שרשור חדש
את פתח לנו/מחכים לגשםגעגוע~

השולחן ערוך בכלים חגיגיים.
נתן נטע מתיישב בצד השולחן, יהודית מסמנת לו לעבור לראש. נתן נטע מושך כתפיים בסירוב, היא מתעקשת עם העיניים.
דוידי צורח במטבח שנשפך עליו מרק, יהודית רצה אליו לא לפני שהיא מעבירה את הקערה של נתן נטע לראש השולחן.
היא שונאת לראות את הכיסא הריק הזה וחוץ מזה שנתן נטע מאוד דומה לשלמה כשהוא היה צעיר.
היא נדהמת מהטימטום במחשבות שלה אבל לא מצליחה שלא לחשוב שהכי טוב שהוא פשוט ישב כאן והיא תדמיין שהם בכלל איזה עשרים שנה אחורה ואפחד לא מת.
ההבדל היחיד הוא שאז גם אף אחד לא נולד. ועכשיו יש פה יותר מדי ילדים שמסתובבים לה בין הרגליים ודורשים תשומת לב.
והיא נגמר לה הלב. נגמר.
הקידוש עובר עליה בקושי, היא לא מאמינה שמתישהו היא תתרגל לזה שמישהו אחר עושה קידוש בבית הזה.
ב'מה נשתנה' שרולי נעמד על הכיסא ושר בקול הכי מתוק בעולם, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
יהודית שמעה הרבה שאלות מטופשות בשבעה אבל השאלה הזאת מצליחה להכעיס אותה יותר מכולן.
כל החיים שלה התהפכו עליה. זה מה שנשתנה.
ואם כבר תשאלו מה נשאר במקום.
נתן נטע מקריא לאט מההגדה.
''כנגד ארבעה בנים דיברה תורה..'' הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם אליהו על זה וחיוך עדין עולה לו על הפנים. ''אומרים שהכי גרוע הוא זה שאינו יודע לשאול.'' הוא אומר.
''לא נכון! הרשע.'' קופץ מויישי. ''הרשע הוא ה'הכי רשע'.'' הוא פוסק.
נתן נטע מחייך אליו ומנענע לשלילה. ''הרשע מתריס. בועט. מלגלג.''
יהודית לא מצליחה לא לחשוב על רחלי.
''אבל יש לו סיכוי לתשובה.'' ממשיך נתן נטע. ''מי שלא שואל - לא יקבל תשובה.'' נתן נטע חושב על עצמו.
''כל היהדות, כל החיים האלה הם התרחקות והתקרבות, משבר וצמיחה. כאפה חזקה ושוב, חיבוק.
וכמו שאין התקרבות בלי התרחקות - ככה אין תשובה בלי שאלה.'' נתן נטע מדבר בקול בטוח ויציב אבל בפנים רועד לו.
הוא ממשיך בכל זאת. ''השאלה היא יסוד בסיסי ביהדות. יהודי לא צריך להתרסק מבפנים ולסנן בשפתיים חשוקות, הכל טוב. הכל טוב.
השם יתברך רוצה שנשאל, שנצעק, שנבעט חזק ובפראות. ורק אחרי השאלה הזאת, הזעקה - תבוא תשובה.'' הלוואי, תשובה מאהבה. ''ואז נתיישב באפיסת כוחות, בלב דומע אבל שלם.
ונוכל להגיד הפעם באמת, ברוך דיין האמת.''
הוא משתתק.
פוחד ללכת בשביל העדין הזה, הצר. הכאוב.
אבל הוא יודע שמכל השאלות והתשובות הקטנות האלה תבנה תשובה שלמה.
התשובה לכל הכאבים של הנשמות בעולם.
תשובה מלטפת וניסית.
גאולה.
יהודית בורחת למטבח עוד לפני שהוא מסיים לדבר. היא נדחפת בכוך הזה בין התנור לארון והיא קומצת אגרופים ובוכה החוצה את כל ה'למה'.
למה ה' עושה לי את זה.
ולמה כל כך כואב.
ולמה ילדים קטנים נהיים יתומים.
ולמה.
היא בוכה. בהתחלה בדמעות ואחר כך יפחות חלושות שהולכות ומתגברות.
היא חובטת בקיר. למה.
למהלמהלמה.
כמו ילדה קטנה היא רוקעת ברגליים ואז היא נזכרת שלא שואלים שאלות על השם ומשתתקת.
ושוב זה פורץ מתוכה.
נתן קם מהשולחן ונעמד בפתח של המטבח, יהודית עומדת עם הפנים לקיר. הוא מתקרב אליה, מחבק אותה מאחורה.
היא מסתובבת אליו בפנים אדומות.
''לאממהה.'' היא שואלת בקול מפורק מדמעות. ''לאממה''
נתן נטע לא יודע למה והשאלות מתפרעות גם בתוכו. הוא מסתכל לה חזק בעיניים ומלטף לה את הפנים.
''ירושלים בחורבנה מדומה לאלמנה. את יודעת למה דווקא אלמנה? כי ה' יודע. הוא יודע את הכאב שלך והוא יודע שהוא עולה על כל הכאבים. הוא מכיר אותו, כבר פעמיים הוא מכיר את הכאב הזה, של החורבן.
הכאב הזה שהבית שלך מתפרק לרסיסים שחלק ממך נקבר באדמה והוא בוחר לדמות את הכאב שלו לכאב של אלמנה כי הוא יודע שרק היא תבין אותו. רק היא מכירה כזה כאב שאף אחד לא יכול להיכנס לתוכו ולהסביר אותו. אובדן של חצי מהנשמה.'' הוא לוקח אוויר. ''אני לא יודע למה. אני רק יודע שבפינה הזאת שלך עכשיו את עומדת עם הקדוש ברוך הוא. קרוב קרוב.
רק שניכם.
ואין עוד מישהו שיכול להיכנס לכם באמצע.
זה מתוק, כל כך מתוק עד שזה מרגיש להקיא.
אבל זה מתוק''
יהודית בוכה בחיבוק שלו.
או שזה החיבוק של השם בכלל.
והפצעים רק מתרחבים ומזדהמים בתוכה מדקה לדקה.
''זה-לא-מרפא-כלוםם'' היא אומרת בנשימה קטועה מבכי.
נתן נטע נאנח. ''אני יודע שזה לא מנחם אמאלה. כמו השכינה, גם לך אין מנחם, מכל האנשים שאוהבים אותך ומילאו פה את הבית בשבעה ואחר כך - אף אחד לא יכול לרפא ולהכיל בכלל את גודל השבר שלך.
אבל ה' כאן איתך והוא מחבק את השאלות שלך. חודש שלם הוא חיכה להן, כדי לתת לך תשובה.''
''איפה היא?'' יהודית תובעת.
נתן נטע מושך בכתפיים. כי יש מצבים בחיים שלאנשים אין תשובות אליהם. ''תשאלי אותו.'' הוא מצביע למעלה ויוצא מהמטבח.
כשיהודית חוזרת אחרי כמה דקות ארוכות נתן נטע מתחיל שוב במנגינה.
''חכם מה הוא אומר...'' נתן נטע מסתכל על אמא שלו, היא קוברת את הפנים בתלתלים של שרולי. ''ושאינו יודע לשאול - את פתח לו.'' הוא נעצר.
''אנחנו לא יודעים לשאול.'' הוא אומר את זה בשקט ''אנחנו לא יודעים לשאול אותך.'' הוא חוזר. ''מפחדים לכפור, מפחדים להכעיס.
כל הזמן רדופים בפחד, ביראה של שקר.''
הוא נאנח. אבל את פתח לו.
''תפתח לנו'' הוא אומר יותר בשקט. לא יודע אם אמא שומעת או לא.
אבל הוא שומע. והנשמה שלו.
המתגעגעת.
והגעגוע הוא גל כזה.
כמו סימן שאלה, הפוך ומסובך.
והגל הזה סוער בכל הנשמות המתפללות שה' יפתח להן. בעיקר את הלב, הלב המפוחד והמכווץ שלא יודע לשאול.
לא יודע לשאול מתי עלי הכותרת החנוקים והמבוהלים יפתחו בפריחה, בחירות שלמה.
מתי יבוא האביב, אבא. מתי.


