שרשור חדש
הקיראלפיניסטית
עבר עריכה על ידי אלפיניסטית בתאריך י"ג בניסן תשפ"א 04:12
עבר עריכה על ידי אלפיניסטית בתאריך י"ג בניסן תשפ"א 04:11

 

 

הַקִּיר.

 

 

 

אֲנִי עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב וְנֶעֱצֶרֶת מוּל הַקִּיר

הַמְּכֻסֶּה בְּנֵי אָדָם
מִתְבּוֹנֶנֶת בדְּיוֹ. הַשָּׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן.
וּפִתְאוֹם אֲנִי מַרְגִּישָׁה טִפּוֹת מֵהַשָּׁמַיִם
כַּנִּרְאֶה לִבְכּוֹת זֶה מְדַבֵּק 
הֵן דּוֹקְרוֹת לִי אֶת הַזְּרוֹעוֹת וְהַיָּדַיִם
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת לְמַעְלָה, וְהַגֶּשֶׁם מִתְחַזֵּק
הוּא שׁוֹטֵף אֶת הָרְחוֹב מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ בּוֹ
מַרְטִיב אֶת כֻּלִּי כִּמְעַט
וְאֶת הָאֲבָנִים וְהַקִּיר שֶׁנִּצַּב לְמוּל פָּנַי
אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ הַדַּפִּים מִתְפּוֹרְרִים לְאַט לְאַט
שׁוֹקְעִים אֶל תּוֹךְ הַקִּירוֹת 
הַשּׁוּרוֹת הַשְּׁחֹרוֹת הֶעָבוֹת מִתְעַוְּתוֹת
וְהַמִּלִּים הוֹפְכוֹת לְלֹא בְּרוּרוֹת
כָּל מוֹדָעָה נִמְחֶקֶת מִמָּה שֶׁבָּהּ.
מֵאֲנָשִׁים. כָּאֵלּוּ שֶׁלֹּא אִכְפַּת לִי בִּכְלָל
וְהוֹפֵךְ מְטֻשְׁטָשׁ אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּשְׁבָּה
וְהַמִּשְׁפָּחוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת בְּיַחַד עַל הָרַב הַזַּ"ל 
וּמִתְמוֹסְסִים הָאֲבֵלִים עַל הָאִשָּׁה הַמֵּתָה בְּדַף מוּלִי
וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא אֶת הָאוֹתִיּוֹת

שֶׁמְּדַבְּרוֹת עַל הָיֶלֶד שֶׁלִּי

 

 

 

 

 

...רחל יהודייה בדם
אוי... כתיבה נוגעת וכואבת.
ומסתורית משהו
תודה לך *לב*אלפיניסטית


..בברסלב בוער אש!

אמאלה. אין מילים.

 

את כותבת ככ טוב. לוידעת להסביר לך מה מרגישים.. זה פשוט, ואו

 

זה גאוני

אפשר לשמור לי?

 

וקראתי עוד משו שכתבת, נסיון או משו כזה

ושמעי שאת טובהה

מה זה הדבר הזה?!

ישלך תאורים חזקים וחדים

מצליח לגרום לך ממש להרגיש את מה שכתבת שם

נגיד שכתבת שהיא פוחדת אז את מתארת את זה ככ טוב שאתה מרגיש פחד ביחד איתה.. ועוד כל מיני תחושות.

באמת שיש לך כתיבה מיוחדת.

והלואי תמשיכי אותו כי זה מסקרן ברמות

וואו,אלפיניסטית

תקשיבי, ממש ריגשת אותי, תודה לך נשמה.

ברור שאת יכולה לשמור.

כיף לדעת שאת מתחברת מקווה להמשיך...

..בברסלב בוער אש!

כיף לשמועחצי חיוך

תודה מותק

יפהפה!Cherry
טנק יואלפיניסטיתאחרונה


בין ערות לעלטהמזמור לאל ידי
ובחלומי
פסה הציניות מן העולם
ואיש את רעהו יכירו
ללא חסמים, ללא חסימות
ללא מגננות מטופשות
פחדים ותהומות
ללא לעג ורפש ורעל
מיני שפכים שנאגרו
במעמקי הנשמה
מחלחלים אט אט
בעומקי האשמה
מחוללים אמות סיפים
כולאים כל טיפת רגש,
כל טיפת מחשבה
הופכים ימיך שחורים
ולילותיך רדופי תשוקה
רק לחיות, רק לברוח
להתמכר אל הבריחה
מהכאב הכעור
הגונח
הבוער בעלטה
לעוד לילה ללא ניע
לעוד כאב ללא תחושה
לעוד שרידה של יום גווע
או חליל מנסר בחשכה

ומול דמותה עוד תנוע
תניע את עלי השכחה
מרבד דמים יופיע
מעומק המשוכה
בין צליל לבין ערביים
בין דמיון אל השקיעה
היא תופיע כמו פעם
כאילו חיכתה
רק בשבילך.


...רחל יהודייה בדם
כתיבה ציורית יפה ומיוחדת.
ועמוק
תודה רחלמזמור לאל ידיאחרונה
שיר שכתבתי- "עיוור באפילה"שירה 333

ריבונו של עולם
תן לי לדעת שאתה קיים
שאני הולכת בדרך שלך
לעולם לא אוכל להיות בטוחה
אבל בוטחת בך
כוכבים לבנים מאירים נופלים בשמיים
כבר אין שחור ולבן
יש רק שחור
אתה א-ל מסתתר ואני בתוך הבור
ואם אלך מכאן לאן אחזור?
בעולם של ספק אין שום דבר בטוח
הנשמה מזועזעת ואין לה זמן לנוח
מה היא עושה פה? זה לא בשבילה
מלחמות אינסוף, לחומריות ולשקר כבולה
היא מתגעגעת לשם
כל כך רוצה לחזור
לעולם האמת
לחוש את האור
לראות את הקולות
להרגיש אלוקות בלי מגבלות
והיא כאן טובעת וזועקת וואי
ירידה זו צורך עליה עד שכל זה הוא כדאי
אבל ריבונו של עולם, עד מתי???
ואולי הלוואי ולא הייתי ודי
אנא א-ל נא תקן עולם במלכות ש-ד-י
שוב בולעת את הגלולה
וממשיכה לגשש כעיוור באפילה
מתי תבוא לנפשי גאלה
מתי תבוא הגאולה

...רחל יהודייה בדם
נגע בי.

ירידה זו לצורך עליה עד שכל זה הוא כדאי- אוי המשפט הזה.
תודה!שירה 333אחרונה


טוב, אנסה.. משהו קטן..קולמוס הנפש.

(אם יהיה לכם סבלנות לקרוא עד הסוף.. שכוייח, מעריך.. )

 

הראשון לא וואו, השני יותר חמוד לדעתי.

 

''נשימה ועוד אחת.

בקצב רגוע.

המעיין שקט, 

מים טהורים זורמים.

הנה, הם מתחילים לבעבע,

המים.

צלילים מרקדים,

מתחברים לטיפות ססגוניות.

השמים נפתחים,

נהר של אש נשקף.

האש הולכת ובוערת.

ניצוצות ניתזים.

צמרמורת מרעידה את גווי.

הלב פועם בעצמה,

ידיים רועדות ללא שליטה,

הנשמה שרה שיר משלה.

הניגון - קולמוס הנפש.

וזה בהמשך אליו.קולמוס הנפש.

הלב נפתח, הדמעות זולגות.

אהבה..

כמעיין המתפרץ,

הטיפות רוקדות בליבי.

עוד טיפה ועוד טיפה, 

הנגינה עדינה ומלטפת.

הרוח נושבת על פניי.

הרגליים מרחפות מאליהם.

הנפש בוערת, משתוקקת אל המעבר.

עזרני אלוקי!

שערפל לא יכסה את נשמתי,

שלא אשבר.

שלא אוותר.

שהנגינה הזו, תנגן בליבי לנצח..

תודה לך אלוקי!

....רחל יהודייה בדםאחרונה
נוגע טהור ומלא בכמיהה.
תיאורים שניכר שנכתבו עם הרבה רגש בוער
עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 3- הטיול והסימןבננה8

