פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 123)

הַלֵּב שֶׁלִּי פּוֹסֵעַ בֵּין מִלִּים
מְחַפֵּשׂ לְהִשְׁתַּכֵּן.
הַדְּלָתוֹת נְעוּלוֹת, הַחֲדָרִים קְטַנִּים מִלְּהָכִיל.
אֲנִי צוֹעֵדת בֵּין שְׁלָטִים מְכַוְּנִים.
וּלְכֻלָּם מַטָּרָה נֶעֱלֶמֶת.
פִּתְאוֹם אַתָּה פּוֹתֵחַ לִי צֹהַר
וְעוֹלָמִי נִמְלָא תִּקְוָה.

מָה אַתְּ יוֹדַעַת
הַנִּסִּים מִתְעַסְּקִים בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים
כַּף יָד זְעִירָה קְמוּצָה בִּנְחִישׁוּת יַלְדוּתִית
אוֹחֶזֶת בִּשְׁלוֹשָׁה דֻּבּוֹנֵי גּוּמִי
בְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת.
הֵם מִתְעַסְּקִים בָּרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת מעֵינָיו
בְּחִיּוּךְ הֶחָסֵר אֶת עֹל הַחַיִּים
מָה אַתְּ יוֹדַעַת עַל נִסִּים מָה
תְּנִי לוֹ דֻּבּוֹן נוֹסָף.

 

מקווה שתהנו!

 

 

גל עיני

 

דרשתי עלות

גם חפצתי מלאת

עודני מבקש..

קראתיך מנחה יגעתי בשמך

לך ליבי דורש

 

ה' אלוקים

הבט מעמקים

הנני שם קורא

ה' אלוקיי לך ענו שיריי

ענני שעשועי

 

"כי ה' יתן חכמה מפיו, דעת ותבונה

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"

 

פיקודיך אשמור

עדותיך אנצור

לעולם משפט צדקך

חוקיך טובים, איילת אהבים

השקני אהבתך

 

רם שוכן במרום

הלבש עני עירום

למדני תורתך

ה' יתברך נקה זרוק ומלוכלך

מלאני טהרה

 

 

 

בעז"ה שנזכה להרבה שפע קדושה ועוצמות רוחניות בלימוד התורה, תודה לאשתי שמחזקת אותי ונותנת כח בדרך...

בקרוב יעלה ליוטיוב שיר רשמי על חתונה שאנחנו עובדים עליו כעת

בשורות טובות!

 

 

תיוגים:

 

@מאפרת ומסרקת

@נעה ונדה,

@אין עלי בעולם

@מבוע

@נחמיה17

@אור שמחה

@פטל.

@שרה את חייה

@מאד מאד

@הלוחשת למילה

@קיש תפוא

@משיח!!!

@אבישג השונמית

@ה' תמיד איתנו

@ישמח ליבי

@טוש

@מור וקינמון5

@soon

@מחייכת =)

@היי זאת אני ..

@גיטרה אדומה

@לעבדך באמת!

@מחפשת111

@חביב אדם

@בסימן קריאה.

@נושי......

@באהבה ואמונה!!

@תופסת אומץ

 

סליחה אם התיוגים קצת מעלים קורים, אני פשוט שיא הלא מעודכן, הייתי אומר אפילו תכלית

הַאֲזִינוּ. הֵיטֵב. בְּשֶׁקֶט
זֶה לֹא תָּוִים פְּשׁוּטִים
זֶה בּוֹר עָמֹק,
שֶׁל שְׁבָרִים.

נֶפֶשׁ רֵיקָה הִיא,
וּסְלָעֶיהָ-הַצְּלִילִים.

(הַאֲזִינוּ. הַאֲזִינוּ חֶרֶשׁ
זֶה קוֹלָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה.
וְהִיא
...
בּוֹכָה.)

🔹

תירגע. תרפה
תתנתק משם,
אל תיתן לעצמך
להרגיש.
כל מה שמחכה לך
שם זה שכרון חושים. וערפל מטשטש.
שחרר משם. אין עולם. אין אנשים.
יש רק אתה. אתה שלבד.

🔹

רגעים

ישנו רגע בו אני מרגיש עצב וכאב עצומים שמתפשטים בכל איבריי. צובעים גופי בשחור.
וישנו רגע בו אני חש שמחה ותקווה אדירה שפושות באיבריי, צובעות גופי בצהוב מאיר.
ורגע החשיבה על הפער הזה, מוביל לכאב עצום שצובע בשחור...