דרכים מרוצפות באהבה/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
...אני ועצמי:)
וואו..
תודה
❤
תודה לך⁦❤️⁩געגוע~
...רחל יהודייה בדם
טהור ומלא ברגש
כל כך חי

וממכר, כמו תמיד.

פשוט רואים מהשירים כמה את מיוחדת.
תודה.געגוע~
..בברסלב בוער אש!

נשמה טובה אחת, תדעי שתמיד אני קוראת אותך

פשוט לא מספיקה להגיב פה, אבל תמיד קוראת 

את כותבת נדיר. גם הכתיבה עצמה, עושה לך לרצות לקרוא את זה עוד ועוד

מרגיע את הנפש ממש

וגם המסקנות והתורות שאת מכניסה פה, זה פשוט מדהים מדהים מדהים

זה גאוני. ויפיפה.

תודה על זה כלכך

...געגוע~אחרונה
איזה מתוקה את. תודה!
אבקקיווע



האבק עלה מין הארץ
ולכלך את הכול, הלוואי וירד גשם מחר
האבק עלה מין הארץ
ואני לא רואה ממטר
נתקל בדמויות, רגליים ידיים, מחול איברים
אני חייב לפלס לי דרך
לפני שאתעוור לגמרי

האבק עלה
מין הארץ
כבר אמרתי
כבר חפרתי
את הנקודה הזאת, על בורייה כבר העמדתי
מעניין אם ירד גשם מחר
אולי נראה את הים
אולי את החרמון
אולי יהיה יום טוב
הלוואי


אבל עכשיו אני לא רואה כלום
עכשיו אני רוצה רק לברוח
ובמצבים כאלה
אני אפילו מוכן
לפנות את מקומי
הכי טוב כגיבור
אולי סתם כך בלי שום סיבה
אבל למות כפחדן איני מוכן
אני פוחד מספיק כשאני חי, אין צורך להטריח

הלוואי שירד מחר גשם
הלוואי שירד מבול
מחר
ומחרתיים
וגם אחר כך
אשתולל בחוץ כמעט בלי בגדים
לא תישאר פינה יבשה
לא תישאר פינה מאובקת
אני גם אשתה אותו
את המבול
וכשהארץ תתמלא במים אצוף על הגב
עם האוזניים בפנים
וראשי יהיה ריק
 
(נ.ב. אל דאגה זה אינו שיר אובדני)
 

...רחל יהודייה בדםאחרונה
נוגע יפה ומעורר מחשבה,

מאוד אהבתי
מתגעגעתאפילו
מתגעגעת לעצמי.
אני מתגעגעת.
מתגעגעת לראות את הטוב שבי,
מתגעגעת לשמחה שפעם הייתה מנת חלקי,
מתגעגעת לשמוע את הלב מדבר,
מתגעגעת לידיעה שהכל מסתדר.
איך חמקתי לעצמי מתוך הידיים,
נמסתי,
זלגתי,
נעלמתי.
הפכתי לרובוט,
שמסדר,
מנקה,
מניק,
מפנק,
וגם למצוא זמן לעצמי הפך לרובוטי,
להזיז את האצבעות על החליל כאילו זה לא אני.
ואיפה אני בתוך החיים?
איפה הנשמה שרוצה למצוא, לגלות, להבין?
איפה אני עומדת ביחסים שלי מול אלוקים?
מי אני בעצם, למה הגעתי לכאן?
אני לא כאן רק כדי לרצות את כולם.
ועכשיו אני על הספה, מתגעגעת.
מתגעגעת לחיפוש האין סופי אחרי האמת,
מתגעגעת לעליות ולירידות שבדרך,
מתגעגעת לחיות חיים על אמת ולא בערך.
מתגעגעת לעצמי.
מתגעגעת לתחושת השלווה והשמחה שאני זו אני,
מתגעגעת לתחושה המתוקה שהאנשים שסביבי הם מיוחדים בשבילי.
לא רוצה עין צרה,
לא רוצה עין רעה,
רוצה להיות פשוט שמחה.
במה שיש לי.
כי הפכתי להיות בעיניי זרה.
...רחל יהודייה בדם
ממש נוגע.
מכירה את זה טוב

היי, אל תשבי ותספידי את מי שהיית,
אל תוותרי על מי שאת,
על החיות.
תשיבי את זה לעצמך,
אפילו מתוכנת בהתחלה,
כל פעם תעשי מה שהיית עושה כשהיית עם חיות
תשחזרי את זה בראש ותורידי לפועל..
ובסוף זה יחזור.

רק טוב אמן
תודה על התגובה!!אפילו
הבעיה מתחילה כשהחיים עמוסים מידי.
ואני כל כך רוצה,
אבל עובר יום,
ועוד יום,
ואני לא מצליחה🤷
בטוחה שבקרוב אגיע לאיזו שלווה...
...קיווע

מזדהה מאוד ומתגעגע גם אני. תודה.

