רחלי עומדת במרפסת בבית של ליבי.
קר.
עיניים שובבות ומתוקות מציצות מהפתח.
נחמן.
''אמא אמרה להביא לך'' הוא אומר בקול ממיס ומושיט לה צעיף משובץ.
רחלי מחייכת אליו ומלטפת לו את הלחי. ''יש לך אמא מקסימה.'' היא אומרת בכנות.
''מקסימה זה כמו קוסמת?'' נחמן מקמט את המצח במחשבה.
רחלי צוחקת ''בהחלט.''
''פפף.'' נחמן נושף בבוז. ''זה בגלל שאת באה רק פעם במיליון שנה אז את רואה אותה רק שהיא מקסימה אבל תדעי שלפעמים היא בעצמה אומרת לנו שהיא לא קוסמת והיא לא יכולה לעשות אלף דברים ביחד ושנעזוב אותה כבר לשתות קפה.'' הוא מניח יד על הלב ואז הוא לוחש. ''באמת..! ואז כשאמא היא כבר ככה.. עצבנית כזאת אז או-הו איך היא צועקת עלינו''.
הוא עוד לא מסיים את המשפט והאמא העצבנית עומדת בפתח המרפסת. מחייכת מאוזן לאוזן.
''נחמן אל תגלה את כל הסודות, כן?'' היא אומרת בצחוק ושולחת אותו לאכול גלידה.
''באמת?'' רחלי שואלת אותה כששתיהן לבד.
''בטח באמת.'' ליבי לא מנסה להסתיר את זה. ''אני ליבי ואני בנאדם ולפעמים החיים מציפים אותי וחונקים אותי, כמו את כולם. ולפעמים הלב שלי דופק חזק חזק, בפחד או דאגה או כעס ואין בו יותר מקום לחמישיית ילדים מופלאה ו--- נודניקית.'' היא מסיימת בפשטות.
לרחלי לא נעים לשמוע את זה. ''אבל.. את אמא'' היא מנסה לשכנע אותה, אולי היא תחזור בה. אולי---
אולי היא בכל זאת יצור מושלם וקסום כמו שהיא נראית מבחוץ.
''אני אמא מאושרת'' ליבי מסכימה מכל הלב. ''אבל גם בתוכי יש כאב. ומערבולות אינסופיות, וגעגוע.''
רחלי מלטפת את המעקה. געגוע.
''ליבי?''
ליבי מרימה עיניים. פגיעות משהו.
''למה השם עשה את זה ככה? למה הוא נתן לאנשים שבורים בעצמם להיות הורים לילדים, למה הוא מרשה שאנשים מקולקלים כל כך ושחוקים יתקנו נשמות חדשות..?'' הקול של רחלי ספוג בכאב.
''גם אני שאלתי את זה.'' ליבי אומרת ולא עונה.
השמיים נצבעים בכתום וורוד.
רוח של שקיעה מלטפת את השאלה, מרחפת אל מאחורי השמש. וחוזרת.
בתשובה.
''כשעדן ואני היינו בנות שבע אמא שלי עברה תאונה וניצלה בנס ואז היא התחילה להאמין באלוקים.'' ליבי אומרת פתאום וממשיכה בציניות. ''היא חזרה בתשובה אבל מאז אני זוכרת רק שאלות בראש.''
רחלי מרימה אליה עיניים מתעניינות.
ליבי מתכווצת מהזיכרון ונותנת לציניות לספר את הסיפור שהלב שלה לא מרשה להוציא החוצה ''היא העבירה אותנו במיידי לבית ספר של צמות וגרביונים ובנות עם חצאיות פליסה שלושת רבעי שדואגות לברר אם אנחנו אוכלים כשר כי אם לא 'אין סיכוי שאבא ואמא שלי יסכימו לי לבוא לבית'שלכם'. ''
רחלי צוחקת מהתיאור המדוייק ומתרצנת מיד. ''אבא שלך?'' היא שואלת.
ליבי מושכת בכתפיים. ''הוא היה טיפוס מופנם. אמא שלי תמיד ניהלה את העניינים בבית. כשהיא התחילה להתפלל בשלוש סידורים הוא הבין שמשהו השתבש בחזרה בתשובה הזאת אבל היא לא הסכימה ללכת לטיפול.
אחרי חצי שנה של ויכוחים ולבבות מתרסקים בחדרים הוא פשוט ברח''
משהו מתקפל לרחלי בלב, בין החדרים. ''ככה.. הוא פשוט השאיר אתכן והלך..?
ליבי מחייכת שוב את החיוך העצוב שלה. ''ככה.''
ליבי מתיישבת על הקצה של השולחן האפור ''את אמא של אחרי התאונה אני זוכרת בעיקר עם תהילים ביד ומדליקה נרות לכל מיני רבנים.
היא זרקה הכל. קודם כל את כל המסכים ואת הבגדים שלה ושלנו. אחרי זה היא עברה למזכרות, לכל התמונות שלנו שהיינו עם בגדים לא צנועים.''
''טירוף.'' רחלי נדהמת.
''נכון.'' ליבי מסכימה בפשטות ופה מלא. ''אז לא הבנו את זה. חשבנו שככה חוזרים בתשובה.''