מה אוכל לעשות? אבא! רחם עליי! די!

המתחולל

אילו היה יודע,
החבר שלידי,
את המתחולל,
בקרבי,
היה מזדעק,
לא סיפרת,
יגיד,
ובמה
אוכל לעזור.

אילו היה יודע,
החבר שלידי,
את המתחולל,
בקרבי,
היה שותק.

אילו היה יודע,
החבר שלידי,
את המתחולל,
בקרבי.
אילו היה יודע.
אני,
אינני יודע.

חשש יחוד..

סליחה שכותב משהו שהוא לא שיר.. אבל כולם פה בנות, רק אני בן..

אז זה באמת נכון? שרק בנות כותבים שירים וסיפורים?

או שפשוט כל הבנים עדיין מתביישים להראות כבנות ולשבור את המחיצה הזו?

האמת שגם אני שייך לבנים האלה, אף אחד כמעט מהחיים האמיתיים שלי לא רואה את מה שאני כותב..

אבל לפחות בפורום אנונימי אני יכול לפרסם.

אז באמת, אם יש כאן בנים שכותבים.. אשמח לראות גם את מה שהם כותבים..

לא נעים להשאר פה לבד 

תיגש לחבר תשאל, תבקש

גם אם תקבל 'לא'

אל תתייאש אף פעם

ה'כן' יגיע 

ואני יודע את זה 

אז אל תוותר!

החבר הזה הוא חבר בנשמה,

חבר בלב.

 

משהו שהיה לי על הלב ורציתי להוציא.

 

מי נהר זורמים
הבט
אלו הם ימי חייך
הם מימי חייך
נשטפים בזרם
שמתחיל עם גשם ראשון

מי נהר זורמים - אם לא תקפוץ פנימה לא תוכל להרגיש.
לשחות, לחיות, להיות חלק מהשטף הגדול הזה שנקרא חיים.
לפעמים סוער וגועש, גואה-עולה על גדותיו, לפעמים שקט, רגוע, שליו כמו שאפשר רק לעצום עיניים ולדמיין כמה תוכים נחים על עצי דקל כפופי ענפים, עמוסים בפירות תמרים מתוקים מתוקים.
יש מפלים ויש דגי סלמון ששוחים נגד הזרם. יש אבנים ועצים. עיקולים סיבובים, מערבולות. כיף חיים.
הצטרף אלינו, בא וקח חלק במשחק.
אל תמתין בחוץ עד שהנהר ייבש, עד שאין יותר לאן.

החיצים מתקרבים אליו,
עיניו נפערות באימה
הוא זועק
"לאא"
אך החיצים ננעצים בו בכוח
הוא פוקח את עיניו
..
ומחייך.

(חיצי אהבה דחויים , ויפים)

🔹

ף עשן באוטובוס, כמו ערפל נשבר
אני כמעט ומסתכלת בנערים שבמושב לפני, בהשתוממות, הם מעשנים?

אבל לא
העשן ההוא, קרן אור נשברת
מזגן על 20
דיבורים דיבורים דיבורים
החיים עצמם. רגעים ששכחנו
הם עשן ואש, ואני גפרור קטן נמחצת תחתם
נשרפת



(אני רוח נשברת לרסיסים)

לשתוק. לא לספר
לשקוע בים האפל הזה
ולרחף
בין אלף כינורות
בוכים ,
המחכים לשלכת

רק לא להישען. רק לא להישען

תמותי
אבל תמותי לבד.

🔹

כֹּה מְשַׁגַּעַת הִיא
תַּמּוּתָם שֶׁל הַיְּלָדִים,
צְחוֹקָם הָרַעֲנָן
כְּרֵיחַ הֲדָרִים

 

מָה מֵשִׁיב נֶפֶשׁ הוּא, הַצְּחוֹק
הַחִיּוּךְ וְהַפַּשְׁטוּת
אַהֲבַת חַיִּים תְּמִימָה
מְלֵאָה בְּעוֹז וַעֲנָוָה

 

וְכַמָּה כְּמֵהָה נַפְשִׁי
וְגַם הַלֵּב מִתְגַּעְגֵּעַ
לַיָּדַיִם הָרַכּוֹת, הַמְּתוּקוֹת
שֶׁמְּלַטְּפוֹת פְּנֵי אִמָּא אֲהוּבָה