תודה לך!אפילואחרונה
בורחתמזמור לאל ידי
היא רצה בשדות
בורחת לא בורחת
בגיא, בנהרות
מצלילי הפחד

הצל שמתקרב
רוצה לחשוף לגעת
את נשמתה לערטל
ואת גופה לקחת

והחשיכה סוגרת
והדמעות חונקות
בחדר הסגור
היא קודחת

ונהימות הזאבים
שמתקרבים וטורפים
בעיינים רעבות
מביטים בצלחת

וברגע זה נגמר
אך בליבה נשאר לנצח
זיכרונות מאותו היום

וצלקות מדממות
נחרטו בדעת
הזיות, הזיות רק לחלום

וואי. מזעזע...רקלתשוהנ
נו טוב... *אזהרת טריגר*מזמור לאל ידי
חח לא לזה התכוונתירקלתשוהנ
התכוונתי שזה כתוב טוב, וזה מזעזע.
אפשר לכתוב על דברים נוראיים וזה יהיה כמו קלישאה של קלישאה, אבל מה שכתבת הוא מזעזע.

אהה אוקי... כןמזמור לאל ידי
אני סוגשל של טוב בזה🤷‍♂️

זה חלק קטנטן מהפרויקט גמר שלי
מהסדנת כתיבה של הפזמונאי נעם חורב.
מכירה את זה רקלתשוהנ
תודה
אוקי.מזמור לאל ידי
מעניין... כי לא זכרתי אותך כאן.
...קיווע

כתוב היטב. מכניס אותך לתוך הרגשות הפנימיים של הדמות הבורחת, לפגיעה העמוקה, ומותיר סקרנות, מה קרה שם בעצם?
"וצלקות מדממות נחרטו בדעת"- משפט טוב מאוד.

תודה לך.מזמור לאל ידיאחרונה
אהלן חברה נחמדים שאלההללו-י'ה

מישהו מכיר את האתר "ביכורים" של כיפה?

(אתר ליצירה עברית, אחלה אתר בזמנכם הפנוי)

כבר חודש בערך שהאתר פשוט נמחק לא מצליחה להיכנס בשום צורה, זה רק אצלי?

מישהו הצליח להיכנס לאחרונה?

אולי למישו יש קישור מעודכן?

תודה תודה תזכו למצוות

...רחל יהודייה בדם
ניסיתי עכשיו וגם, ללא הצלחה
חזר! בשעה טובההללו-י'האחרונה

לכו לבקר שם, אתר מתוק מאוד

הבטחתהחיים תותים????

הבטחת שתהיה כאן כד להגן

שלנצח אתה האבא ואני הבן

הבטחת שלעולם לא תעזוב

שתמיד תהיה קרוב

הבטחת שכשאפחד ואהיה לבד

אתה תחזיק לי היד

הבטחת שכשאבכה תלטף

כשאשמח תשתתף

הבטחת שגם ברגעי הקרב

אותי תאהב

 

כל החיים רודף אחריך

כבר שנים לא שורד בלעדיך

מבקש אותך בימים

ליבי שבור לחצאים

שואל עליך בלילות

מחפש אותך בחיי בנרות

אתה מאמין שבתוך החושך הגדול

עוד צמאה נפשי אליך כל יכול?

 

הבטחת לא להסתכל על השריטות

להגשים לי חלומות

הבטחת לזכור לי ת'ילדות

לזכור אותי פשוט

הבטחת שבעת שברון לב

תרפא לי את הכאב

הבטחת בעולם שלום

שתלך איתי לכל מקום

...רחל יהודייה בדםאחרונה
ניכר שנכתב מכאב.
נוגע וחותך את הלב.

שתמיד תרגיש אותו איתך
יד ביד
מחכה לאתגר השבוע...באמונה תמיד

@חותם-צורי אתה מעלה??

כבר מיידחותם-צורי
העלית ולא ראיתי או לא העלית??באמונה תמידאחרונה


משתעבדת או משועבדת??!באמונה תמיד

לרגל התקופה הקרבה עלינו... 

 

 

"אנחנו פה לטובתך" הם אמרו לה נוקשות ונטעו בה פחד ובהלה.

הם עמדו מולה בטור ארוך ואינסופי ודרשו ממנה לעמוד ולהצדיע דום. להפסיק את כל מהלך החיים השגרתי, לעצור מכל מלאכה אחרת ולהיכנע לדרישותיהם.

היא הרימה את מבטה באיטיות והסתכלה אל האופק. את האופק ראתה, אך את סופו של הטור הארוך- כלל וכלל לא. הוא היה ארוך ארוך... כל אחד ואחד שניצב בו היה מיוחד במינו, עם דרישות מיוחדות משלו, ועונשים משלו. אך המאחד לכולם היה שעמדו איתנים, ודרשו ממנה הרבה. דרשו... דרשו... ודרשו.

 

היא הרגישה את עצמה מתכווצת לנוכח עמידתם האיתנה. לא מתכווצת בתור דימוי. ממש! נעשית קטנה קטנה... חסרת יכולת, עלובה. אם בתחילה היא הסתכלה עליהם מתוך תקווה, מתוך שאיפה להצלחה, מתוך רצון להקשיב לדרישותיהם באמת, עכשיו זה כבר היה נראה לה בלתי אפשרי בעליל.

מאיפה???!? מאיין??!? מהיכן יגיעו הכוחות??!??

 

היא חשבה להרים ידיים ולהתייאש, אך הם עמדו והתרו בה. עמדו, נופפו בשוט הגדול שלהם, ואמרו: "בלעדינו לא תצליחי בחיים. אף מקום לא ירצה בך. תקשיבי לנו! תעבדי בשבילנו" וכאשר ראו את בהלתה לא שכחו להוסיף את מילת הקסם "לטובתך...!"

 

הדרישות היו אינסופיות. וגרוע מכך, סותרות והפוכות. האחד דרש ממנה להיות ראלית, לנתח דברים בקור רוח, ולסדר אותם בתבניות מסודרות.

ומנגד, ביקש ממנה השני "היי הומנית! הרגישי, הכילי, וזכרי פרטים וסיפורים אינסופיים"

אחד נוסף ביקש ממנה לעשות תנועות מוזרות עם אברי הגוף, להרים את הרגליים מעלה ומטה במהירות, בשעה שהידיים מסובבות במהירות חוט ארוך המכונה בשם "חבל".

הוא גם תבע ממנה לשכב בתנוחה מוזרה ולשים את כל משקלה הרב על האמות וקצות אצבעות הרגליים. וכאשר הביעה בפניו את תמיהתה, ענה לה כי קוראים לתנוחה זו 'פלאנק' וחשב כי בכך פתר את כל ספקותיה. היא עמדה מולו בפה פעור ובחוסר מענה, אך הוא רק התבונן בה במבט מצליף ודרש ממנה לחזור לעבוד. וכמובן לא שכח לומר את המילה הזכורה לטוב (?!) "לטובתך!"

 

"אני לא מחשב" היא ניסתה להסביר להם. "יכולותי מוגבלות".