עבר בערך חודש מאז שהגענו, התחברתי ממש לג'ונתן וורוניקה, כל יום אנחנו עושים משהו ביחד הודיעו לפני כמה ימים שהולך להיות טיול של איזה בערך יומיים ביערות של המדינה, טיול ממש טוב, ובדיוק הגיע היום של הטיול כולם התארגנו הביאו תיקים גדולים, ויצאנו, נסענו באוטובוס בסביבות השעתיים עד שהגענו למקום שמתחילים בו את הטיול והתחלנו ללכת, מסביב הכל מרהיב, במיוחד הנופים, הגיעה השעה אחת בצהריים ועצרנו לארוחת צהריים, אני פותח את התיק והדבר הראשון שאני רואה זה ברבור מאוריגמי בתוך התיק שלי לא הבנתי מה זה וגם לא התייחסתי לזה, חשבתי אולי אחד מהילדים הכניס לי את זה לתיק לבנתיים פשוט התעלמתי מזה, המשכנו בטיול ובאמצע הטיול דניאל מלך הכיתה פתאום נפל וקיבל מכה חזקה מאוד ופינו אותו לבית חולים, חזרנו מהטיול והלכנו הביתה הברבור מאוריגמי תמיד ניקר לי בראש ולא הבנתי מה זה ותמיד נזכרתי בזה אבל לא שמרתי את אותו ברבור, באותו רגע שמצאתי אותו בטיול לא התייחסתי אליו ולא שמרתי אותו, יום אחרי הטיול סיפרתי לג'ונתן וורוניקה על הברבור מאוריגמי הם אמרו שזה בטח איזה סתם ילד שם לי את זה בתיק, שזה בדיוק מה שאני חשבתי הם אמרו אולי דניאל או מישהו מהחבורה שלו כדי לעצבן אותי, אז פשוט התעלמנו מזה והמשכנו, אחרי שהתחלתי לקרוא את כל הקומיקסים שהיו בבית של ג'ונתן התחלנו יותר לדבר על הנושא הזה של התרבות היוונית והאלים סיפרתי להם שממש התעניינתי בנושא הזה וחקרתי עליו עוד קצת אז ורוניקה התחילה גם לקרוא את הקומיקסים והתעניינה עוד, אז אמרנו שיום אחד נלך לחנות ספרים ונראה אם יש עוד ספרים בנושא הזה, הלכנו וראינו שיש עוד המון ספרים בנושא הזה, זה מה שעשינו רוב הזמן בכל יום קראנו את הספרים האלה, היינו נפגשים אצל מישהו וקוראים את הספרים מידי פעם היינו גם משחקים משחקים, קנינו כמה ספרים מהחנות אחד הספרים שקנינו היה מוזר כזה נראה שונה ומיוחד, התחלתי לקרוא אותו ובתוכו באמצע הספר בין הדפים חיכה לי עוד ברבור מאוריגמי בדיוק כמו שמצאתי בטיול בתוך התיק שלי אמרתי לעצמי אולי מישהו הסתכל בספר הזה בחנות והברבור נפל לו לתוך הספר והוא לא שם לב, רציתי לוודא שזה באמת המקרה ולא משהו אחר, חזרנו לאותה חנות ספרים ושאלנו את המוכר מה זה הברבור הזה "לא יודע" הוא אמר לי "נראה לי זה סתם משהו, לא משהו מיוחד" המוכר אמר לי יצאנו מהחנות, לפני שיצאנו זרקתי את הברבור בפח בכניסה לחנות, "זה לא אומר כלום בטח" אמרתי לג'ונתן וורוניקה, חזרנו כל אחד לבית שלו והתעסקנו בדברים שלנו חיכיתי להזדמנות לדבר קצת עם ההורים שלי והנה היא הגיעה כשחזרתי הביתה הורים שלי היו בבית אזרתי אומץ והלכתי אליהם ואמרתי להם שאני רוצה לדבר איתם התיישבנו על כוס שוקו וכוס קפה והתחלנו לדבר, העליתי את שתי הבעיות שדיברתי עליהם לפני זה הבעיה שההורים שלי צועקים עליי, רבים בניהם ולא נעים לי והבעיה השנייה שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה ולא אוהב את עצמי "ננסה לעזור כמה שאנחנו יכולים" הם אמרו לי, התחלנו לאכול יותר בריא בבית כדי שאני ארד במשקל ושאני יראה יותר טוב, גם בפנים החצ'קונים התחילו לרדת והתחלתי להיראות יותר טוב, התחלתי יותר לאהוב את עצמי, הבעיה השנייה לא כל כך ירדה ההורים שלי המשיכו לריב ולצעוק זה אפילו לא ירד בכמות זה המשיך באותה כמות. בגלל המצב שהמשיך העדפתי להיות כמה שפחות בבית עברתי בין הבתים שלי של ג'ונתן, לורוניקה לא כל כך הלכנו כי היא הייתה רחוקה ממש, לפעמים היא הייתה נשארת אצלי ולפעמים אצל ג'ונתן נהנינו ממש להיות ביחד זה מה שעשינו רוב היום, כמה ימים אחרי הטיול הודיעו לנו בכיתה שלדניאל יש שבר רציני ברגל ויקח לו עוד זמן לחזור ללימודים אז לבנתיים לא היה מי שיציק לי או יעשה לי בעיות, אני לא אשקר שהייתה לי איזו תחושת שמחה בפנים. פתאום משום מקום הופיעו בדירה לידנו שכנים חדשים, אני לא ידעתי בכלל שהדירה הזאת ריקה אף פעם לא ראיתי מישהו יוצא ממנה אבל חשבתי אולי יש שם איזו זקנה כזאת שלא יוצאת מהבית, מסתבר שטעיתי והיא פשוט הייתה ריקה, אני ואמא שלי הלכנו להכיר ולעזור לשכנים החדשים אמא שלי לקחה מגש עוגות כדי להביא להם, דפקנו על הדלת של הדירה שלהם האבא פתח לנו את הדלת "באנו להגיד שלום ולהביא לכם את זה אפשר להיכנס?" אמא אמרה לשכן "תיכנסו בשמחה, סליחה על כל הבלאגן" השכן אמר "זה בסדר גם אנחנו עברנו לפה לא מזמן והיה לנו אפילו יותר בלאגן" אמא אמרה לו השכנה יצאה מהמטבח ןהיא ןאמא התחילו לדבר שעות על גבי שעות, בזמן ששתיהן דיברו אני גיליתי שיש לשכנים החדשים ילד בגיל שלי והוא ביישן ממש מה שהצלחתי להוציא ממנו זה איפה הוא לומד ומה השם שלו השם שלו היה אטלס והוא אמר שהוא לומד לא בתיכון שלנו אלא בתיכון אחר שברור שלא הכרתי כי איך אני אכיר אם לפני שניה עברתי לפה, שיחקנו קצת וקצת דיברנו, בסופו של דבר הצלחתי להוציא ממנו כמה דברים, הגיעה שעה מאוחרת ואמא אמרה לי שאנחנו צריכים ללכת.

 

עילאי ואלי האולימפוס- תעלומת ארץ הצפון פרק 1 - פרוזה וכתיבה חופשית

עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 2- ילדה חדשה בכיתה - פרוזה וכתיבה חופשית

@הרמוניה

...רחל יהודייה בדם
מעניין..
אני מאוד נהנית לקרוא את זה

שים לב יותר לפיסוק
ותשתמש יותר במילות קישור,זה יעלה את זה
יאוובננה8

תודה רבה רבה ממש כיף לשמוע את זה.

..בברסלב בוער אש!

ממש סגנון מעניין שלא יצא לי לקרוא כאן הרבה, אז תודה לך!

 קראתי את שלושתם..

כיף לקרוא כאן סיפור וכיף שזה כזה כאילו מעולם אחר 

תודה לךבננה8

ממש כיף לשמוע את זה, מה את אומרת על השניים האחרים?

..בברסלב בוער אש!

גם, ממש מעניין

זה באמת סגנון מיוחד, כאילו מין התחלה של פנטזיה כזה,(ככה אני הרגשתי) אבל לא לגמרי.. כילו זה מנותק קצת מהמציאות אבל עדין נשאר מחובר, שזה ממש מיוחד.. וגם מעניין איך תמשיך את זה ולאיזה כיוון..

הערה קטנה, שקצת היה קשה לי לקרוא בגלל האורך( למרות שהתוכן שהיה מעניין ,מפצה על זה) אבל יכול להיות שכמו שאמרו לפני שאם תסגור שורות יותר ותשתמש יותר בנקודות, זה יעשה יותר קריא בעיניים.. אבל מה שאתה חושב
בכל מקרה זה סיפור מעניין

תודה רבה רבהבננה8

אני אקח את העצה הזאת. וממש כיף לשמוע את זה.

...אנא אערף

וואו יפה.

 

 

הייתי ממליץ לך קצת לתת מרווחים בשורות ופסקאות, שלא יהיה צפוף ממש.

 

כן אני אעבוד על זהבננה8

תודה רבה. קראת את הפרקים הקודמים?

קראתי נראלי את זה ועוד אחדאנא אערף


הבנתיבננה8אחרונה


עכשיואני הנני כאינני

אולי התשובה להכל היא "עכשיו"

ו"אולי" היא מילת שאלה בעצם

שלכת לא קשורה רק לסתו

אף שהצבעים דומים לרגש

 

תמיד אני נכשל שם

בלעשות באמת את רצוני

אלקי, איך זה אפשרי בכלל

שאני אינני כהנני?

 

הבחירה בידי, כנראה שקודם ברגלי

אם ללכת באורחות בוראי, ולמצוא מזור למכאובי

 

ולו ידעו הן, המילים, את הכאב שנותן לכתוב אותן

היו בוכות הן, כאן עימי, ונמחות בידי דמעות עצמן

 

והאמת, שאין זה עצב

לא כאב או דאבון

זו מרירות מחמת הקשב

ללב יודע פתרון

ואין בי היגיון.

..חלילוש
יפה מאוד, הרגשתי איזו זעקה חרישית במילים, צימאון כאוב. 'אולי' בעצם כבר הגדרת- 'מרירות'. שאלה גדולה..
כן, זו ההכוונה.אני הנני כאינני

הדברים מבוססים על דברי מו"ר הגרי"מ חרל"פ.

...רחל יהודייה בדם
כל כך עמוק ויפה
ונוגע.

השתפכות הנפש
בצורה אומנותית נוגעת
ומקסימה.
כמה יופי..בין הבור למים

ואמת וכנות ורצון 

שיר מקסים

תודה

תודה לך..אני הנני כאינניאחרונה


"ראיתי אלוהים שאין לו אלוהים"מזמור לאל ידי
- "אז איך הקשר שלי עם אלוהים" את שואלת?...
ובכן, הקשר שלי איתו היא בעיקר מונולוג.
- מונולוג? אתה מתכוון אולי לדיאלוג?
- לא, אני יודע מה אמרתי, זה מונולוג.
- למה הכוונה?
- אני צורח עליו בזעם והוא בעיקר שותק בבושה...

...רחל יהודייה בדם
וואו
זה עמוק ומעורר מחשבה
שווה בדיקהצחוקיםםםאחרונה

אם אנחנו מדברים על אותו אחד

אני והואמזמור לאל ידי
"ישנם אנשים שכלואים במערכת זוגית אלימה
שהם לא יכולים לצאת ממנה.
לבעל המכה שלי קוראים אלוהים-
והיום אמרתי לו שהוא יכול ללכת לעזאזל."

מתאיםצחוקיםםםאחרונה

מאוד להסבר מה זה עבודה זרה ושחרור ממנה. "לא תעשה לך אלהים אחרים"

המחול המטורףמזמור לאל ידי
אין לי כוח
לשאת את המשא הזה
על כתפיי
לא אותי
לא אותך
לא אותנו

אין לי כוח להתיימר לדעת
כל מכאוב, כל צלקת
כל טיפת נחת

אין לי כוחות
אולי מעולם לא היו
אין לי דמעות
רק משברי ריקנות
רק לילות חסרי שינה
ואדומים כדם
רק שתיקות חסרת דעה
או נתח
או זעם

אין לי מילים
שיביעו שירים
רק מנגינה חסרת פשר
ללא צלילים
ללא פנים

אין לי דמיון
או סיפוק
או משמעות
להבל ריק
לשיגעון
והבדידות

והלוואי ולא היית
והלוואי היית הולכת
והלוואי הייתי חושב
שיום יבוא-
תבוא אחרת
שתלטף את השברים
ותמחה את הדמעות
את כל צלקות התהום
הלוחשות
והכוספות

ואולי זה רק אני
שעדיין משווע
לטיפת שפיות
לטיפת הגיון
עודני מתייגע
למזמור חרישי הנישא
בין הרים ובין בקעים
לבוקר איתני שיגיע
ויניס את הצללים

ואולי זאת מציאות
ואולי סתם הזייה
אולי יום יבוא
ונבין שזאת סתם משאלה
שלא קיימת, שרק נודדת
ומבקשת מנוחה
בין ידי אל זועם
לידי האהובה

לצעוקלחייך
לפני זמן מה התחילו לשים לב לעיניים שלי. שאני לא נותן אותן בקלות. מעצבנים. מוזרים. תמיד כולם רוצים את מה שאסור. יש לכם את כל העיניים של הרחוב שלכם. לא טוב?
בטח יענו לי, 'אבל איתך אנחנו מנסים לדבר. את העיניים שלך ביקשנו', בקול הנמוך, הרך הזה.
שידברו.
קול רך יש גם לצמר גפן.
כלום הם לא רוצים. מה לא נתנו להם? את העיניים הם רוצים, את העיניים!
רוצים אותן? פתאום אתם רוצים? את הפה שלי רציתם? את הרע שלי רציתם? את המכות שנתתי לעצמי כשנחנקתי במקום רע, רציתם? את הבדיחות רציתם? את הצעקות? הקול הרם? הדיבורים שלי, מה שאני אוהב? אותי רציתם? פחח.. מי יגיד אפילו הלוואי.