 

הַפֶּה הַמְּגַמְגֵּם וְהַצְרָחוֹת
וְהַחִיּוּךְ הַיָּפֶה, הַמַּלְאָכִי
תִּקְוָה הֵם וְחַיִּים
אַהֲבָה וּתְפִלָּה אֵינְסוֹפִית
לְשָׁלוֹם

דמות מסתובבת בשדה של פרחים,

מלקטת,

מפה חרציות ומשם שושנים,

זר גדול נאסף בידה,

כל פרח ופרח מצווה,

הכלנית לילד שבבית החולים,

הוורד לאישה הזקנה, ההיא, מהתחנה,

ואת השושנה אולי תשמור לעצמה,

ואולי תתן לאישה עצובה.

הולכת, מטיילת בשלווה,

לא מודעת לעומק הסכנה,

שלט מזהיר:

"זהירות! נפילה!"

אך היא לא רואה,

ממשיכה לפסוע,

עוצמת עינים,

ומפספסת גם את השלט הבא:

"התראה אחרונה! בעוד כמה צעדים תגיע המעידה הגדולה"

היא פוסעת במקומות שבהם אנשים לא העיזו לדרוך,

כף רגלה היא הראשונה שנוגעת באדמה הרכה,

מטביעה את חותמתה האחרונה,

רגל קטנה,

חמש אצבעות,

עדיין לא הספיקה לגדול ולעבור תלאות,

היא רואה שהיא על קצה התהום,

אבל היא גם רואה שם את הצבעוני היפה,

שכל-כך ישמח את הזקן שבבית האבות,

אז היא מתקרבת בזהירות,

והנה הנפילה מגיעה-

היא מניחה את כף רגלה בקצה,

נוגעת לא נוגעת,

רגבי האדמה מתחילים להתפורר,

הקסם נעלם,

היא מאבדת שליטה,

מדרדרת, נופלת, קורסת,

אך ברגע האחרון מצליחה לעצור,

תופסת בציפורנים את קצה המדרון,

תלויה,

בין שמים לאדמה,

היא לא רוצה למות,

יש לה עוד הרבה חלומות שלא הספיקה להגשים, לחלום,

אז היא שורדת, בקושי,

נאבקת, נלחמת...

זר הפרחים נשמט כבר מזמן,

"מאין יבוא עזרה??"

אבל הוא לא בא,

השמים ורודים,

עננים תכולים,

הכל היה יכול להיות מושלם,

אם לא היתה תלויה שם,

מותשת, מנסה לקרוא לאנשים שעוברים מעליה,

כאילו כלום לא קרה,

אבל בסופו של דבר, גם זה נבצר ממנה,

נגמר לה הכוח,

היא צריכה להחזיק,

ציפור עוברת מעליה,

"אולי את תזעיקי בעבורי עזרה?"

אבל היא, ממשיכה בדרכה,

עובר עוד יום,

ולילה,

בינתיים היא מחזיקה,

אבל עד מתי??

ובשביל מה??

בשביל אותם אנשים שלא עזרו לה כשנפלה?

בשביל לקום וליפול שוב מההתחלה?

עוזבת,

אצבע אחר אצבע,

נותנת לגופה לצנוח על האדמה,

מתנתקת מהעולם הזה ועוברת לעולם הבא,

משאירה אחריה את זר הפרחים

ואת טביעת הרגל הקטנה...

צופה רשע לצדיק

מתבונן הוא בדרכיו

על כל נקודה או פסיק

ממש ויעקבני, רק פה זה עשיו

מחפש ובודק אחר המומין

בזכוכית מגדלת תר

אך הוא צדיק גדול ומאמין

אין דיבור או מעשה מיותר

כל מעשיו לשם שמים

דיבורו מרגיע ונעים

מברך בכוונה על כוס מים

כל מעשיו משובחים ונאים

הרשע מקים מעקב

24/7 לא מש מהצדיק

מחפש אחר איזה רקב

איזה משהו שאת מעשיו "יצדיק"

מרשת מצלמות על המסלול שלו

דיווחים ודו"ח כל שעה עגולה

והצדיק מתנהג כרגיל, בשלו

ולא מראה חסרון אלא רק מעלה

הרשע משתגע, כבר מתפוצץ

לא מבין איך זה יכול להיות

אולי הוא רק משחק אותה, מתלוצץ

וגם עושה רע, יתירה מזאת

הוא החליט לנסות בעצמו

הגיע ממש בגופו אל בית הצדיק

דופק הוא אצלו בערב שבת, בעיצומו

כשהוא בדיוק את התנור מדליק

שואל מי כאן פלוני?בשמו נקב...