אך דווקא לכן הם האריכו את רשימת הדרישות, וביקשו ממנה גם להיות יצירתית.

"למחשבים אין יכולת זו" הסבירו לה הם ברכות מדומה, והוסיפו "לבני אנוש יש. אז אנא השתמשי בה"  וכמו קודמיהם לא שכחו להזכיר "לטובתך..."

 

טור מבחני הבגרות עודנו ניצב זקוף.

אך לה כבר יש גיבנת...

מהיכן יגיעו הכוחות??

מהיכן יבואו היכולות??!?

                       

והסבר קצר למי שלא הבין: 'היא' זו התלמידה'. 'הם שעומדים בטור' אלו הבגרויות.

בהצלחה לכולנו!

...רחל יהודייה בדם
זה מעניין, הבעת את זה מקורי ומעניין.

אהבתי
תודה תודה.באמונה תמידאחרונה


תלתליםרוח סערה
עבר עריכה על ידי רוח סערה בתאריך כ' בכסלו תש"פ 18:19
זה עצוב לי
את יודעת?
כל התלתלים שאת מחביאה
אוספת לקוקס
ובוכה.
כמה את שונאת אותם
את התלתלים
וזה עצוב לי
נשמה...
תני להם קצת לברוח
הם רק תלתלים,
והם שלך.
תאהבי אותם
תשחררי
זה לא רק השיער
זה את עצמך
כלואה....
וואומי אתה?
אהבתי
תודה!!רוח סערה
ספויילררוח סערה
היא עשתה החלקה יפנית/סינית

נמ
את מתולתלת?רוח סערה
מתה על תלתליםרוח סערה
לי יש גלירוח סערה
וואי אני פשוט חולה על הכתיבה שלך!!!!!!!!!!!!מתבגרת..


...רחל יהודייה בדם
נוגע ועצוב
וגם מעורר מחשבה
..רוח סערהאחרונה
תודה, זה ישן 🙂
אחד באפרילמזמור לאל ידי
ורק אני
עוד מחכה
לאלוהים
שיבוא ויצא
ויגיד
שהכל היה בדיחה
כי ככה זה נהוג
כל שנה ושנה

ושכל הכאבים
והבכי והצעקות
הם בעצם סתם
מתיחות
לא מוצלחות

והלילות ללא שינה
והדמעות על הכרית
היו סתם צחוקים
ללא סיבה
או תכלית

ושהוא לא התכוון
וזה היה בטעות
הוא חשב שזה מצחיק
לעשות קצת שטות

לערבל את חיי
עם סכין ומצקת
להוסיף קצת פלפל
ולמזוג
עלילה נהדרת

להכניס קצת אקשן
שלא יהיה משעמם
ובין בכי לעוד בכי
לתת גם להירדם

להשאיר מינון גבוה
אבל לא יותר מידי
של עצב וכאב
ולב שבור בלעדיי

לבזוק קצת הומור
שלא יהיה רק קשה
ובין צחוק לצחוק
להאמין ש"זה זה"

אז אולי
כבר תבוא
ותגיד
זה לא היה בכוונה

ובטעות
הפכת את חיי
למבול
של מבוכה

כי מזגת
קצת יותר מידי כאב
שהתערבב לו עם צלקת
שנחרטה בתוך הלב

ומשברי ילדות קשים
וילדים יתומים
ובכי ללא מילים
וימים בלי סופים שמחים

הלוואי שתבוא ותגיד ותתנצל
זאת סתם הייתה מתיחה
לא התכוונתי לקלקל.

כתוב יפהילדה של אבא

אבל..

לא מסכימה

 

זכותך🤷‍♂️מזמור לאל ידי
תודה רחל🙏מזמור לאל ידי
יפה..אלפיניסטית

וואו חזק מאוד. וגם כתוב מאוד טוב. 

וואי זה כתוב טוב. מוכשר.פיצוחית


תודה תודה🙏מזמור לאל ידי
יפה מאד!אהבה.
רעיון מעולה, הייתי מנסה לקצר את זה. לדעתי זה ידגיש את הפואנטה ויהפוך את זה לשירה.
אוקימזמור לאל ידיאחרונה
ידידאלפאחורס.

אחר כך טל באה, ויצאתי.

ושוב שפעת שערה. ונפשה עולה על גדותיה. והיא שותקת הרבה ומדברת מעט. ופוסעת ליידי ואני פוסע ליידה, ושנינו מתאימים את צעדינו.

ליד המעיין היא נעצרת פתאום, מרימה קצת את שולי השמלה הארוכה שלה ומתיישבת. אני מתיישב לצידה. והיא מרימה אלי עיניים ואומרת טרפון מת, אתה יודע.

אני יודע.

הבהונות שלה יוצרים עיגולים מתרחבים במים, אני מקפל את המכנסיים המאובקות שלי ויוצר עיגולים משלי.

 

ידיד.

כן.

הם קברו אותו שם.

היא מצביעה על תלולית עפר קטנה. והכל מחשיך קצת כשאני מתרכז בה.

שי שוקע. אני אומר לה.

היא יודעת.

זה הייאוש טלי.

 

טל עוצמת עיניים. אין ייאוש בעולם כלל. היא אומרת לאט. אין ייאוש ידיד. אבל אפילו הקדוש ברוך הוא התייאש ממנו פעם.

והיא אומרת הקדוש ברוך הוא בעלבון. בכאב גדול.

 

ואני כואב איתה, אני נוגע במים, ועיגול קטן הולך וגדל עד שהוא נוגע בה.

ואיך שי לא יתייאש , היא ממשיכה, אם אתה כבר מיואש.

 

וכשאני לא עונה , יורדת לה דמעה. כמו טיפה של טל על הלחי. מחליקה אל הסנטר ונושרת אל המעיין.

עיגול גדול.

וציפור לא מצייצת, וגדי לא פועה, רק מי המעיין מפכים.

 

ופתאום היא מרימה את הראש, לא התייאשת. טלי אומרת. לא התייאשת כי תראה. זה עוד כואב לך.

 

אני מסתכל בעיניים הירוקות שלה. אני אוהב אותה. מהגרון יוצא לי קול מרוסק . ואני שואל בחצי יבבה. מאיפה לקחת כוח?

וטלי מתרוממת, ותלתליה מרקדים כשהיא סוחטת את כנף השמלה שלה אל המעיין.

 

סוד יופיו של המדבר. היא אומרת. שהוא טומן בחובו מקור מים חיים.

 

ושוב מתרחקת לי. ואתה יודע שי. נדמה לי שמצאתי את מקור המים שלי.

 

אני פושט את המכנסיים , את החולצה הלבנה, אני מוריד את הכיפה הגדולה. אני מקלף את עצמי ונכנס לתוך המעיין. עיגול גדול חג סביבי. והשמיים משתקפים במים. ואני עוצם עיניים ונכנס. פנימה.