ליבי נותנת לימים האלה לחזור לתוכה. לפרק את כל ההגנות המטופשות שהיא בנתה להם.
היא מדברת. לעצמה, וקצת לרחלי.
''אני זוכרת לילה אחד. אחרי שאבא הלך.'' בטח זוכרת. כאילו זה היה אתמול.
''עדן ואני היינו במיטות כבר.
הייתי צמאה וקמתי לשתות.
הסלון היה מלא נרות. על השולחן, על הרצפה, על הארונית הקטנה.
היא עברה בין הנרות ודיברה עם עצמה או איתם.
היא לא ראתה אותי, אבל אני ראיתי אותה.
מטפחת לבנה. עיניים כחולות. שפתיים אדומות רועדות.
וטירוף.
ואז הבנתי שהיא חולת נפש.
ברחתי משם בלי לשתות רצתי לחדר ונכנסתי למיטה של עדן. חיבקתי אותה חזק.
בפחד.
ובשאלה. שאלה שאז עוד לא ידעתי לשאול''
''בסוף ידעת?'' רחלי שואלת בהיסוס.
לא בטוחה אם מותר לה לגעת במונולוג החשוף הזה.
ליבי מהנהנת.
''בגיל ההתבגרות הורדתי הכל.
עזבתי את הבית ספר וברחתי מהבית.
התגלגלתי כמו איזה עטיפה קרועה של במבה. מרחוב לרחוב עד שיום אחד הגעתי לבית.
ובבית הזה הייתה אישה חכמה עם מצח גבוה ועיניים שחורות חזקות והיא הייתה קוראת לי 'נשומלה' ומבטיחה לי שיש תשובות להכל. ויש תשובה בכלל והיא לא מסוכנת ומשוגעת. היא חזרה והשלמה.
ויום אחד העזתי ושאלתי אותה למה.
למה אלו-הים נתן להורים כל כך מבולבלים.
כל כך--- חולים.
לגדל ילדים. לקחת נשמות רכות ועדינות ושלמות ו-- ולחרב אותן. למה הוא נותן ליצורים חסרים כל כך לחנך ולעצב ילדים.
למה הוא לא נתן את האחריות על ילדים למלאכים מושלמים שלא צועקים ולא מאבדים שליטה ולא משתגעים וטובעים בתוך עצמם''
רחלי מרותקת.
''את יודעת מה היא עשתה?'' ליבי פונה אליה. ''היא לקחה אותי למרפסת שלה, היו בה עשרות עציצים ושתילים מסוגים שונים. והיא לקחה אדנית אחת וחפרה באדמה שלה, בסוף היא הוציאה מתוכה שאריות גרעין רקוב.
'את רואה?' היא אמרה לי. תוך כדי שהיא עוטפת את היד שלי ביד המקומטת שלה ונותנת לי להרגיש אותו, את הגרעין המקולקל הזה.
'מעומק הקילקול - צומח תיקון' היא לחשה.
פעם ועוד פעם ושוב.
עד שהבנתי.''
ליבי חוזרת לעצמה, לאט. העיניים שלה חוזרות להיות יציבות כשהן מלטפות את רחלי ואומרות לה.
''הבנתי שה' יכל לעשות שהורים יהיו מתוקנים, שבאיזשהו גיל אנשים יתייצבו ויגמרו עם כל הבלגנים ואז הם יבואו ויעצבו את הדור המושלם הבא.
אבל הוא לא רצה.
הוא רצה קילקול.
השם יתברך לא רק מניח לריקבון להשתולל בעולם - הוא ברא אותו.
ברחמים הענקיים שלו הוא ברא את הריקבון, כדי להצמיח ממנו תיקון.''
לרחלי יש שאלה אחרונה ששורטת לה בגרון והיא מתאמצת לחסום אותה ובכל זאת היא פורצת. ''את חושבת שגם באבא שלי משתולל הריקבון הזה..? ה--- הבלבול והשיגעון?''
ליבי מהנהנת. ''כן והוא נתן לו אותך. ולך - אותו. באהבה. הוא הכיר את הדרך שאת תעברי, מהשנאה להתכחשות להדחקה ולא בכל זאת, אלא בגללה הוא בחר לתת לכם אחד את השניה.
כי הוא ידע שרק מהדרך המפותלת והמקולקלת הזאת יצמח תיקון.''
''אז אין טעויות?'' רחלי שואלת בלחש. ''אין כזה דבר שאולי פשוט נולדתי במקום הלא נכון לי?''
''אין'' ליבי פורשת ידיים כאילו בהתנצלות. ''אין בכלל. הכל מושגח ומכוון. ומדוייק, מדוייק עד כדי טירוף.''
זה מטורף בהחלט.
ומרגיע בו זמנית.
כמו מנגינה מכוונת ומדוייקת היטב שיודעת לפרוט על תווי הכאב של הנשמה ולהשקיט אותם.
הכל מלמעלה. כל הדרכים העקומות האלה.
כל המשוואות וכל הנעלמים.
כל הילדים וכל ההורים.
והכל הכל.
ברחמים.
אני גם כן הינדיק/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