מנסה לעשות בדווקא כדי לשבור

ומקבל מענה סבלני מפי עניו

את סף הסבלנות לא הצליח לעבור

לא הבין מאלו הכוחות שלו

היאך הוא מצליח כך להתנהל

בלי להגיד לפעמים לקב"ה לא

בלי לפרוק עול או לחטא להתרגל

הוא איבד כבר את סבלנותו, הרשע

לא הצליח להבין כיצד זה יתכן

גילה את זהותו לצדיק, והקשה

איך מצליח להיות ליצר הטוב שכן

איך לו זה נדמה כהר תלול

ולשם בלתי אפשרי להגיע

ולצדיק נדמה כחוט השערה חלול

וזה קל כנשר, בלי יגיעה

ואותו צדיק ענה לו

לא הבנת משהו אחד

שעולם הבא הפסדת בגללו

אם רק היית מהחטא נפחד

שהקב"ה עבד עליך

ההר שראית הייתה מציאות מדומה

אם רק היית מוריד את המשקפת

היית מצליח להתעורר ולהגיע לתקומה

אם רק היית מבין שהקב"ה שלח לך כוחות

שנותנים לך את הכוח לכבוש הכל

וכל הדרכים המקולקלות, הארחות

 

ימסו ויתמוגגו כמו בזריית חול

אך אתה צריך להאמין באמת

לא לתת לייאוש ולחששות לכרסם

לראות את מציאות ה' הנעלמת

כאילו ממש אתה אומר: "הנה השם!"

ואז יהיה הרבה יותר קל, יחסית

הישועה קרובה לבוא, תנוח דעתך

ואל תשכח שבעז"ה הוא ישית

ברכה ושפע, אם תעשה השתדלות מצידך

ובעז"ה שבקרוב יבנה דביר בית קדשנו

נעלה לפניו זבח ונסכים, עולה ושלמים

בית תפילה, בית הבחירה, בית א-לוקינו

בית שקדושתו לעתיד לבוא ולעולמים

ושם תהיה השראת שכינה ישירה

נוכל להתפלל אליו "דוך" בלי מסכים

ושיבנה ביתו בקרוב בימינו במהרה

מקום של אהבת חינם, אהבת אחים.

אנשים כבויים
מתהלכים במסדרונות,
לא מרגישים.

אנשים נאבקים,
גועשים
תכף משתגעים.

אנשים נקרעים
בין הקושי לרצון
בין מציאות לשיגעון.

משחקים עסקים כרגיל,
אדישים.
מתחספסים.

הזמן יעשה את שלו,
ככה אומרים..
אז הם זורמים, ומתעלמים
ומדחיקים ומכחישים ולא יודעים
כמה הם מפסידים.


אנשים פוקחים עיניים,
לאט.
משחזרים את החלום,
נאנחים.
נרדמים.

והם יקומו. ויהיו כ''כ חזקים..

היא נכנסה בסיבוב חד לרחוב.

היגואר הכחולה שלה חורקת שהיא מסובבת את כל ההגה בפראות.
ולוחצת על הברקס.
הרכב נעצר במקום.
הוא יודע, שכשהיא עצבנית זה הזמן לעבור לדום.

היא לא רק עצבנית. היא זועמת.
היא יוצאת מהרכב.

השיער שלה חלק וגלי ורק בסופו הוא מתולתל,רוקד על המותניים שלה.

היא טורקת את הדלת,ג'קט הגינס שלה מזדעזע. גם הצירים
גם הגברים.

שיוצאים אחריה,גם אלה שחיכו כבר בחניה הגדולה.

היא הודיעה לכולם לבוא.

הלסתות שלה מהודקות.
מה שמדגיש את היופי המכאיב שלה.

עצמות לחיים ארוכות,צלקת פראית מהאוזן עד לסנטר.
פס חד ומדיוק.

זכר ליום כזה שהיא הלכה בו רחוק מידי.

ועיניים חומות, עם זיק של חכמת רחוב כזו.
מתפתל, מבוהל,
מופרע.
בועט.