אחת.

והכל מתרענן. הכל כחול יותר. וצהוב יותר. וטרפון מת יותר. ואני חי יותר. 

שתיים.

העיניים של שי עולות לי פתאום. לא הישנות, השחורות והצוחקות, העיניים החדשות שלו , המהורהרות. הכואבות. הקשות. 

שלוש.

מתחת למים הכל מתבהר פתאום. 

אוויר, אוויר קריר של תחילת האביב, אני משגר את עצמי החוצה, אני מתלבש במהירות ורץ אליה.

טלי.

המדבר ריק , החול נדבק לכפות הרגליים.

טלי!

איזו דמות שם במרחק. תלתלים פרועים.

טל שלי. טל.

ומי זאת עולה מן המדבר. וגם מרחוק מפעם בי זוהר עיניה.

תביני טלי, אני הבנתי פתאום.

שנינו מתנשפים.

הקדוש ברוך הוא לא התייאש. הוא היה קרוב ללהתייאש. הוא היה על סף ייאוש. וכל מה שהוא רצה זה שבריר תקווה. זה משה רבנו שיילחם עלינו בשיניים ויגיד עוד לא.  לא וויתרתי. לפעמים רק כשעוזבים כל קצה של החבל הזה אפשר לראות שיש עוד במה להאחז.

וחיוך מצטייר ומאיר את פניה. 

תודה. אומרות לי העיניים שלה.

וראשי נמלא טל.

 

 

ירון - פרוזה וכתיבה חופשית

אלוהים ישמורמזמור לאל ידי
ואו
וואוציפור שיר.
זה יפה כל כך
...רחל יהודייה בדם
מאוד יפה.
יש בזה עוצמה.
כתיבה אומנותית מדהימה. לא להאמיןהָיוֹ הָיָה

היה מעניין לדעת מה עומד מעבר לטקסט המסויים הזה

וואו אחד גדול!שפרינצא בוזגלו

עמוק מסקרן ממש, מספר פחות ממה שהוא מסתיר.
אהבתי ממש למרות שלא הבנתי הכל.

כתוב מדהיםאלפיניסטית

תעלי עוד..בבקשה.

וואו. פשוט וואו.ניצוץ.


את.אהבה.אחרונה
את.
זה פשוט חתיכה ענקית של השראה וכישרון ונשמה.
את מדהימה, זה נהיה מעולה מפעם לפעם.

גברת, זה ואוו, ואני צריכה לראות אותך.

תודה על זה.
..הפי
הלב דופק
מחכה
שתגיע המכה

אולי תרגע

הלוואי יכולנו לעצום
להשכיח הכל

לתת לזמן לזרום
לקבל ולאהוב

לא לפחד
להאמין שאפשר
גם שהכל
נראה ...

תפסיק ללכת
נגד
תחבק את התקווה
אל תכבה אותה
ותבנה עלטה

הלוואי לא היינו מפחדים
מהלא נודע
היינו מאמנים שה' איתנו
והוא אוהב

נותן ולא לוקח

מאמין ולא מכאיב

אל תבנה מחסומים
תשאיר את העבר
בעבר

תאמין שמגיע לך טוב
אצלך
פה.. קרוב


אמרו אתה מזמין את המצב
אמרו שהכל בראש

אני מזמין אותך לנשום
להאמין שהטוב גם אלי
קרוב








..רחל יהודייה בדם
נוגע מאוד
ויפה.

התחברתי ואהבתי.
תודה מהממתהפיאחרונה
גאולה.נקומה נא
איכשהו תמיד שמדברים על גאולה אני מדמיינת בית מקדש, את עבודת הכהנים, מדמיינת את כל עם ישראל עולים לרגל, והדמיון ממריא למרחקים, רק שכחתי משהו קטן- הגאולה שלי? מה איתה? גאולה עצמית. כל הזמן מתמקדים באנשים סביבי, בעם ישראל, בעולם, ואני נשכחת ומתאדה. וזהו. איכשהו צריך לשרוד ולהתפלל לגאולה, אבל לגאולה של כולם, ואני אשאר מאחורה.
...רחל יהודייה בדםאחרונה
נוגע חד ומעורר מחשבה.

תודה לך.
מאחלת לך שאף פעם לא תישארי מאחורה
ותצאי לחירות אמיתית
🌏🌏🌏שלג.

אחינועם יושבת במרפסת הצרה, מביטה בשמיים האדומים ושוקעת במחשבות.

שלוש ציפורים קטנות עפות מעל הבניין הסמוך ומזכירות לה אותה, קטנה ושברירית ויגעה.

כל נשימה עולה לה במאמץ, כאילו מנסה לדחוק מתוכה את כל המסמרים הדוקרים ולתלוש אותם החוצה בנשיפות חזקות. אבל בכלל היא נושמת חלש ונושפת חלש, יודעת שהמסמרים תקועים עמוק מדיי על לוח ליבה מכדי שיצאו משם בכזו קלות. והיא בכלל חושבת שהיא לא רוצה שיצאו משם. על אף הכאב, ובגללו.

גם אם יצאו, היא חושבת כשעוד ציפור קטנטונת חולפת, הם וודאי ישאירו חורים עמוקים ומכוערים שם בפנים.

 

אחינועם יודעת שהלב הוא לא מחסן. אבל אצלה הוא ספר זכרונות, וזה הרבה יותר גרוע.

נכון שהיא מספרת ומשתפת וסולחת מידי פעם, אבל עדיין זוכרת וכואבת.

הצדק תמיד היה חשוב לה, קצת בהגזמה יש שיגידו, אך היא דבקה בו ועודנה.

לוח ליבה נמלא במסמרים דוקרים עם השנים, מחזיקים בהם דפי ממו רבים עם תזכורות על דברים ישנים:"שיקרו לי", "בגידה", "אבל למה?", "לא פייר".

והיא צודקת. הכי בעולם היא צודקת. ולשאלות הללו אין לה תשובות.

 

זה מפתיע ומעצבן איך כולנו שוכחים בקלות.

בעיניים עצומות אחינועם מדמיינת מפלצת כזו מפחידה עם שיניים מחודדות ורעמה ג'ינג'ית שצועקת:"לא! לא אכפת לי מה עשית! זה באמת לא שווה כלום!" ואיך היא טורפת ובולעת את כל המאמצים לתוך גרונה החלקלק.

ואז היא פותחת את פיה שוב וצורחת שמה זה משנה אם הלב נשבר,ושוב,ושוב, יאללה כבר תתקנו תשכחו תסלחו ותמשיכו במירוץ. ושוב שואבת לתוכה את כולם.