רוצים עיניים? עד כדי כך זה דחוף לכם? אז בואו. בואו תרדפו אחרי קצת. בואו תראו לי שאין סיבה לחשוב שאתה לבד בעולם הזה. בואו תראו איך זה לרדוף אחרי חצי מהעולם, ולקוות שמישהו יחפש אותך ויתעניין. כמו איזה הומלס בבית אבות שרק מחכה שמישהו ישאל אותו מה נשמע. בואו תראו איך זה להרגיש, לא להרגיש, להרגיש קשיים בשמיעה כי... כי למה? הרי השמיעה שלך נהדרת! אין לך קושי בכלל! בואו תראו איך זה לחלום כמעט בלי פילטרים. רוצים? תראו! לכו תיפלו, תברחו, תמותו, תעופו באיזה מקום מוזר מתחת לאדמה בחלומות שלכם שלא טורחים לציין שהם לא אמיתיים גם הפעם. לכו חפשו לכם חיים נוחים. לכו תספרו האם התלוננתם לחברים שלכם יותר מדי. לכו תתעצבנו. תסתובבו בחוץ. לכו לבית הוורוד הדוחה הזה, שיכאב לכם הגוף מרוב שחנוק ורע שם. לכו תחזרו לעיר שאהבתם רק כדי לגלות שהיא לא החלום שאתם חושבים. לא רוצים? מוזר.
אז לכו לענייניכם. דברו עם מישהו. אולי ככה תרגישו טוב.
אממציפור שיר.
זה כואב.

אבל תמשיכי את זה, מרגיש כיאלו חסר בסוף
תודה על ההערה!לחייך
הגיוני שהקטיעה קצת פתאומית. האמת שפחות השקעתי באיכות, פשוט.. כתבתי.
בכיףציפור שיר.אחרונה
זה בסדר, מגניב שזה מה שיצא לך..
...רחל יהודייה בדם
מעניין וכואב.
יהיה סוף טוב בעזרת השם
יוסף4#לחייך
יוסף אהב כלבים. הכי טובים היו הגזעיים, כמובן. פרוותיים, או,לחלופין- חשופים, עוצמתיים כמו זאבים, או קטנים כמו פונפון, או כדור קטן. הגדולים היו נהדרים.

אמא הסכימה איתו, כמובן, אך לא יכלה לאפשר זאת. הבית צפוף יחסית, אין חצר גדולה מספיק מחוץ לבניין. ומי יוכל לקום להסתובב עם יצור שובב בשש בבוקר? יוסף נאלץ להודות שהיא צודקת. העיר שלהם היתה רחוקה מלהיות כפר ירוק, והוא עצמו היה מתמוטט אם לא יכל לישון טוב בלילה.

חבל. אפילו טרייר קטן היה עדיף על כלום.

*****

השעה היתה כבר כמעט עשר. יוסף לא הבין איך זה קרה. נדמה שמאז השעה שבע לא עבר מספיק זמן כדי להצדיק את פער שלוש השעות.
הוא ישב באזור המבודד של עיר אחרת. אי שקט בתוך אותו אזור סואן שכולם חיים בו כי כך יצא. חושב. או שלא. מדמייו וחוזר.

'אחיה אמר לי להפסיק עם הפרצופים החמוצים כבר לפני שבוע. הבטחתי לו, והנה אני עכשיו'..
-'עזוב את אחיה', דחק בו הקול המדכא 'כל הכבוד לו באמת שנזכר לדבר איתך. אם לא היית חי תמיד עם פנים עצובות, הוא לא היה מקדיש לך חצי רגע'
-'אבל.. הוא אוהב אותי.. הוא אוהב אותי, הוא חבר טוב!'
-'חבר?.. זה חבר? תראה אותו.. מסתובב לו כל היום עם חנן ודניאל, מדבר איתם, כל היום הם רק מדברים על שיחות הטלפון של אתמול.. ואתה? מי מתקשר אליך? עם מי יצאת לאחרונה לבלות?'
-'אבל.. אני בכלל לא.. טפיוס של בילויים. וחוץ מזה, חנן הציע לי ללכת לצפות באופנועים בשנה שעברה. סירבתי לו. מה רצית, שימשיך להזמין חבר שלא רוצה שום דבר?'

פעם הטיעון הזה היה עובד. הוא היה מעלה בראשו את כל המילים, הפניות, הצחוק מבדיחה. כל הצעה לבוא ולהיות חלק. לא עכשיו.

-'זוכר.. זוכר הכול. כמו ספוג, שום דבר אתה לא זורק'
-'ומה בכך? זה כלי לחיות בעזרתו. זה עושה אותי מיוחד, עוזר לי!'
-'עוזר.. אם זה לא היה עצוב, היינו צוחקים יחד.. חנן כבר שכח מזמן את אותם אופנועים. הוא שכח את המילים הטובות שאמר לך. את הטיול שבו ישבתם זה לצד זה. גם דניאל, שתמיד שוכח . גם אחיה. כולם, לא זוכרים כלום.. ורק אתה, עומד וצופה בהם מדברים ונהנים זה עם זה, חולמים על שנים ארוכות בחברה אוהבת של בני אדם, וכל מה שיש לך הוא רק זכרונות.. כמו עני שיושב ונזכר שנתנו לו קוביית סוכר לפני שנים.. רק זכרונות נשארו לך'

*****

כבר מאוחר מאוד. הוא ידע שמחר יתעייף מהר, אבל משיעור אנגלית תמיד אפשר לברוח.
הוא הלך לכיוון תחנת האוטובוס ביציאה מהעיר, הביתה. הדרך לשם היתה ריקה ומוקפת ירק. בצידי הדרך עעברו אנשים, מוציאים את כלביהם לטיול של לילה.

רועה גרמני, מעורב, בולדוג, דוגו ארגנטינו, פירינאי.. הם היו לבנים.
הוא לא ידע מדוע, אבל שני הגדולים והלבנים היו יפים בעיניו. עוררו בו רצון מוזר.. לדמוע. הוא המשיך ללכת. התחנה כבר היתה קרובה מאוד כשהבחין בדמות ארוכת שיער פוסעת מולו בכיוון אחר. זה היה איש רזה, די צעיר, חתול תלוי על צווארו ברוגע ולברדור בעל מראה נעים קשור ברצועה.

הם עצרו זה מול זה.

-"זה.. זה לברדור?"
-נכון.

-'ו..החתול?'
- 'מעורב עם אנגורה. לא ברור מי היתה האם'
-'אפשרי ללטף אותם?'
-אפשרי. אבל תיזהר עם החתול. לא רגיל עדיין.

הם היו נעימים, היה טוב ללטף אותם. אחרי שגמר, הזדקף והביט בתמונה שמולו. רק הביט. חתול רגוע. כלבלב. איש צעיר. האם זה הכול?

-"תגיד לי.. אתה לא.. לבד?"

האיש הביט בו. יוסף לא ידע לפרש את המבט. לא תמיד זה היה פשוט.

-לבד.. לבד זה הרבה דברים.

-אני מתכוון.. אתה פה איתם, ואין לך עוד מישהו, נכון?
-..כן.
-וזה לא.. אתה לא מרגיש שאתה לבד?

האיש הביט בו. הוא לא חייך ולא כעס. רק היה שם, בלי להכות.

-"לפעמים אני מרגיש לבד. לפעמים אני מתגעגע לימים האלה, שבהם הייתי מגיע ואומר 'בוקר טוב' לעשרים אנשים שפגשתי. לכוס קפה עם מישהו. אבל אז אני נזכר באנשים האלה, וכועס. כועס על הילדים שלהם, הנשים שלהם. על עצמי, אולי. ואז אני מנסה להפסיק לחשוב, והולך אליהם.. לכדורי הפרווה האלו, שלא עוזבים אותי לעולם. בלעדי- אין להם חיים. אני נותן להם הכול, והם תמיד יבינו מתי אני כועס, מתי אני שמח ומה אני רוצה. זה הכול בשבילם. כך עדיף. לחיות עם מישהו שלא יכול לעזוב אותך"

הם שתקו.

-'למרות שאולי.." אמר האיש באיטיות "היית בוחר לך מישהו.. שיכול תמיד לעזוב "
והמשיך ללכת.

****

התקרה בחדר היתה זרועת כוכבים שזהרו בחושך. לפעמים יוסף אהב אותם. לא תמיד.

הוא ידע שלכל סיפורי הילדים יש סוף טוב, שתמיד הגיבור מבין שהעולם הוא יפה ומתאים לו, ומוצא לו בני ברית שנשבעים תמיד להיות יחד.

אבל הוא כבר לא ילד, ולא רוצה, לא רוצה עדיין להבטיח שיהיה לזה סוף טוב.
אולי יהיה. ואולי.. אפילו טרייר קטן יהיה עדיף על כלום.
אממ וואוציפור שיר.
זה מיוחד
זה עשה לי טוב.
תלמדי אותי גם לכתוב סיפורים...
תודה לך!לחייך
קטונתי מללמד איך כותבים, אבל אשמח לתת עצות אם תרצי, מוזמנת.. ותודה!
..בברסלב בוער אש!

זה באמת מיוחד ממש. יש בזה גם משו קצת מסתורי..

זה יוצר קו מחשבה מעניין, אהבתי את הנקודת מבט שהסיפור כתוב ממנה

וגם את הדמות ושאת מעלה את המחשבות שלו כאילו בקול

ויש שם דברים חכמים

וזה ממש ממש טוב ומרגיע. לוידעת ממש להסביר..

וזה--'למרות שאולי.." אמר האיש באיטיות "היית בוחר לך מישהו.. שיכול תמיד לעזוב "
והמשיך ללכת.

זה מדהים. אמאלה באמת. תודה שהעלית לי את זה.

ו, אני זוכרת שקראתי פעם יוסף אחרים שכתבת, אבל חושבת שקראתי עד 2.. את יכולה לשים פה קישור ל3?

תודה רבה!

 

תודה רבה! מצרפת את הקישור (למרות שהשלישי פחות טוב)לחייך
תודה נשמהבברסלב בוער אש!

דווקא לדעתי זה מדהים.

מאד מאד אהבתי את הדמות שלו והצורת חשיבה😅

והכתיבה..את מוכשרת ממש. הצלחת לדעתי לגרום לי להרגיש מה שהוא מרגיש

 

תודה רבה!לחייך
איזה כיף לקבל פרגון
...רחל יהודייה בדם
וואו זה חזק.

באמת וואו.

ואת כותבת טוב , מאוד.
יש! תודה רבה!לחייךאחרונה
ירוןאלפאחורס.

