׂמֹאלוֹ מַפְגִּינָה.

---

וּבְכָל פִּנָּה בָּעִיר

נִבְקָעוֹת הַחוֹמוֹת,

נָמֵסָה הַזְּכוּכִית,

מִתְאַחֲדוֹת הַנְּשָׁמוֹת.

עוד תקופה אחת לבד,
שוברת את הראש-
אין לי אף אחד.
עוד תקופה אחת של כוסות קפה ריקות,
של בלגן במחשבות.
עוד רגע אחד שורט
מסוג 'זה קשוח'
עוד רגע אחד של כואב.
עוד נצח שלם של 'לא נגמר לי'
עוד שבר אחד במקום רחוק מהלב.
אני אומרת לעצמי,
זה רגע אחד
רק רגע אחד
עד עוד לבד.
אבל,
הלבד הזה,
הלבד הבא-
הוא כבר מהסוף להתחלה.

אני כמו סלע
עומד איתן בלב ים
גלים עוברים עלי
משברים פוגעים בי
אך אני מנפצם
לא רואה ממטר
מנפץ כל אחד שמתקרב
מנפץ דברים רעים
אך בטעות פוגע גם בטובים
בסימני הדרך שאיני שם לב אליהם
לו הייתי סלע אמיתי
הגלים אמנם היו מנפצים אותי
אך גם לאט לאט
ממיסים אותי

(הסלע
מנפץ
את הגלים

אך הגלים
ממיסים
את הסלע)

וַיְהִי נֹעַם
אַחַר הַמַּבָּט הַקָּשֶׁה
אַחַר הַלֵּב הַקָּשׁוּחַ.

וַיְהִי נֹעַם,
מְשׁוּחַ עַל פָּנֵינוּ.
וַיְהִי אוֹר נִשְׁפָּךְ
עַל הַהֶרֶס הַזְּרוֹעַ.

וַיְהִי אוֹר
וּתְהֵא נֶחָמָה
כְּמַיִם קָרִים לַנֶּפֶשׁ,
כְּמַשָּׂא הַנִּטָּל
מִגַּב הָאֻמָּה.

ויהֵא הַטּוֹב מְרַקֵּד
בְּחוּצוֹת הַמְּדִינָה
ויהֵא הַשִּׁבְרוֹן
נֶהֱפַךְ לִתְקוּמָה.

האמת שכתבתי אתזה בבוקר שאחרי האסון... השיר לא הפסיק להתנגן לי. קצת שיפצתי מאז.

 

הם באו לכבודך

לחזות באש קודשך

וכולם מקבלים עול מלכות שמיים זה מזה

ונותנים רשות זה לזה

 

לִכְבוֹד הַתַּנָּא הָאֱל-ֹקִי רַבֵּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

לִכְבוֹד הַתַּנָּא הָאֱל-ֹקִי רַבֵּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

 

יום עלייתך השמימה

שבעת עלייתך אור גדול סביבך

ועוד רגע ויעלו גם הם

כשאש גדולה סביבם

 

לִכְבוֹד הַתַּנָּא הָאֱל-ֹקִי רַבֵּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

לִכְבוֹד הַתַּנָּא הָאֱל-ֹקִי רַבֵּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

 

מדורות מתלקחות

ונשמות פורחות באויר

באור ואש ותמרות עשן

ושרות ביחד

 

לִכְבוֹד הַתַּנָּא הָאֱל-ֹקִי רַבֵּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

לִכְבוֹד הַתַּנָּא הָאֱל-ֹקִי רַבֵּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

וְיִלְבַּשׁ בִּגְדֵי לָבָן, וַיַּעַל וְיַעֲמֹל, וְיֶאֱמַץ מְאוֹד, וְיַזָּע.
וְיָעִיז הָעָם וְיִתְעַצֵּם
וְיַעְצֹם עֵינָיו
וְיַחְצִיף;
הוֹ זֶה
לֹא חוֹזֶה
הַלֹּא הוֹזֶה
הוּא
.
וִיבֻזֶּה
וְלֹא בּוֹשׁ.

לשרוף את הגשר
כדי לדעת
שבר. שלם

להעיף את הפרפרים
כדי להרגיש
מת. חי

ואם אתה, אלוקים
שלם בשבר,
ובדמעות

מי אנחנו שלא
נהרוג את כל העולם
רק כדי למצוא,

את עצמנו.

🔹

(חלק אלוקה
או לא חלק אלוקה.)

הִבִּיטוּ עַל הָרוּחַ הַזּוֹ,
הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת בִּנְהָרַת קֹדֶשׁ,
לְלֹא הַחֹמֶר,
הַסּוֹפֵג אֶת יְגוֹנָהּ
הֲרֵי הִיא
כְּלוּם.

🔹

עוֹד רוּחַ חַסְרַת תַּכְלִית.
חַסְרַת בַּיִת.

תְּפִלָּה לְעָנִי
עוֹלָה הַשָּׁמַיְמָה,
זוֹעֶקֶת לִפְנֵי הַבּוֹרֵא
מַדּוּעַ וְלָמָּה.

 

לִפְנֵי ה' 
תִּשָּׁפֵךְ הַשִּׂיחָה,
וּדְמֵי יִשְׂרָאֵל יִשָּׁפְכוּ
לָאֲדָמָה הַלַּחָה.

 

ה' שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי,
וְשַׁוְעַת הַנִּדְחָק לֹא תִּדְעַךְ,
אֵלֶיךָ יָבוֹא מְטֹהָר,
אַךְ אָנוּ נִבְכֶּה עַל הָאָח.

 

עָלוּ הֵם לִשְׂמֹחַ,
לְהַלֵּל אֶת שִׁמְךָ,
חָזְרוּ לַאֲחֵיהֶם
מְכֻסִּים בִּשְׂמִיכָה.

 

וְאָנוּ אָנָה נָבוֹא,
לֹא נוּכַל לְהָכִיל הָאָסוֹן,
לְהַמְשִׁיךְ לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ,
לִרְקֹד אֶל מוּלָם בְּשָׂשׂוֹן.

 

---

 

לֹא עָבַר שָׁבוּעַ, וְשׁוּב,
נִפְגָּשׁ עַמֵּנוּ בַּצַּעַר,
טֵרוֹר מַכֶּה לְלֹא רַחֵם,
נִרְצַח בְּאַרְצֵנוּ עוֹד נַעַר.

 

אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי,
לֹא אוּכַל עוֹד לָשֵׂאת בַּכְּאֵב,
לִרְאוֹת אֶת אַחַי כָּךְ נוֹפְלִים,
עַל יְדֵי אַבָּא אוֹהֵב.

 

יוֹם צַר לִי הַיּוֹם,
וְאֶתְמוֹל וְשִׁלְשֹׁם,
מ"ו יְהוּדִים
חָדְלוּ מִלִּנְשֹׁם.

 

מָלֵא אוֹתִי, אַבָּא,
אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה
שֶׁרַחֲמֶיךָ רַבִּים,
גַּם בַּעֲלָטָה.

כשהרוגים מקבלים שמות

ופרצופים

והם סיפורים

ומפעלי חיים

 

אתה מבין, שלא משנה

כמה שנים אתה חי בעולם הזה,

אין לך מושג 

מה זה חיים.