בחורה.
אישה צעירה, אבל זקנה בלב.

מקומט עד כאב.

הקדילאק נכנסת לרחוב בשעטה, כמעט זעקה.
ומאיטה.

באלגנטיות היא חונה.
נהנת לרקוד לה על הכעס החשוף.

הוא יוצא.
מכנס שחור צמוד,חולצת טריקו שחורה גם כן.
שרשרת של מגן דוד, וגורמט.

נמרוד.


הוא מחייך.
תמיד שהוא רואה אותה הוא מחייך.

אפילו שהיא המנהיגה של הכנופיה היריבה.

אפילו שהם אויבים.
ועברו שני עשורים מאז היו ילדים.

תמיד אמרו לו שהיא החוליה החלשה בשלשלאות הברזל שהוא מרכיב מהחיים שלו.

והוא אמר שהחוליה הזו הופכת את החיים שלו משלשלאות ברזל, לשרשרת זהב.

"איפה הוא?"

כשהיא שואלת את זה הקור שנושב מדבריה גורם לאוויר להצטנף.

כשהיא שואלת את זה, להבות של אש מרצדות לה באישונים.

"את רוצה אותו חזרה?"

הוא מתגרה בה.

נשען על הקדילאק השחורה,
קעקוע האינפיניטי שלו בולט על צווארו.

היא שותקת.
יש שאלות שלא עונים עליהן.
התשובה ברורה.

ומסוכנת.

שני שומרי הראש שלו,כמו הוכנו מראש,פותחים את הדלת האחורית.
מוציאים אותו משם.

רזה,גבוה.

מוכה.

החולצה הלבנה שלו מוכתמת בדם.
פנס בעין שמאל.

היא נושפת.

כל הגוף שלה מתקשח.

תמיד אהבה מידי את הבחורים "שלה," כולם אמרו שזה יפיל אותה, שהאהבה שלה תרסק את הסמכות שלה כאלפא.

והיא תמיד אמרה שהיא לא אלפא. היא אלופה.

"אלופה,
נמרוד משועשע.
הבחורציק שלך, הימר אצלי במועדון, ולא שילם.
מישהו צריך לפרוע את החוב הזה."

הגברים מאחוריה נדרכים.

היא פותחת את הבגאז.

ממזוודה שחורה היא מוציאה חבילות מהודקות בגומיה.
זורקת לאדמה.

"תשחרר אותו."

העמידה שלה איתנה.
הקול שלה ללא חת.
רק בקצה עין שמאל שלה,רועד לו עצב רגיש.

והצלקת מאדימה.
עוצרת נשימה מרוב שהיא יפה.

נמרוד מושך אותו מידיהם של שומרי הראש, נותן לו דחיפה.

הוא כושל.
היא נרעדת.

הוא מתיצב, וממשיך ללכת.

היא מקבלת אותו אליה.
הוא ממלמל סליחה והיא מסמנת לו לשתוק.

את הכביסה המלוכלכת היא תכבס בבית.

בבית שהיא בנתה לכל הילדים שנאבדו להם חיים,והיא הלכה איתם לערמות של אשפה כדי למצוא אותם חזרה.

הם אוספים את הכסף.
היא אוספת את הילד שלה.

היא כמעט נכנסת ליגואר הכחולה שנמרוד קורא אחריה

"היי אלופה"

היא מסתובבת.

"את בסוף תהיי אישתי.
תרצי או לא תרצי."

חשמל עובר בגבה.
בסרטים אינפנטילים היו מוסיפים עכשיו קולות של רעמים.

אבל בחיים האמיתיים הברק בעיניים המדברות שלה מחריד יותר.

היא נוטשת את ידית הרכב.

מתקרבת אליו.

שומרי הראש דורכים את הנשק
נמרוד מסמן להם להרגע.

הגברים אחריה עוצרים נשימה.
הם רוצים להקיף אותה,בתנועת ראש היא מסמנת להם שלא.

לבד היא צועדת אליו.
עומדת מולו.

היא מתקרבת אליו, האישה היחידה שאי פעם אהב, שהחיים קרעו אותה לגזרים
עד שהיא החליטה לשנות את החוקים.

היא כבר קרובה אליו, מרחק נגיעה,
הוא נרעד.
ובאותו רגע כל העולם בשבילו לא קיים.