 

לאחרונה מתמעטות הגיחות הביתה, מן רוגע עוטף לפתע את פיסת המדבר שלהם ופתאום אפשר לחיות בשקט.

את אמא לא ראה כבר חודש, היא מתגעגעת, הוא יודע. היא לא תאמר לו את זה. וכשיחזור ידקרו אותו מילים ורמיזות על מי שהוא ומה שהוא.

אמא תלטף את הלחי, אבל תרתע מהזיפים הקשים שצמחו לו. הוא כבר לא נער, הוא גבר. והאוויר הדחוס שם בפתח תקווה יהיה טעון. ריח הטבק, והתמונה ההיא של סבא רוכן על החוף. כל אלה יתנו לו איזו תחושה של בית.

אחר כך תבוא המקלחת הארוכה, במים חמים, וצמרמורות של עונג בגוף, הגעגוע הטפשי למצעים רכים, לארוחה חמה שמחכה לו על השולחן.

 

כמה שזה נראה אז פשוט וקסום מרחוק, בקתה מבודדת על גבעה אחת. מדבר עצום סביבם, מעיין אחד לא רחוק, וחול ורוח וקרבת אלוהים. והוי ארצי מולדתי. 

 

אבל כשירון נחת היה לו קשה, בלילה הראשון הוא התהפך על המזרון. אז לא היתה רצפה, והוא הרגיש כל אבן בגב. דקירות מפה ומשם, הנשימות של חבריו. הרוח השורקת ברווחים שבקירות, הפחד, הפחד הסמיך שעוד רגע חלום הבלהות הזה מתרסק. 

הוא לא העז להתלונן. הוא חייב להוכיח את עצמו. הוא כמו שי, הוא בדיוק כמו שי. הוא אולי קטן יותר, ורזה יותר, ואולי כשהוא מתגעגע הביתה עולה לו ריח הטבק בחיבוק הקצר של אמא, והבית הקודר שם בפתח תקווה, אפוף זכרונות רעים מאנשים רעים. והפרחים בבית שנובלים מפחד. והחשש של אמא מפני גברים גדולים . אולי לכן ירון נשאר קטן כל כך. פחדן כל כך.

 

בלילה השני הוא קם בשקט, נזהר לא להעיר את חבריו, וכשיצא החוצה להתנחם בכוכבים, שי עמד שם. הם דיברו, הוא לא זוכר על מה. אבל הוא זוכר ששי הביט בו רגע ואז הוציא קופסה קטנה ומוכרת מהכיס והושיט לירון סיגריה אחת.

והוא לא יודע איך שי ידע. אבל זה היה בדיוק הסוג שאמא עישנה, וכשכרע מאחורי המכלאה להסתתר מפני הרוח, ושאף מלוא הריאות את אמא, חזר אליו ירון, וחזרה אליו הנשימה, וחזרה אליו העייפות.

ואחרי חמש דקות הוא צנח על המזרון הדק, ונרדם מייד.

 

בימים שאחר כך היו ארוחות תחת כיפת השמים, והיו לילות לבנים עם גיטרה , אש ששורפת את הפנים ומפיחה חום בעצמות, והיה הבוקר הנורא ההוא שעם השחר כרעה כבשה אחת להמליט, ירון היה שם לבד, מתוך זוועה של דם ונוזלים נפלט גדי אחד קטן, מקופל ומדמם, וכשירון התכופף לומר שלום עלה בו ריח המוות. 

הם קברו אותו לא רחוק מהמעיין, ושבועות אחרי זה רצו בראש של ירון שמות.

המון שמות שיכלו להדבק לעצמות המכווצות של הגדי הזה. עצמות שמתפוררות ממש עכשיו אל האדמה שמצמיחה להם נענע לתה. עצמות שוכבות בלי לזוז כמה מטרים ממנו, כשהוא טובל בבוקר. 

 

שי ידע להלחם, ושי ידע לומר לו שהחיים הם התשובה למי שגורם מוות. אבל גם שי לא ידע למי להשיב הפעם. כשזאת לא היתה סכין או אבן של נער מהכפר הסמוך. ידיד לא עסק בזה. ידיד החליף מלחמה באהבה. אהבה שהדליקה לו את העיניים והרגיעה לו את הלב. לדוד הם לא סיפרו. ודוד לא שאל על תלולית העפר שבניה ערם לייד המעיין.

 

ירון כאב עוד, ושמות רצו לו בראש, אבל איכשהו נראה שמתוך הכאב המוזר הזה צומח בו איזה ירון חדש.

 

מאז כמו חיים בתוכו שני אנשים. ירון של הגבעה, וירון של הבית.

וירון של הגבעה הולך וגדל, וכשהוא מתמתח בבוקר רגליו מציצות מן השמיכה, והחולצות שהביא אז, בארגז, לפני שנה, כבר לוחצות על שרירי הזרוע, והשמש צורבת את שערו, ונמשים נזרעים על קצה אפו.

וכשישוב הביתה וימלא את פתח הכניסה, תרתע אמא. אבל הוא יחבק ויגיד זה אני אמא, זה ירון שלך הקטן. ואמא תמלמל ברוסית, ותביט בו, ותביט בתמונה של סבא, ושוב בו, ובמקום לומר, היא תמלא לו צלחת, ותראה איך לראשונה הוא גומר הכל.

 

 

 

שי - פרוזה וכתיבה חופשית

 

 

 

יפיפה...אני הנני כאינני

יש פה צריבה חזקה של כמיהה..

..בברסלב בוער אש!

זה באמת קשה להגיד מילים על דבר כזה

את כותבת עמוק ונוגע וממכר כל כך

זה פשוט.. זה מטורף ועצוב ומתגעגע ומציף ככ

ממלא אותך בהמון המון הרגשות וגעגועים וריחות. כמו ים כזה ששוטף אותך מכל כיוון.

 

את מטורפת. באמת שאין לי מילים

 

(באלי שזה יהיה ספר ולקרוא עוד ועוד מהדבר הזה)

הצילו אמאל'הפטל.
את פשוט כותבת וואו
וואוציפור שיר.
כתיבה מעולה
..רוח סערה
זה מטורף. את וואו

זה עורר בי כל כך הרבה רגשות..וואי




(אגב,היה טוב לראות אותך אז
אפילו שזה היה קצר כזה ואח"כ נעלמתי)
...רחל יהודייה בדםאחרונה
זה היה מעניין, שונה.
בורא ואז בורחהחיים תותים????

אתה בורא ואז בורח

משאיר אותי קטן וצורח

האם לפעמים אתה שוכח

שאני בסה"כ עוד צומח

למה אתה יוצר

אם אח"כ אתה שובר

לי, את הלב

ומותיר אותי לבד להחלים מהכאב

 

למה אתה לא בא אלי בלילות

כשאני צריך שיאספו לי את הדמעות

כשצריך מילה טובה

אתה מביא עוד אכזבה

אני מבקש חיבוק, כבר שנים

כל מה שקיבלתי זה כאפה לפנים

 

זה נכון, אני ממש רע

רחוק ממך נורא

אבל מי פה המושלם, אני או אתה?

אתה יודע את התשובה

אל תיתן לי לבדי

להשאר עם עצמי

אל תתן לי לבד

להלחם עם הפחד

אומרים שהכל לטובה

אז אומר תודה רבה

אל תוותר עלי אף פעם

זכור מי שהייתי פעם

 

וואובננה8


...רחל יהודייה בדםאחרונה
זה יפה נוגע ומעורר מחשבה.


אהבתי
קורה אחת של רוחקיווע
אני ענן של געגוע
צל של אור שהיה פעם אני
זוחל כל חיי לצד הדרך
מפחד לעלות אל הכביש הראשי

סוקר, בורר, מבקר, חוקר, נובר וחופר
הסניגור התובע והשופט
כולם אני
את העולם כולו אני שופט יחדיו איתי
עם פלישתים תמות נפשי

אין לי רגע דל, אין לי מנוחה
רק קורה אחת של רוח יש לי בעולמי
כשאני רואה את ספינתי טובעת
וכל העולם שוקע עימי

קורה אחת של רוח
תאווה מטורפת
שיר ארס, שיר הרס
צניחה חופשית
אל האינסוף, ומעבר לו
אחרי שטיפסתי, הזדחלתי, התחננתי
אני תופס קורה אחת של רוח
ונופל אל התהומות
של עצמי
יפה מאוד!אני הנני כאינני

במיוחד אהבתי את הכותרת, שנינויות נהדרות!

..בברסלב בוער אש!

מילים חודרות 

אתה טוב בלהעביר את ההרגשות.

והסוף בום. ואוסף את כל השיר כזה..

ממש אהבתי

תודה לכם על התגובותקיווע
וואואלפאחורס.

איזה דיוק.

תודה על זה.

חזק מאד. אתה כותב מעולה.רקלתשוהנ
...רחל יהודייה בדםאחרונה
זה וואו.

מלא בעומק. חזק.
נוגע ויפה
כואב ברמות, והדמעות זורמות, זורמות, דמעות כואבותאחינעם=)

אני מתגעגעת אליהם, עזבתי כי ככה כוון משמיים, עזבתי חברות טובות שאני אוהבת אותן אהבת נפש, שדאגתי להן, שהקשבתי להן, והייתי איתן בהכל, ותמיד תמיד,

היום הן כבר לא מגיבות לי להודעות, בקושי לשיחות, ולי זה שורף בפנים, זה שורף את הלב, ממש, כי אני אוהבת אותן, שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן להתקדם, להבין שהייתי, ויותר אני לא, שאני אוהבת אבל זה כבר לא אותו הדבר, שהן כבר לא רוצות, הן מתרחקות, ומכאיבות, מכאיבות בשתיקות, בחוסר התגובות שלהן, טאטע מה אמור לקרות? אלו חברויות שהיו והיום הגיע סופן? לא רוצה זה שורף, הדמעות יורדות, הגעגועים שורפים, את האמת, אני רוצה לדעת, לדעת מה קורה, אם הן לא רוצות אז מעדיפה לדעת ולהתרחק, להתרחק הכי רחוק שיש, להתנתק ולהמשיך לחיות במקום שלי, שהגעתי אליו עכשיו, לבנות שם את עצמי, את קומתי, את אישיותי, את חיי, ולהשאיר אותן שם בקומה שהייתה, בשלב הקודם בסולם, אני כותבת את זה והלב בפנים נשרף, נשרף לגמרי, כואב ברמות, והדמעות זורמות, זורמות, דמעות כואבות, וחג היום ואני רוצה לשמוח, אבל בפנים כואב, טאטע בבקשה לא שוב, לא איתן, אני אוהבת אותן כל כך, אני אבודה, לא יודעת לאן להמשיך מפה, החברות שלי, לאן אתן הולכות? אני יודעת שהשתנתי אבל אתן בליבי, ואני אוהבת והכי מתגעגעת שבעולם, בבקשה אל תעלמו לי, בבקשה, אני אוהבת ומתגעגעת, כותבת את כל זה ובוכה בוכה, טאטע לאן אתה מכוון את כל זה? זה כואב, כואב ממש, אהובות שלי אם אתן קוראות את זה, אז תדעו זאת אני, וככה אני מרגישה, ואני מתגעגעת וכואבת, כואבת כל כך, בבקשה אל תתעלמו

...רחל יהודייה בדם
מקווה שיהיה לך רק טוב תמיד 🙏
..בברסלב בוער אש!