 

אחינועם עוד זוכרת כמה התביישה בחוג הבלט כשכולם ראו שרגליה שמנות יותר משל רחל אחותה הגדולה, וזוכרת איזה שוק היא חטפה כשקלטה שמורות הן לא מלאכיות אלא להפך. וזוכרת כשהבינה שהיא בסדר, ממש בסדר, אבל עדיין לא מבינה למה צועקים עליה ומפחידים אותה כל כך. המסמרים ננעצים והם כואבים אבל גם מאוד חשובים, ואחינועם כל כך מפחדת שתשכח מהם בסוף,כמו כולם. 

כי היא עוד מחכה לתשובות שיסבירו

למה שוברים את הלב שלה

סתם

..פשטות.
מדהים
..שלג.

תודה רבה

...רחל יהודייה בדם
תיאורים מקוריים ומעניינים.
ונוגע

אהבתי.
שלא ישברו לה את הלב יותר 🙏
...שלג.אחרונה

תודה!

אמן

איך זה להיות מצה?' נראה אותכם מצליחים להסביר. אתגר חג ( :חותם-צורי
האתגר השבוע, הוא קצת מופרך, אבסטרקטי, אבל גם כריספי, וללא חשש שרויה.
כתבו כמו מצה...
מצה מתפוררת, מצה עם שוקולד, מצה מצויירת על כריכה של הגדה, מצה שנאפית בחפזון עד היציאה ברכוש גדול, מצת אפיקומן שלא נמצאה עד היום, הולכת ומתעפשת לה מתחת למיטה.
דבררו אותה, ספרו עליה, תנו לנו להזדהות איתה.
קדימה!
מצה שרויהשפרינצא בוזגלו

והיא חיכתה להיאפות בלשכה
ותכל'ס שהיא לא הייתה מיוחדת, 
תמיד היו כאלו שנתנו אותה לאות תודה, כקרבן נדבה
וכ"כ כיף היה לה לדעת שהיא לא ניתנה בגלל סיבה מסוימת
היא נאפתה רק כי אותו האיש נדבנו ליבו
היא הייתה מילה נרדפת לתודה

ועכשיו היא מצה שרויה בצער
לרוב היא אפילו לא זוכה להיות כזית כזה מהודר של 30 גר' למען הסר ספק
לרוב היא סתם מצה שרויה, מצה בריי עלוב
מצה שרויה המבושלת לאחר האפיה
וכן, יש עליה ווטו, חלק מהקהילות כ"כ מפחדות מפניה!
וזה עצוב לה שלא זוכרים את יקר גדולתה ותפארת עברה




 

כתבתי 2 גרסאות... תגידו מה יותר אהבתםבאמונה תמיד


אף על פי כן... גרסת א'באמונה תמיד

אף על פי כן...

אז זהו! הגיע הרגע! יד מחוספסת הושטה לעברי והרימה אותי בחרדת קודש, והעיניים הסתכלו עלי במבט בוחן. לא סתם מבט, מבט עמוק, מיוחד, כזה שרואה הרבה מעבר... רואה את כל התלאות שעברתי, את כל השמירות, האיסורים, והייסורים שעברתי בדרך עד שהגעתי לכאן... עד שהגעתי למדרגה הקדושה של מי שאני.

אינני באה להתגאות. רק לספר לכם על הדרך שעברתי עד לכאן. מה אתם חושבים לעצמיכם?! שזה קל להגיע לכזאת מדרגה?! שזה קל להיות כ"כ קדושה?!?! בשביל להגיע לכאן צריך לעבור הרבה... הרבה מאד אפילו.

כבר מרגע לידתי נשמרתי.

 

"כל כבודה בת מלך פנימה" הסבירו לי הורי, ושמרו אותי בבית מיוחד, שמור, ומוגן. שאף על פי ששדה היה, נראה היה כחממה. כמקום שמור, המוגן מעיני זרים. חינכו אותי "להסתפק במועט" ומשלב מסוים, אפילו טיפת מים אחת לא נתנו לי. וגם אחר כך... בבת אחת ניתקו אותי מביתי, תלשו אותי מארץ מולדתי, ועיצבו אותי כרצונם ללא טיפת מים מיותרת, ללא טיפת חמלה.

והאש... האש החמה שלהטה בכל עוז. אוי...  מה נורא היה הדבר! את גדילתי עצרה האש, ולא נתנה לי להשמין כלל. צנומה ורזה השאירה אותי... עם כוויות, וסימני פחם שחרחרים. "ייסורים מכפרים" שחו לי הכל. אך אני, רק להימלט רציתי, רק לתפוס רגלי ולברוח ככל אשר תישאני הרוח.

 

אך מה לי שחה לכם כל זאת??! הרי בסופו של דבר, הכל היה שווה! כן... כל הסבל, הייסורים והמכות, הם אלו שהביאו אותי הנה. הם אלו שהעלוני במדרגות הקדושה, והביאוני להיות מי שאני, עם חותמת גדולה המעידה על מעלתי וקדושתי.

לפתע הרגשתי לא יציבה. ניסיתי להסתדר, ולצעוק לעזרה, אך בעל היד כאילו חרש היה, ואת צעקתי לא שמע. היד נעה במהירות לימין ולשמאל ולרגע נראה היה לי, ששכחה כי אני מונחת בחיקה.

הרגשתי את עצמי נשמטת. נופלת במהירות מסחררת מטה. "הצילוווווווווו" שמעתי צעקה חזקה. על אף הסחרחורת ניסיתי לראות מי הוא בעל הצעקה, אך לא ראיתי מאומה. ושוב שמעתי זעקה מהדהדת, ושוב הסתכלתי סביבי תוהה. עד שלפתע חדרה לראשי ההבנה. אני! אני היא הנופלת! אני היא הצועקת!

 

נפלתי. רגליים רמסו בי בלי חמלה. גלגלי מכוניות שעטו מעלי בלא שימת לב, וילדי חמד רכים בעטו בי כמשחק. ניסיתי לצעוק לעזרה. אך אנשים לא שתו ליבם אלי. עסוקים היו בענייני החג הקרב ובא. ורק אני... רק אני שכבתי לי בודדה. המון אדם היה סביבי, אך בכל זאת, בודדה הייתי. מנסה לחבר חלק לחלק. לרפא את המכות, לאחות את השברים.

עם המכה, עוד הייתי יכולה להתמודד. הרי מורגלת במכות אני. אך עם השבר?!? עם האובדן?!? עם הנפילה הרוחנית??!!?

ושוב קדושה כבר לא הייתי.  רק חתיכות חתיכות של שברים. סתם אחת הנתונה למרמס. והכאב הלם, והצער הדהד, ודבר לא נשאר. רק לשאת עיניים למרומים ולשאת תפילה.

ולדעת... כן, לדעת שאף על פי ששבורה אני, ולמרות שלא אעלה על שום שולחן כמצות מצווה, אף על פי כן, מצה אני.  