היא לוחשת לו באוזן,מעל הקעקוע המושחר

"ואם תיגע עוד פעם אחת בבחורים שלי אני אהרוג אותך מתחת לחופה."

והוא שותק.

והיא נעלמת ביגואר הכחולה.

עצובה, ולביאה.

Log in to Facebook | Facebook

"צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח"

זהו היום השלישי למסע שלהם.
מאי מעולם לא שיערה שדבר כזה פשוט יכול להיות קשה כל כך. הרי היא לא נתבקשה לעשות דבר מלבד ללכת ולאכול ולישון, אם כך, מה כה מקשה עליה?
אה, נכון, אסור לה לדבר.
היא אמנם התקשתה לזכור באותם רגעים, אך מלכתחילה, הרעיון המוזר להפליא היה שלה. הרי מה יותר הגיוני מלקחת את הבנאדם שאת הכי אוהבת בעולם ולגזור על שניכם נדר של שתיקה למשך שבוע?
'ומילא אם היינו יושבים מול מסך, כזה שפוער את העיניים והפה, וסוגר את המוח והלב' חשבה בינה לבינה 'אבל לגזור שתיקה מול מראות מרהיבי עין כאלה?' כמה פעמים שכבר פתחה פיה על מנת לדבר, כשראתה מראה יוצא דופן ברגילותו(אם כי בשבילה כמובן הוא היה חידוש מאין כמוהו), כמו למשל, אמא יעלה דוחפת את הגדי שלה במעלה צלע צוק שנראה בלתי ניתן לטיפוס בעליל.
וכשכבר באה להשמיע קול, משהו חזק ממנה, עצר בעדה. מפקד סמוי מן העין החזיק את לשונה על כנה, לא התיר לה להפר את שבועתה.
ככל שנקפו הימים, התחוללו בה תנועות מנוגדות, דו כיווניות.
מחד, שרירי הלשון גלגלו עצמם בצורה מסוכנת, התקשו לשבת קפוצים במקומם.
מאידך, ככל ששתק פיה, שקט ליבה.
כל סופותיה, רעשיה, כמו הלכו וכבו עם הזמן.
נהרות המלל ששטפוה בימים רגילים וששטפה אף היא עצמה, יבשו, הותירו אחריהם אדמה יבשה אך רכה להפליא.
מבלי ששמה לב, עת היה הוא נתון במין הרהורים פסיכו-פילוספיים אודות מצבה, הגיעו אל פסגת ההר אותו התיימרו לכבוש.

וכמו סצנה הלקוחה מתוך סרט עתיר קיטשיות, השמש נעתרה אליהם אף שלא ביקשו, הבינה את גודל השעה.
כופפה טבעה אל מול קסם הרגע והחלה שוקעת, בוערת באדום-כתמתם. וכך מאי מצאה את מבטו לשבריר שנייה, ובמין סימן מוסכם ללא מילים שניהם הפנו ראשיהם לעבר האינסוף.

נמאס לי להציג,

להראות שמחה,

כשבפנים אתה בתוך מלחמה,

מלחמה על הרגע, על המהות,

האם מוטב לחיות או למות?

כי בפועל זה תמיד מלחמה,

האם לסבול עוד דקה או שנייה,

ולפעמים במבט עם היגיון, נראה שעדיף להיות מן הנופלים,

מאלה שלא חוזרים,

שלאחר מותם, זוכרים רק את מעט הטוב שעשו בעולם,

כל הרע פתאום נעלם,

כי בשביל למצוא את הטוב,

צריך להסתכל ממש מקרוב,

וזה כואב,

וזה שורף,

ומעטים האנשים שיצליחו למצוא שם משהו בפנים,

בתוך החור השחור,

לחפש גם נקודה של אור,

ויש גם נשמות כמוני,

שבהם הנקודה לא קיימת,

ובשביל לראות אותה,

צריך אנשים לא מציאותיים,

שאפשר למצוא רק בצידי הדרכים,

אנשים שקשה לפגוש,

אבל לאחר שהנשמה תחזור לבורא,

ימצאו אותם,

ובעצם, במחשבה שנייה?

כולם יהפכו לכאלה,

כי מי מדבר רע על אדם שנפל?

על אדם שהיה ונעלם?

בזמן הזה כולם יהיו לא מציאותיים,

אז אולי באמת,

עדיף להיות מן הנופלים...