את מהממת. אוף באמת שאנשים יכולים ככ להכאיב לפעמים. ועל מה

הלואי וזה יסתדר לך.

מגיע לך שיהיה לך טוב❤

 

כואב לי דברים כאלה, זה לא פייר ככ)

וואו כואב ממששאנוכי היפהאחרונה
אני בטוחה שאת אדם מדהים, ולא נראה לי שמישהו יותר על חברה כמוך. אז אולי הן פשוט לא שמו לב מרוב עומס או בעיות פרטיות שלהן. אני ממש בטוחה שזה לא אישי נגדך! מי תרצה לפספס חברה כמוך? אולי כדאי לבדוק אם זה מעומס או שהן בקושי.. וכך תרגישי יותר טוב עם עצמך. אל תיקחי את זה עליך. ואם הן לא רוצות אז עזבי אותן. לא מגיע להן חברה כמוך!
שירה ילד #1נבוכי הדור

שִׁירָה יֶלֶד 
אֶת דִּמְמַת נִחוּמַי 
הַקְשִׁיבָהּ יֶלֶד 
לְקוֹל תְּפִלּוֹת דִּמְעוֹתַי 

 

קַח מִטָּעוּיוֹתַי לְלִבְּךָ 
נְשֹׁם אֶת אֲשֶׁר נָשַׁמְתִּי בֶּעָבָר 
אַל תִּשְׁכָּחֵנִי בְּדַרְכֵּךְ 
אַל תִּפְרֹם אֶת קְשָׁרַי 
 
אַל תַּחְשֹׁשׁ מִנְּפִילוֹתַי 
מַה יֵּלֶד יוֹם 
וְלֹא אֶרְאֶה בְּמוֹתְךָ  
וְלֹא אַפְסִיק לַחֲלוֹם 

 

יוֹם יָבוֹא תִּפְרֹץ תִּפְרַח 
גַּם כְּשֶׁאֲנִי אֶשְׁכַּח 
אַל תַּעֲזֹב אֶת יָדַי יֶלֶד 
אַל תִּשְׁכַּח אֶת שֶׁנִּלְקַח 
 

גַּם אֲנִי הָיִיתִי יֶלֶד 
גַּם אֲנִי הָיִיתִי שָׁר 
גַּם אֲנִי טָוִיתִי אֶת תָּוַי 
אַךְ אֲנִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי 
 

לֹא לָנוּ כִּי לְךָ עָשִׂינוּ  
אֲנִי וְכָל הַחוֹלְמִים 
לְמַעַן לֹא תִּשְׁכַּח אֶת הַמַּנְגִּינָה 
הַמְּלַוָּה אֶת פְּרָחַי הַנּוֹבְלִים 
 

עוֹרָה יֶלֶד אַל תִּישַׁן 
אֵיךְ תִּשְׁכַּח אֶת בִּרְכוֹתַי 
חַיֵּךְ יֶלֶד 
חַיֵּךְ וִיחַיְּכוּ לְךָ חַיַּי 
 

שִׁירָה יֶלֶד 
אֶת דִּמְמַת נִחוּמַי 
וּמִבַּעַד לְשִׁיר חַיֶּיךָ 
אֶשְׁמַע אֲנִי אֶת שִׁיר חַיַּי 
 
שִׁירָה יֶלֶד 
אֶת שְׁתִיקַת נְפִילוֹתַי 
וּמִבַּעַד לְשִׁיר חַיֶּיךָ 
תִּמְצָא אֶת א-לֹקִּי

...
שיר ראשון בסדרה שנכתבת בעקבות עבודה עם ילדים "על הרצף", האנשים האמיתיים היחידים שיש בעלמא דשקרא הזה.
בעז"ה, יהיו עוד...

אה ואגב, למי שחושש, לא לדאוג יש היתר לכתוב את זה בחול המועד כנראה...
 

ייאוו! מדהים!שירה 333

יש לך כישרון מטורף! שיר מרגש ממש

תודה רבה,נבוכי הדור

הכל ממנו, לי אין כשרון... ב"ה, תודה רבה, זו המטרה

 

בעצם רק עכשיו חשבתי על זהנבוכי הדור

שירה ושירה
מסתדר...קורץ

חחחח יצא מתאים...שירה 333


תודה רבהנבוכי הדור


..בברסלב בוער אש!

ואו. יש לך כתיבה חזקה

(קראתי עוד דברים שכתבת.. ממש מילים טובות)

 

ושקראתי מה שכתבת בסוף שעומד מאחורי זה, אז קראתי את זה שוב ופשוט היה באלי לבכות

 

כתיבה מרגיעה ועדינה ממש

תודה רבהנבוכי הדוראחרונה

מחזק מאוד לשמוע
תודה

כתיבה ראשונית מלב שותת...באמונה תמיד

הוא נזרק! שוב, ושוב... ושוב!  מוטח בעוצמות פעם לימין, ופעם לשמאל... ושוב! הוא מורם אל על, נוסק גבוה לשמיים, ושוב... כן. שוב. נופל! נזרק!!!

הוא מורם על ידי מאן דהוא, ותקווה קטנה עולה וצפה... אולי... אולי הפעם יגיע למקום בטוח... אולי עכשיו מישהו ירצה אותו באמת, בתור מי שהוא. עם השריטות, המכות, והשפשופים. עם הצלקות, והחסרונות. וכן, גם עם המעלות... ויש מעלות! הן קיימות! אבל קבורות עמוק עמוק... ולמצוא אותם עכשיו זה עבודה... ניתן לומר, אפילו עבודה קשה.

אותו אחד הרים אותו עליו והעיף עליו מבט. "העיף עליו מבט!" לא התבונן! לא הסתכל לעומק! רק זרק מבט קצר, שטחי. הוא הסתכל וראה את כל השריטות השפשופים והמכות. הסתכל ואמר "כזה... כזה אני ממש לא רוצה!"

ושוב, הרים אותו אל על וזרק בחוזקה למרחקים. ושוב הוא נפל, ועוד שריטה נצרבה בו. ושוב הוא נזרק, והוטח, ונחבל, והועף, ונשרט, ונסדק.

הרי זה מטרתו של כדור פינג פונג... לא??!??

אבל לא!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה לא כדור פינג פונג!! זה הלב שלי...!!!

נזרק, ומיטלטל, נשרט ונחבל,

נכון. זה מבלבל. כי הוא שותק, ונראה כדומם. אך כל זאת למראית עין בלבד.

הוא לא בוכה, כי עיניו יבשו מדמעות.

הוא לא צועק- כי פיו נאטם ע"י אחרים.

אבל במעמקים, הוא בוכה. הוא צורח. וצעקתו מהדהדת מקצה העולם ועד סופו.

אך כדי לשמוע אותה צריך לב. לב בשר. לב שומע.

כי זה לא משחק!!!!!!!!! זה הלב!!!!! הלב שלי... שמוטח, ונזרק, ומתרסק. שוב, ושוב, ושוב.

הצילוווווווווו!!!!!!! דייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!

עד מתי????? כמה אפשר להיזרק ולהיטלטל??! בין אדם למשנהו, ובין מקום אחד, לאחר...

תקלטו!!!! תבינו!!!! זה לב! זה לא כדור משחק! זה הלב שלי!!!

...רחל יהודייה בדם
זה זועק.

מאחלת לך שאף פעם לא יטלטלו לך
שוב את הלב ושתדעי רק אושר.
..בברסלב בוער אש!אחרונה

אחח אמאלה. פיזית כאב לי לקרוא את זה

באמת הרגשתי שכתבת שמרימים אותו למעלה ונופל אז ממש הרגשתי את זה

וזה כואב. נורא.

ולא, לב זה ככ לא משחק והלואי שכולם יבינו את זה וגם יתנהגו ככה

באמת שזה שורף אוף

❤

 

עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 2- ילדה חדשה בכיתהבננה8

אני מסתכל על עצמי במראה לפעמים ואני לא אוהב את מה שאני רואה, אני אומר לעצמי "אם הייתי קצת יותר גבוה או קצת יותר רזה ובלי חצ'קונים הייתי מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי" אני כל הזמן מנסה לרדת במשקל או לטפל בחצ'קונים ואני לא מצליח, אני לא מרגיש בנוח עם עצמי, אני מסתכל על עצמי במראה ונגעל. עוד בעיה שיש לי קורית בבית, עם ההורים שלי הם לא מפסיקים לצעוק עליי ולהרביץ לי הם לא מפסיקים! על כל דבר קטן שאני עושה הם מרביצים לי או צועקים עליי, מכל מה שקורה בבית שלי אני מזועזע! אני לא יכול לחיות ככה יותר זה מעצבן אותי ואין לי מה לעשות בנושא, כי לאן אני אלך? או איפה אני אהיה אם לא בבית? אני מנסה להיות כמה שפחות בבית, אני מנצל כל הזדמנות שיש לי לא להיות בבית. אני מנסה גם להתמודד, גם עם בעיית הביטחון העצמי שלי, שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה וגם עם הבעיה עם ההורים שלי, קשה להתמודד עם שתי הבעיות האלה אבל אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי לקבל את עצמי כמו שאני, אני גם מנסה לדבר עם ההורים שלי ולסדר את העניינים.