אף על פי כן... גרסת קינוחבאמונה תמיד

אף על פי כן... גרסת קינוח

 

אז זהו! הגיע הרגע! יד מחוספסת הושטה לעברי והרימה אותי בחרדת קודש, והעיניים הסתכלו עלי במבט בוחן. לא סתם מבט, מבט עמוק, מיוחד, כזה שרואה הרבה מעבר... רואה את כל התלאות שעברתי, את כל השמירות, האיסורים, והייסורים שעברתי בדרך עד שהגעתי לכאן... עד שהגעתי למדרגה הקדושה של מי שאני.

אינני באה להתגאות. רק לספר לכם על הדרך שעברתי עד לכאן. מה אתם חושבים לעצמיכם?! שזה קל להגיע לכזאת מדרגה?! שזה קל להיות כ"כ קדושה?!?! בשביל להגיע לכאן צריך לעבור הרבה... הרבה מאד אפילו.

 

כבר מרגע לידתי נשמרתי.

"כל כבודה בת מלך פנימה" הסבירו לי הורי, ושמרו אותי בבית מיוחד, שמור, ומוגן. שאף על פי ששדה היה, נראה היה כחממה. כמקום שמור, המוגן מעיני זרים. חינכו אותי "להסתפק במועט" ומשלב מסוים, אפילו טיפת מים אחת לא נתנו לי. וגם אחר כך... בבת אחת ניתקו אותי מביתי, תלשו אותי מארץ מולדתי, ועיצבו אותי כרצונם ללא טיפת מים מיותרת, ללא טיפת חמלה.

והאש... האש החמה שלהטה בכל עוז. אוי...  מה נורא היה הדבר! את גדילתי עצרה האש, ולא נתנה לי להשמין כלל. צנומה ורזה השאירה אותי... עם כוויות, וסימני פחם שחרחרים. "ייסורים מכפרים" שחו לי הכל. אך אני, רק להימלט רציתי, רק לתפוס רגלי ולברוח ככל אשר תישאני הרוח.

 

אך מה לי שחה לכם כל זאת??! הרי בסופו של דבר, הכל היה שווה! כן... כל הסבל, הייסורים והמכות, הם אלו שהביאו אותי הנה. הם אלו שהעלוני במדרגות הקדושה, והביאוני להיות מי שאני, עם חותמת גדולה המעידה על מעלתי וקדושתי.

לפתע הרגשתי לא יציבה. ניסיתי להסתדר, ולצעוק לעזרה, אך בעל היד כאילו חרש היה, ואת צעקתי לא שמע. היד נעה במהירות לימין ולשמאל ולרגע נראה היה לי, ששכחה כי אני מונחת בחיקה.

הרגשתי את עצמי נשמטת. נופלת במהירות מסחררת מטה. "הצילוווווווווו" שמעתי צעקה חזקה. על אף הסחרחורת ניסיתי לראות מי הוא בעל הצעקה, אך לא ראיתי מאומה. ושוב שמעתי זעקה מהדהדת, ושוב הסתכלתי סביבי תוהה. עד שלפתע חדרה לראשי ההבנה. אני! אני היא הנופלת! אני היא הצועקת!

 

נפלתי. ושכבתי לי בצד בודדה. ניסיתי לצעוק לעזרה. אך אנשים לא שתו ליבם אלי משום שעסוקים היו בענייני החג הקדוש. ראיתי את חברותי על השולחן מגשימות את ייעודם, ונאכלות בקדושה ובטהרה . ורק אני... רק אני שכבתי לי בודדה. המון אדם היה סביבי, אך בכל זאת, בודדה הייתי. ילדי חמד רכים הילכו בחדר ופניהם צהלו. "פניהם צהלו"... אך פני חפו. בושה הייתי במצבי, חרפה מילאה את ליבי, וכלימה את פני. נשאתי בליבי תפילה חרישית לריבון העולמים, שיעזור... שיגן... שיושיע.

לפתע יד קטנה הושטה לעברי ותפסה בי בחוזקה. התלהבתי לרגע. אבל רק לרגע. כי מסתבר ששמחתי הייתה מוקדמת מידי. הועברתי מיד ליד, וממקום למקום, חטפתי מכות, עד שלבסוף הונחתי בארון חשוך, ושוב... שוב הייתי בודדה.

 

שכבתי שם רגע... ועוד אחד... ועוד... ועוד... נצח, וקולות שירה מרוחקים חדרו אלי מבעד לערפל... עד שלפתע אור חזק סנוור את פני.  יד הושטה לעברי ותפסה בי. היד רעדה קלות, אך בכל זאת הרגשתי בטוחה, משום שרעד של התרגשות היה זה, ומקהלה חזקה של קולות הכריזה "צפון!"

ושוב... עברתי מיד ליד, ומאדם לאדם. אך עתה, הרגשתי שיש תכלית, יש מטרה.

ופיות קדושים נגסו בי בטהרה, ופיות קדושים שחו עלי בהתרגשות. " לשם ייחוד קודשא בריכו ושכינתיה.. הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אפיקומן..."

 

"ויהי נועם ה' עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו"

  

לחם.נקומה נא
מקווה שזה בסדר.

הוא ישב בצד, בודד.
אף אחד לא ניגש אליו
לשאול מה שלומו,
או איך הוא מרגיש.
כולם התרחקו ממנו
כמו שמתרחקים מאש,
או מהחמץ בפסח.
כל חייו הוא היה במרכז,
אהוב,
שמח,
חברותי,
ופתאום, כולם מתרחקים .
זה כל כך כאב לו.
הוא לא הבין,
למה זה מגיע לו.
אבל כולם הבטיחו לו
שזה תכף נגמר,
שהם יחזרו אליו.
כרגע
הכל נראה שחור,
ואין שום עדות לאימרה שלהם.
והוא יושב
לבד.
ומחכה.
וואוו! יפה.באמונה תמיד

מביע כ"כ טוב את 'ההרגשות' שלו

מעולה מעולה חברים.חותם-צוריאחרונה
לא תארתי לעצמי כמה רחוק תגיעו.
העפתם אותי 💓
סיפור שכתבתי, לא גמורציפור שיר.
ענבר רצה לבדה על השביל שמוביל אל הבית.
רצה מעצמה, רחוק
היא רוצה לברוח, להשתיק את המחשבות.
נכון, היא קבעה עם יעל שידברו עוד מעט
אבל היא לא מסוגלת שיראו אותה ככה, במצב הזה. מספיק עד עכשיו כולם ריחמו עליה.
נכון, אמא לא פה ואבא לא כל כך מתפקד.
אבל האחים שלה בסדר וגם היא.
אז היא רצה כדי לשכוח קצת

