דמות מסתובבת בשדה של פרחים,
מלקטת,
מפה חרציות ומשם שושנים,
זר גדול נאסף בידה,
כל פרח ופרח מצווה,
הכלנית לילד שבבית החולים,
הוורד לאישה הזקנה, ההיא, מהתחנה,
ואת השושנה אולי תשמור לעצמה,
ואולי תתן לאישה עצובה.
הולכת, מטיילת בשלווה,
לא מודעת לעומק הסכנה,
שלט מזהיר:
"זהירות! נפילה!"
אך היא לא רואה,
ממשיכה לפסוע,
עוצמת עינים,
ומפספסת גם את השלט הבא:
"התראה אחרונה! בעוד כמה צעדים תגיע המעידה הגדולה"
היא פוסעת במקומות שבהם אנשים לא העיזו לדרוך,
כף רגלה היא הראשונה שנוגעת באדמה הרכה,
מטביעה את חותמתה האחרונה,
רגל קטנה,
חמש אצבעות,
עדיין לא הספיקה לגדול ולעבור תלאות,
היא רואה שהיא על קצה התהום,
אבל היא גם רואה שם את הצבעוני היפה,
שכל-כך ישמח את הזקן שבבית האבות,
אז היא מתקרבת בזהירות,
והנה הנפילה מגיעה-
היא מניחה את כף רגלה בקצה,
נוגעת לא נוגעת,
רגבי האדמה מתחילים להתפורר,
הקסם נעלם,
היא מאבדת שליטה,
מדרדרת, נופלת, קורסת,
אך ברגע האחרון מצליחה לעצור,
תופסת בציפורנים את קצה המדרון,
תלויה,
בין שמים לאדמה,
היא לא רוצה למות,
יש לה עוד הרבה חלומות שלא הספיקה להגשים, לחלום,
אז היא שורדת, בקושי,
נאבקת, נלחמת...
זר הפרחים נשמט כבר מזמן,
"מאין יבוא עזרה??"
אבל הוא לא בא,
השמים ורודים,
עננים תכולים,
הכל היה יכול להיות מושלם,
אם לא היתה תלויה שם,
מותשת, מנסה לקרוא לאנשים שעוברים מעליה,
כאילו כלום לא קרה,
אבל בסופו של דבר, גם זה נבצר ממנה,
נגמר לה הכוח,
היא צריכה להחזיק,
ציפור עוברת מעליה,
"אולי את תזעיקי בעבורי עזרה?"
אבל היא, ממשיכה בדרכה,
עובר עוד יום,
ולילה,
בינתיים היא מחזיקה,
אבל עד מתי??
ובשביל מה??
בשביל אותם אנשים שלא עזרו לה כשנפלה?
בשביל לקום וליפול שוב מההתחלה?
עוזבת,
אצבע אחר אצבע,
נותנת לגופה לצנוח על האדמה,
מתנתקת מהעולם הזה ועוברת לעולם הבא,
משאירה אחריה את זר הפרחים
ואת טביעת הרגל הקטנה...
למה אווץ'?