יום אחד המנהל נכנס לכיתתנו ואמר שיש תלמידה חדשה שמצטרפת לכיתתנו, התלמידה נכנסה והמנהל הציג אותה ואמר לה באיזה מקום לשבת, היא התיישבה במקום שהמנהל אמר לה והשיעור המשיך, המרחק ביני לבין התלמידה החדשה לא היה כזה גדול היה לי קשר עין איתה. הגיעה ההפסקה, ואני וג'ונתן הלכנו לשחק, מרחוק ראינו שהילדה החדשה מסתכלת עלינו "אולי היא רוצה להיות פה" אמרנו אחד לשני החלטנו לעבור למקום אחר, עברנו למקום אחר ושמנו לב שעדיין הילדה מסתכלת עלינו והולכת אחרינו, החלטנו שנלך אליה ונציע לה שתבוא לשחק איתנו "אני אשמח לבוא לשחק איתכם" היא אמרה לנו "בואי" אמרנו לה, הלכנו לשחק ביחד שיחקנו עם כדור ועוד כמה חברים שלא היה להם מה לעשות הצטרפו אלינו, אחרי שסיימנו לשחק התיישבנו על איזה ספסל והתחלנו קצת לדבר "מאיפה את?" שאלנו אותה "אני מהוואי" היא ענתה לנו וסיפרה קצת על עצמה "לא כל כך אהבתי את הבית ספר הישן שלי אז החלטתי לעבור לבית ספר שלכם יש לי קצת מרחק ליסוע אבל אני מעדיפה להיות פה מאשר בבית ספר הישן שלי" היא סיפרה לנו, "ודרך אגב קוראים לי ורוניקה" "אנחנו דיי לבד בבית ספר הזה" אמרנו לה "אולי בסוף נהיה איזה חבורה מגניבה כזאת נהיה ביחד הרבה" אמרתי להם היו כמה ימים שכל הפסקה היינו ביחד ועשינו דברים משוגעים, התחברנו עם ורוניקה. ככל שהימים עברו היינו יותר ביחד והקשר שלנו התחזק, עשינו דברים ביחד בתוך התיכון בזמן הלימודים וגם אחרי הלימודים, כל פעם שיחקנו בבית של מישהו אחר. פעם אחת שיחקנו בבית של ג'ונתן כמו כל יום שיחקנו את המשחקים הרגילים, פתאום שמתי לב לאיזו חוברת קומיקס על המיטה של ג'ונתן, שאלתי את ג'ונתן אם אפשר לקרוא את החוברת "כן למה אתה בכלל שואל?" הוא אמר לי, אז הוא וורוניקה המשיכו לשחק ואני התחלתי לקרוא את הקומיקס, ראיתי שכתוב על הקומיקס "מאמא באהבה" וראיתי שהקומיקס מדבר על אלים יוונים או משהו כזה, פתחתי את הדף הראשון והתחלתי לקרוא, בדיוק הגיע הזמן שאני וורוניקה צריכים ללכת הביתה הספקתי לקרוא כמה עמודים בודדים חזרתי הביתה, הספר/קומיקס היה מעניין, היה מותח "אני חייב להמשיך לקרוא אותו" אמרתי לעצמי, שלחתי לג'ונתן הודעה "אם אתה יכול בבקשה מחר להביא את הקומיקס לתיכון אני אשמח." דיברתי קצת עם ההורים שלי, מצאתי הזדמנות לדבר איתם אז דיברנו קצת. הבוקר הגיע והלכתי לתיכון פגשתי את ג'ונתן ושאלתי אותו האם הוא הביא את הקומיקס? "יאוו שכחתי ממש מזה אני ממש מצטער סליחה" הוא אמר לי "אוקיי לא נורא תביא אותו מחר" אמרתי לו, וככה עבר עוד יום רגיל לגמרי. ככה עברו עוד כמה ימים וג'ונתן כל פעם שכח להביא את הקומיקס לתיכון, כל פעם היה משהו אחר פעם היה לו משהו עם ההורים שלו, ופעם הוא היה עסוק במשהו, אחרי הלימודים הלכתי עם ג'ונתן לבית שלו כדי לקחת את הקומיקס, חזרתי לבית שלי והמשכתי לקרוא את הקומיקס הוא ממש עניין אותי וממש התעמקתי בו למרות שלא ידעתי על האלים היוונים כלום לפני זה. זה ריתק אותי ולא הפסקתי לקרוא החלטתי שאני רוצה לראות עוד כמה דברים שקשורים לזה ולהתעניין באלים האלה עוד, נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לכתוב "אלים יוונים" נפתחו בפניי המון תוצאות נכנסתי לוויקיפדיה ופשוט התחלתי לקרוא, התעמקתי עוד בתרבות הזאת וגיליתי עוד כל מיני דברים מיוחדים ומוזרים, עברו עוד כמה ימים רגילים ופשוטים וחזרנו לשחק אצל ג'ונתן ראיתי שיש לג'ונתן עוד סדרה של קומיקסים כאלה אמרתי לורוניקה שכדאי לה לקרוא את הקומיקסים האלה הם ממש מעניינים ומרתקים לקחתי עוד כמה קומיקסים לבית שלי והמשכתי לקרוא אותם הייתה לי תעסוקה בבית סוף סוף!

 

עילאי ואלי האולימפוס- תעלומת ארץ הצפון פרק 1 - פרוזה וכתיבה חופשית

@הרמוניה

הרמוניה
קודם כל ממש יפה, אהבתי שהפרק נפתח ונסגר במשהו מסויים. וגם יש פה התפתחות וזה ממש חשוב.
אבל משהו- הסיפור מסופר מנק' מבט של מישהו שמספר על העבר- יהיה יותר יפה לתת לקוראים לחיות את זה ביחד עם המספר ולא רק לשמוע על אירועים כי זה פשוט הרבה יותר מעניין להכנס לעולם של הגיבור ממש ולא לשמוע מבחוץ כביכול. לדעתי תיאורים בהווה ישדרגו.
הייתי ממליצה להתמקד במטרות - מה חשוב לך בכתיבה? העלילה? התיאורים? ההזדהות עם הגיבור? כשתבהיר לעצמך את המטרות שלך זה ירים את הכתיבה
עלה והצלח!🙌
יאוו תודה רבהבננה8

מה זה אומר מההווה? כאילו איך? ויש לי לבנתיים כבר שש פרקים כתובים. ואיך אני אמצא מטרות?

אין בעד מההרמוניה
הווה הכוונה שזה קורה באותו רגע... אולי פשוט תפתח איזה ספר ותמצא קטע כזה זאת תהיה הדוגמא הכי טובה

נגיד הקטע הזה כתוב בלשון עבר, כמו אדם שמספר
ומה שצריך זה לפרט יותר על כל רגע...

" זה ריתק אותי ולא הפסקתי לקרוא החלטתי שאני רוצה לראות עוד כמה דברים שקשורים לזה ולהתעניין באלים האלה עוד, נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לכתוב "אלים יוונים" נפתחו בפניי המון תוצאות נכנסתי לוויקיפדיה ופשוט התחלתי לקרוא, התעמקתי עוד בתרבות הזאת וגיליתי עוד כל מיני דברים מיוחדים ומוזרים"
מקווה שהבנת...הרמוניה
ו-6 פרקים זה המון יפה מאוד
מטרות אתה פשוט צריך לחשוב עם עצמך לפני שאתה כותב מה אתה רוצה שהקוראים יקבלו כשהם יקראו
הבנתיבננה8

ממש תודה רבה! נגיד על הקטע שהבאת לעשות אותו בהווה? "אני קורא ונכנס לתוך הקומיקס שקעתי בתוכו" נגיד ככה? הבנתי את המטרות כאילו מצד אחד בא לי שיתרגשו מצד שני בא לי שזה ירתק אותם וירצו להמשיך לקרוא

👍הרמוניה

בקשר להווה תאמת לא בדיוק מה שהתכוונתי אבל לא נורא😅 טוב אני אנסה לתת דוגמא משלי:

"זה ריתק אותי ולא הפסקתי לקרוא..."

הסיפור ריתק אותי והדמויות הזכירו לי משהו מוכר אך לא יכולתי להיזכר מה. המשכתי לקרוא פרק אחר פרק, כשכל רגע מתגברת בי התחושה שיש בסיפור הזה דבר מה לא שגרתי שמושך אותי לגלות אותו. --- במשפט הזה שכתבתי התוכן נדוש כזה אבל התכוונתי שיש פה הרחבה של הרגע. נתינת מקום לתיאור של הפעולה, טיפה לפרט, לא יותר מדי, בעיקר ברגעים המשמעותיים כדי שהקורא יוכל להכנס לזה. זה לפחות הטעם שלי אבל בסוף יש לך יד חופשית כמובן לבטא את עצמך!

הבנתיבננה8

תודה רבה רבה על העזרה

אני מתייגת מישהו תותח בכתיבה פההרמוניה
תודה על התיוג!אני הנני כאינני

(ועל המחמאה) לקרוא והגיב?

אני אשמח שתקרא ותגיב.בננה8


אז ככה..אני הנני כאינני

אני מסכים עם דבריה של רחל. זה פחות נשמע כסיפור, יותר כיומן – זה מה שניכר מסגנון הכתיבה. יש גם ספרים כאלה, זה הז'אנר שעומד על הפרק? (אם לא אז נדרשת פה חתיכת המרה).אם כן, יש עצות שונות מכתיבה "רגילה".

באופן כללי, חסרה לי חיות. האופן הראשון לעשות את זה היא (כמו שכבר המליצו) לפתוח את השורות, לתת לזה גוון יותר קליל, אדגים:

פעם אחת שיחקנו בבית של ג'ונתן. כמו כל יום שיחקנו את המשחקים הרגילים ((פירוט?)), ((ו))פתאום שמתי לב לאיזו חוברת קומיקס על המיטה של ג'ונתן. שאלתי את ג'ונתן ((אותו. לא ליגע את הקוראים)) אם אפשר לקרוא את החוברת "כן למה אתה בכלל שואל?" הוא אמר ((ענה)) לי.

(אז) הוא וורוניקה המשיכו לשחק ואני התחלתי לקרוא את הקומיקס, ראיתי שכתוב על הקומיקס "מאמא באהבה" וראיתי שהקומיקס מדבר על אלים יוונים או משהו כזה. פתחתי את הדף הראשון והתחלתי לקרוא.

((לאחר סך זמן)) [בדיוק] הגיע הזמן שאני וורוניקה צריכים ללכת הביתה, הספקתי לקרוא כמה עמודים בודדים חזרתי הביתה, הספר/קומיקס היה מעניין, היה מותח "אני חייב להמשיך לקרוא אותו" אמרתי לעצמי. שלחתי לג'ונתן הודעה "אם אתה יכול בבקשה מחר להביא את הקומיקס לתיכון אני אשמח."

((כשהגעתי הביתה)) דיברתי קצת עם ההורים שלי, מצאתי הזדמנות לדבר איתם אז דיברנו קצת.

הבוקר הגיע והלכתי לתיכון. פגשתי את ג'ונתן ושאלתי אותו האם הוא הביא את הקומיקס? "יאוו שכחתי ממש מזה אני ממש מצטער סליחה" הוא אמר ((ענה)) לי "אוקיי לא נורא תביא אותו מחר" אמרתי לו. וככה עבר עוד יום רגיל לגמרי. ככה עברו עוד כמה ימים וג'ונתן כל פעם שכח להביא את הקומיקס לתיכון, כל פעם היה משהו אחר פעם היה לו משהו עם ההורים שלו, ופעם הוא היה עסוק במשהו.

האופן השני – כביכול לפנות אל הקוראים בשאלות, לפעמים ללא מענה ולפעמים רטוריות (שאתה עונה לעצמך). ליצור עניין, גם אם לא מתח של ממש.

עוד הערה כללית שכבר הזכירו – לתת כיוון לסיפור, לחבר את הפרקים ולתת להם מהלך אחד ששואף לפתרון (של בעיה כנראה מוצגת כאן).

שאלהבננה8

מה זה האופן של השאלות? ואיזו בעיה בענייך מוצגת פה?

לא כ"כ הבנתי את השאלת הראשונה.אני הנני כאינני

הבעיה - בדידות חברתית (?), קושי בהשתלבות?

כן זאת הבעיהבננה8

אמרת שיש אופן שזה שאלות לקורא מה זה האופן הזה?

קצת קשה להסביר...אני הנני כאינני

לשכתב לך קטע?

אני אשמחבננה8


ובכן...אני הנני כאינני

המקור:  ככה עברו עוד כמה ימים וג'ונתן כל פעם שכח להביא את הקומיקס לתיכון, כל פעם היה משהו אחר פעם היה לו משהו עם ההורים שלו, ופעם הוא היה עסוק במשהו, אחרי הלימודים הלכתי עם ג'ונתן לבית שלו כדי לקחת את הקומיקס, חזרתי לבית שלי והמשכתי לקרוא את הקומיקס הוא ממש עניין אותי וממש התעמקתי בו למרות שלא ידעתי על האלים היוונים כלום לפני זה. זה ריתק אותי ולא הפסקתי לקרוא החלטתי שאני רוצה לראות עוד כמה דברים שקשורים לזה ולהתעניין באלים האלה עוד, נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לכתוב "אלים יוונים" נפתחו בפניי המון תוצאות נכנסתי לוויקיפדיה ופשוט התחלתי לקרוא, התעמקתי עוד בתרבות הזאת וגיליתי עוד כל מיני דברים מיוחדים ומוזרים

 

השינוי:  ככה עברו עוד כמה ימים וג'ונתן כל פעם שכח להביא את הקומיקס לתיכון, כל פעם היה משהו אחר פעם היה לו משהו עם ההורים שלו, ופעם הוא היה עסוק במשהו. זה כבר נהיה חשוד, מה קורה לו? 

אחרי הלימודים הלכתי עם ג'ונתן לבית שלו כדי לקחת את הקומיקס, אחרת איך הוא יגיע אלי? חזרתי לבית שלי והמשכתי לקרוא את הקומיקס הוא ממש עניין אותי וממש התעמקתי בו. האם אני ידעתי משהו על האלים היוונים לפני כן? לא, בכלל לא, לפני כן לא ידעתי שום כלום, אבל זה ריתק אותי ולא הפסקתי לקרוא החלטתי שאני רוצה לראות עוד כמה דברים שקשורים לזה ולהתעניין באלים האלה עוד, נכנסתי לאינטרנט וכתבתי "אלים יוונים" נפתחו בפניי המון תוצאות. איזו לבחור? סקרתי את התוצאות עד שמצאתי את הערך בוויקיפדיה ופשוט התחלתי לקרוא, התעמקתי עוד בתרבות הזאת. מה גיליתי? כל מיני דברים מיוחדים ומוזרים...

(עשיתי את זה קצת מוגזם בכמות השאלות יחסית לקטע [ואולי לפעמים הם קצת טפשיות] אבל אני מתאר לעצמי שהרעיון הובן).

הבנתיבננה8

קראת את הפרק השלישי?

עוד לא...אני הנני כאינני

אשריך שהבנת..

תודה רבהבננה8אחרונה


לעומתך אני חושב שמי שבאמת ראוי לתיוג זואני הנני כאינני
...רחל יהודייה בדם
זה מאוד מעניין.
חוזרת על מה שאמרתי בנוגע לזה שזה מרגיש יומן ואני אוהבת את זה.

רק הערה אחת, בנוסף למה שכתבתי בראשון,
תנסה כמה שפחות לחזור על המילה "אני",תשתמש במקום ברמזים, מילות קישור או מאזכרים..
תנסה לעבוד על זה

חוץ מזה,נהניתי לקרוא,באמת
🙂
תודה רבהבננה8

ריגשת. ובאיזה מילים אפשר להשתמש אם לא אני? מה זה מאזכרים?

...רחל יהודייה בדם
לפעמים לא צריך את האני ,כמו במקרה הזה

אני מסתכל על עצמי במראה, ולפעמים, ( בלי אני) לא אוהב את מה שאני רואה.

בהמשך אגיב כאן עוד
תודה רבהבננה8


דרכים מרוצפות באהבה/מחכים לגשםגעגוע~
שבעה.
אנשים כל הזמן מכניסים לפה אוכל, כאילו הבעיה המרכזית שלהם כרגע היא גוויעה ברעב.
רחלי חושבת באירוניה על כל הפעמים שהיא ב א מ ת הייתה רעבה. אף אחד לא חשב עליה אז.
היא צדה גמבה מסלט גדול ובאה להכניס לפה.
''רחלי.''
נתן נטע עומד בפתח של המטבח, מתכופף קצת. או שהפתח התנמך, או שהוא מאוד גבה.
רחלי יודעת מה הוא רוצה לומר.
שזה לא מנומס לאכול בידיים מצלחת מרכזית. שהחצאית שלה לא מספיק מכבדת. שהשיער שלה ארוך מדי בשביל להיות מחוץ לצמה. שהיא מביישת את אבא זכרונו לברכה ש----
''אני מעריץ אותך.'' הוא אומר פתאום.
הגמבה נופלת לה מהיד. נתן נטע מרים אותה וזורק לפח. ''אני באמת מעריץ אותך, ילדה.''
''אתה ציני'' היא אומרת ולוקחת עוד גמבה. כאילו באדישות.
''אני לא, אני פשוט מסתכל עלייך, על מי שהיית. על מי שנהיית. את יודעת מה?'' הוא נזכר פתאום. ''כשעזבת כולם אמרו שברחת, היום אני יודע שאת היחידה שלא. כל השדים האלה משתוללים בכולנו ואת העזת לעמוד מולם. בלי לברוח.''
השיניים של רחלי שאמורות ללעוס גמבה משותקות פתאום. ''אבל הדרך שלי.'' היא אומרת. ''היא לא הייתה נכונה, אי אפשר לשקר בזה''
אליהו נכנס למטבח עם קרטונים של מאפים. ''אין דרך נכונה'' הוא מתערב. ''כל אחד נשלח אל הדרך שלו. לא מושלך, נשלח. בהרבה רחמים, בהרבה אהבה. בדיוק מושלם אל הנכון לו. לרחלי יש הדרך שלה ולנתן נטע יש את הדרך שלו ולאבא שלכם זכרונו לברכה היתה גם הדרך שלו. והדרכים - '' הוא נאנח. ''הדרכים עוברות בשבילֵי הפחד, והכאב והחרטה. והבדידות, הוי כמה בדידות.'' הוא נאנח שוב ויורד ללחישה ''אבל כולן - רצופות אהבה.''
הוא מתכופף להניח את המאפים ומתרומם שוב ''וכל פסיעה שיהודי פוסע על אדמת הקודש הזאת, היא נכונה. כי האדמה הזאת הוכנה לו - בדיוק מושלם ובאהבה גדולה.''
נתן נטע בוהה בציפור קטנה שעפה בחלון.
''איך חיים ככה.. איך?'' הוא שואל. סדקי הגעגוע הישן שמתפתל בכל הנשמות מתרחבים בקול שלו. ''איך?''
אליהו מחייך. ''רחלי יכולה ללמד אותך''.
נתן נטע מחייך גם לרחלי שפתאום החצאית שלה כבר לא נראית לו מינימלית, והשיער לא פרוע.
היא רק רחלי, והיא אחותו.
שהולכת בדרך שלה.
רחלי מושיטה יד לגמבה נוספת ונתן נטע עוצר אותה ''קודם שתלמד לאכול בצלחת'' הוא צוחק ''איכס, זה מגעיל''.
רחלי גם צוחקת כשהוא מביא לה צלחת ומעמיס לתוכה ירקות בכל הצבעים.
הם יוצאים לסלון בדרך לחדר.
הוא עמוס נשים מצקצקות בלשון וממלמלות 'שלא נדע' ו'השם ירחם'.
נתן נטע מסתכל על אמא שלו שיושבת ביניהן, מותשת נפשית.מנסה לענות בנימוס ותוך כדי לדאוג לקטנים ותוך כדי בא לה ממש לצרוח צרחה ענקית ואז לברוח מפה.
באמת שהשם ירחם עליה.
אישה אחת עם משקפיים עגולים, פאה קצוצה והמון קמטים בפנים מכווצת גבות ושואלת ישר לתוך הפנים של יהודית. ''תגידי לי יודיתק'ה, הכל קרה כזה מהר.. לא היה מה לעשות..??'' הקול שלה טורח להישמע מזועזע ונחרד.
יהודית מנענעת בראשה עייפה משאלות כאלה.
לנתן נטע כבר נמאס.
''היה'' הוא אומר.''בטח שהיה, היה מה לעשות ולא עשינו'' הקול שלו ציני להחריד. הוא יורד ללחישה. ''את יודעת למה?''
האישה המומה קצת. מה הוא מתערב הילד המגודל.
נתן נטע לא מתרשם מהפרצופים שלה. ''פשוט. רצינו לזכות בביקורך הנכבד!'' הקול שלו שוב מתלחש. ''הרופאים אמרו לנו אם אנחנו רוצים להחיות אותו אבל אנחנו התעקשנו לשבת שבעה ולזכות לארח את הגברת קליינזבורג ושאלותיה..!''
גברת קליינזבורג המדוברת כל כך המומה שהיא מצליחה רק לתקן בשקט. ''קריינזבורג'' ויהודית נותנת בנתן נטע מבט גוער.
רחלי מתאפקת לא לצחוק.
ההתנהגות הזאת ממש לא מתאימה לנתן נטע.
כשהם מגיעים לחדר היא מעירה לו בקול שמתאמץ להיות רישמי. ''זה לא דרך לענות לאישה מבוגרת, אח מעצבן ולא מנומס..!''
האח המעצבן והלא מנומס מחזיר לה מבט שובב. ''זה הדרך שלי.''
שניהם מתפוצצים מצחוק כמה דקות ארוכות, בלי יכולת לעצור או להשתיק אותו.
גברת קליינזבורג או קריינזבורג בטח כבר יושבת בסלון ומוחקת על כל דקה נוספת הצעת שידוך שהיא חשבה להציע לילד החוצפן הזה.
רחלי אומרת את זה ונתן נטע מופתע.
בפעם הראשונה בחיים זה לא מזיז לו.
הוא הולך בדרך שלו והשם הכין לו אותה וריצף, ברחמים ובאהבה. מה נשאר חוץ מלצחוק?
הצחוק שלהם הופף למופרע יותר, הם מתפתלים על המיטה עד שכואבת להם הבטן.
שני ילדים.
קטנים גדולים. אוהבים שונאים.
צוחקים ובוכים.
(סיטואציות מוזרות יש בדרכים האלה.)


משיח ישלים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
...רחל יהודייה בדם
כמה עומק ויופי יש בך, ילדה
..רוצים משיח!
ואוו,
ואוו.
זה עמוק ומוחשי מדי.
אבל עדיין אופטימי ונעים.

תודה ❤
וואוציפור שיר.
זה בא בדיוק בזמן.
תודה לך על זה
..חסרת טאקט

איזה יפה.

נגע וחימם את הלב.

 

תודה.

 

 

תודה לכן⁦!געגוע~
שיהיה חג שמח וכשר⁦❤️⁩
..ניצוץ.

אני באמת מעריצה אותך, ילדה.

🤍

..געגוע~אחרונה
⁦❤️⁩⁦❤️⁩
בין אדם למקום לנשמהנבוכי הדור

זָרַקְתִּי אֶת עַצְמִי
רָצִיתִי לְהִתְנַתֵּק מִמְּךָ

הַחֶבֶל שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתִי
עַל הַתְּהוֹם שֶׁמְּנַפֶּצֶת שִׂמְחָה
...
תִּבְרְחִי לָךְ יְחִידָה
מְלֵאָה בְּכִסּוּפִים
תִּטְהֲרִי נְשָׁמָה
חַיָּ'ה בֵּין מְצָרִים
 

תַּעֲבִירִינִי וָאֶרְאֵךְ
בְּדָמַיִךְ מִתְבּוֹסֶסֶת
מִקְּשָׁיִים אַל חַיַּיִךְ
הַטָּהֲרִי בִּשְׁבָרַיִךְ, מְרֻסֶּקֶת
 

וְאַף הוּא יַעֲבֹר בְּתֵבוֹת תְּפִלָּתֵךְ
כְּשֶׁאֲנִי עוֹד אֶנְצֹר אֶת בִּכְיִי
יְנַקֶּה אֶת דָּמְךָ וּשְׁאֵרִיתֵךְ
וְאַף אֲנִי אֶעֱבֹר וְאֶרְאֶה
 

וּכְשֶׁנַּעֲבֹר שְׁלָשְׁתֵּנוּ שׁוּב עַל אוֹתוֹ גֶּשֶׁר צַר
שֶׁעָמַדְנוּ עָלָיו מִיָּמִים יָמִימָה
תֵּדְעִי נִשְׁמָתִי הַפַּעַם הוּא כָּאן
הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ
 

הֵנָּה אֱלֹקָיִךְ בּוֹכִיָּ'ה
שִׁירִי אֶת שִׁיר שִׁירַיִךְ
גַּם כְּשֶׁנִּלְאֵיתָ וַעֲזוּבָה
יָדַעְתִּי תְּפִלּוֹתַיִךְ
 

וְגַם עוֹד זֶה הוֹלֵךְ
וְהֵנָּה הוּא בָּא מֵעֲבָרַיִךְ
מִתּוֹךְ תְּלָאוֹת בְּרִיתֵנוּ
מִתּוֹךְ שְׁבוּרֵי שִׁירַיִךְ
...
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת".

 

...רחל יהודייה בדם
נוגע וטהור,מלא בכיסופים ותום.
כמו מין פיוט או שירי ספרות המסורתיים..

כותב מיוחד
מותר הסבר?נבוכי הדור


כמו מה שרחל כתבה זה ממש טהור ואציליהרמוניה


הבנתי, תודה רבה!נבוכי הדוראחרונה


תודה רבה, תגובות מחזקות...נבוכי הדור


ווואו. מדהים. כתיבה מיוחדת ונוגעת.נקומה נא
תודה רבה...נבוכי הדור


אתגר שבועי - בקיעהחותם-צורי
א. רשמו את כל מילים העולות בכם ברגע שאתם קוראים את המילה הזאת.
ב. עצמו עיניים, ודמיינו את הציור הבא, אפרוח בוקע מהביצה, פורש כנפיים ועף.
ג. כתבו קטע בהשראת א, וב'
אני אתחילבננה8

א. ביצה, שבר, סדקים

ג. פרוש כנפיים

אל השמיים

סדקים נסתרים

עולים השברים 

ביצת זהב אחת

מחט בערימה של שחת

ציור גדול

חיים ומכחול

וואו. מרגש ומדויק, דימויים מעולים ומשמחים מאוד.חותם-צורי
תודה!
יאוובננה8

תודה רבה רבה

..חלילוש
''עפריות החומרית גס''
עפר מן האדמה
נוצר האדם, נאצרת הרוח
עד הגיעה הבגרות, הבשלות
החיים מתעוררים, מסירים התלות
אז פונה האדם אל הרוח, אל הדרור
מכיר סוף סוף בשמיים, שבחייו
חרותים הם בליבו, חירותיות הן כנפיו
להיפתח, להשתחרר
לשאוף גבוה
עד שמיים - שאין להם סוף
(חירות, דרור, שמיים, חיים, רוח, בגרות, כנפיים, אדמה)
רצון עז לעוף אל השמיים החרותים בליבי.חותם-צורי
אלפי תודות
בכיףחלילוש
תודה לך
מעוףמעוף, תקות היאוש הניעוףנודד ומבקש

אדום ביצה שבירה גוזל סכנה שבר אימה פלצות רכות

חוסר אונים אבן בקיעה

ג.

הגוזל לא חשש מבקיעה וגם לא מבהיקה המתין הוא בדממת הביצה החשוכה והביט אל עבר הסכנה שנשקפה לו מבעד לכל זווית וכיוון של הביצה.

המתין הוא ללא מורא מביט בפלצות, הסכנה נשקפת.

 

האם הביטה ברוך בביצה העגולה שניטלה ממנה, יושבת על אבן מביטה בנוצות האדומות של חברותיה, ומחכה.

 

הביצה נרעדה אט אט, סדק נמתח אט אט ומתפשט אל עבר מקום הבקע הביצתי.

האם מביטה בחוסר האונים המופלא המתחיל להתפשט אט אט, אל תוך דממת האבן.

 

השבר גדל ומתרחב, הגוזל אשר שבע המתנה ופלצות, אימה וסכנה, פחד ודממה, מרפרף בכנפיו נחוש, נחוש לבקוע.

נחוש נחוש, מפרפר מרפרף ולא פוסק,

האם מביטה בתימהון משוקע ברוך במתרחש אינה מסוגלת לתפוש.

הביצה, מתבוצצת, מתפצפת, אט אט נפתחת ונפרשת, נפתחת ובוקעת.

 

הגוזל בקע, הרגע בא.

מביט הוא בבישנות, אמא?

מביטה היא באהבה. גוזלי!

שואל הוא האכן כאן?

האכן כאן אמצא מזור?

נכנס הוא בכנפיה

עוטפת ברוכה.

עיניו אט אט נעצמות,

רגש הבדידות, אט אט הולך ומתחלף.

רגש ידידות נבקע ונפצר.

תחילתה של תקופה.

 

* הולך ונודד הוא,

הולך ונודד הוא, גוזל

בעל כנפיים

ארך גפיים

מעוף 

עוף

 

 

דממת הרגעים הולכת ודועכת ורעשי הגוזלים

מתמשכים

לאיטם

הקן מתנשף

והרוח

נודדת

חותם צורי תודה רבה, רבהנודד ומבקש


אחי, זה מתוק כל כך...חותם-צורי
בקעתי עם הגוזל יד ביד.
ובכןאליבא

א.

בקיעה.

שקט של לב כואב,

חריטה,

אדמה עייפה

ואתה.

 

ב.

כשתיפול השכבה האחרונה

אנשום ריח של אוויר.

 

כשאבקע מתוך החושך

לא יהיה מה שיזהיר,

 

לא יהיה מי שיכאב

וילחש לי אז בסוד,

שבאור הבהיר

אצליח כך

למעוד.

 

_____

 

הרבה זמן לא כתבתי כאן ובכלל.

תודה על סיעור מוחות קטן

(באמת קטן. כשאזכר שכתבתי אמצא מלא טעויות ודיוקים).

אבל כתבתי. יאי. תודה חותצ.

 

מסחרר במידת מה.חותם-צורי
תענוג גדול איך שאת נוגעת לא נוגעת בהפי אנד.
תודה
איך זהרחל יהודייה בדם
הוא יושב למטה,
פוער עיניים קטנות וסקרניות למעלה
אל הריחוף המופלא, בין העננים הלבנים
מעולם לא ראה דבר כזה,
מעוף כל כך יפה ויציב
מעוף כל כך, טבעי.

הוא מסתכל למעלה ושואל בסקרנות כמהה

"איך זה לחיות."
יפה מאודחלילוש
? ? ?חותם-צורי
איך זה לחיות.
תודה
..נקומה נא
לא חושבת שיצא ממש מובן..


היא השליכה את הבד שמכסה את ראשה.
ושיערה התנופף ברוח.
גם החולצה שצמודה לגופה,
נראתה קצרה מהרגיל.
ומכנסי ג'ינס עיטרו את רגליה.
כשהיא נעמדה מול המראה,
נראתה בחורה,
שכלל לא דמתה לאף מן הבבואות שהשתקפו כלפיה במראות קודמות.

אבל היתה שם בחורה אחרת,
בחורה אמיתית.
שיודעת לבחור נכון.
מעניין, זה יפהחלילוש
מובן בהחלט ומעורר הזדהות.חותם-צורי
הבקיעה אין לה סוף ( :
מלאתם אותי בהשראה, חברים וחברות.חותם-צורי
אתם מדהימים
...אנא אערף

א. שקיעה, זריחה, אהבה, צמיחה.

ב.

ג. הוא ישב שם. על ההר. לבדו.

מביט בלילה האפל , חסר הכוכבים.

ראשו מושפל , פניו דהויות.

בן 20  זקן ותשוש.

איה תקווה, איפה שמחה.

הרים פניו לשמיים , השחורים.

חיפש עזרה בינות לעננים.

ואז נשכב על גבו. חסר.

אבל אז. קרן אור קטנה.

פס של זריחה בתוך האפלה.

מאיר מעליו. מושיט לו יד.

הוא התרומם, מביט בתמיהה.

והאורה הוכפלה. קוראת לו.

חיוך עלה על פניו . 

תקווה חלחלה.

הוא התרומם על רגליו, פרש שני ידיו.

הרים ראשו, ופצח בשירה.

התקווה מחלחלת כאור בשולי הענןחותם-צוריאחרונה
(:בין הבור למים

א.

בקיעה:

חיים, סדקים, שברים, התחלה, תקווה

 

ב. done (:

 

ג. 

חיים מתים

נסדקים בפתע

אור רך יחדור אל מציאות אפורה

 

מאבק תמידי

יחדל ברגע

עת החמה תלטף במבט מנחם

 

רוח תנשב מבין הסדקים

רוך, עדינות. 

ציוץ נאבד בשאון העולם.

 

תום ותקווה ביצור חסר אונים.

עתה נותר רק לפרוש כנפיים

ולעוף.

אור שמש רוח, סוככו עלי הגנו בעדי.חותם-צורי
הביאו לי דרישת שלום מה' שלום.
נפלא