היא ירדה לוואדי, הלכה ליד העץ
במקום הקבוע. שם יש מקום מסתור מהעולם
מזל שיש שם כבר חליל וגפרורים.
היא לקחה כמה זרדים וענפים והדליקה אש.
היא כל כך רצתה שהאש תדלק לה גם בלב.
מין בעירה כזאת שתדלק.
היא ניגנה לעצמה. 'דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו'
היא חשבה לעצמה "לכל אחד יש לו יחודיות משלו, כמו שהיא למדה בשבת, שרבי נחמן אומר שלכל אחד יש נקודה שהיא מיוחדת רק לו. לכן, כשאומרים למישהו כל הכבוד, זה אומר שראינו את הנקודה שלו, שאין אותה לאף אחד אחר ואנחנו מעריכים את זה.
וגם זה מזכיר לה, שחברות טובה מבוססת על הידיעה שיש לחבר נקודה טובה שאין אותה לי ואני שמח בזה והנקודה הזאת מתאפשרת להתגלות"
התחיל להיות קר
היא כיבתה את האש והתקדמה לכיוון הבית.
יעל כבר עמדה בפתח הדלת, חיכתה לה.
הן התחבקו ונכנסו הביתה.
בבית כבר כמעט כולם נרדמו ואבא עדיין לא חזר
ענבר הכינה להן קפה והן ישבו במרפסת
יעל הצביעה על השמיים.
...רחל יהודייה בדםאחרונה
זה מלטף עדין ונוגע

מאוד אהבתי
התיכנע להם??!באמונה תמיד

-זהו. סוף סוף היא לבד!! הגיע הזמן.

~כן. אין בסביבה איש. השטח נקי.

- אז הנה. הגיע הזמן. נתנפל עליה בבת אחת, נתקוף מכל הכיוונים וננצח! לא יהיה חה סיכוי היא תיפול שבויה ביידים שלנו וזה יהיה הסוף שלה. זה לא יהיה מוות קל. לא בירייה וגמרנו, ואפילו לא כמה דקות של חנק וזהו, זה יהיה סבל ארוך ומתמשך. בתחילה נתקוף אותה, נחליש אותה, וכאשר תיכנע, נשתלט עליה. כאילו... כאילו שפחתינו היא. ואז...

~ואז נשאיר אותה לדעוך. לאט לאט. בקצב שלה... בזמן שלה... ב- ייסורים שלה. הם יציפו אותה ולאט לאט היא תאבד כל רצון טוב.

-כן! זה העוצמה שלנו! נילחם בה בכל הכח וננצח!

~למלחמה??

-מלחמה!!!

 

                                                    ***

 

היא ישבה שם. בודדת. אומללה, ויותר מכל, חסרת אונים.

הם הקיפו אותה מכל עבר, לא משאירים לה פתח קטן של מילוט.

בתחילה זה עוד היה נראה שיש תקווה... היא ניסתה לנשום עמוק ולהיאבק. נשימה עמוקה... ועוד אחת... ועוד... האוויר נכנס מילא את הראות, ויצא בנשיפה כבידה.. ושוב נכנס ויצא אט אט. אבל זה לא עזר לה. הם חסמו אותה במרכז המעגל ואט אט התקרבו אליה. צעד... ועוד אחד...  ועוד...

לאט, לאט... היה להם את כל הזמן שבעולם. העיקר- המטרה! להתעלל, להכות, ולהשאיר אותה לבסוף חייה-מתה. בלי רצון, בלי תקווה. מהלכת מתה.

היא רצתה לצעוק, אבל אחד מהם חסם את פיה. "מה לך צועקת?!" שאלה בנועם מדומה, והוסיף "את יכולה לצעוק כאוות נפשך, אך רק זאת דעי- זה יהיה חסר טעם." "את לבד!! לבד! הכי לבד שבעולם... אין איש סביבך. זה רק את ואנחנו! ואנחנו פה כדי לפגוע בך."

"בין אם זה ייקח דקה, ובין אם שתיים. בין אם שעה, ובין אם יומיים. אנחנו כאן, חדורי מטרה. מקיפים אותך ולך לא נשאר דבר, כי אם להיפגע."

היא התבוננה בו מבוהלת. מעיניה נשקף עצב עמוק, ולחלוחית של בהלה כיסתה את עייניה בדוק מחשיד.

"זהו!! זה הסוף!!" אמר אחר. "כשנלך מכאן לא ישאר בידך דבר, כי אם- לדעוך!"

הוא התקרב אליה בצורה מאיימת. היא כיסתה את עיניה בידה אך זה לא עזר. הוא היה שם. מאיים. מפחיד. פוגע.

ואחד נוסף הוסיף: "את זוכרת מה היה בפעם שעברה???? שתקי! הכנעי! וכך תדעכי מהר יותר ותסבלי פחות"

 

הפגיעה הזאת הייתה מתוכננת מראש לפרטי פרטים. אפילו התזמון תוכנן מראש... הריחוק מהאנשים, והבדידות.

בבת אחת, בעת ינתן האות הם פצחו בקרב.

האחד תקף אותה מאחורה, מכה בעוז, נלחם בכח.

היא  ניסתה להכות בו, לסלק אותו, להסביר לו שהוא טועה, אבל... זה היה חסר טעם, כי הם היו קבוצה.

והיא... בודדת.

הם היו חזקים, רעננים, מלאי כוחות.

והיא... עוד שבורה ומרוסקת מהפעם הקודמת.

עם אחד עוד יכלה להתמודד, אך השני תקף אותה מלפנים, ועוד אחד מימין, ועוד מספר משמאל.

זה היה נראה מאבק חסר תקווה,

אך היא עדיין לא התייאשה. עדיין לא מתייאשת.

מנסה להלחם, להאבק, לסלק אותם, לזעוק לעזרה.

אך כוחותיה אוזלים, והיא כבר שבורה ורצוצה.

 

היא נאבקת במחשבות. עדיין...

הינצחו אותה המחשבות???

התיכנע להם???!

 

 

נ.ב. לכל מי שעדיין לא הבין, התוקפים זה המחשבות שלה. בכל מקרה, ממליצה לקרוא מחדש אחרי שהבנתם את זה.

...רחל יהודייה בדםאחרונה
אהבתי,זה טוב.
תיאורים נוגעים ומעניינים

זה מעורר מחשבה.
תקשורפוביה חלק ב'בננה8

אני לוחץ על 'השתק' ומחכה שהוא ינתק, כי הפחד עדיין בתוכי, עמוק עמוק, ולא מוכן לצאת לא משנה מה אני אעשה,

הפלאפון ממשיך לצלצל והזיעה שוב עולה, הוא לא מנתק מה קורה פה?

כל כך חשוב לו לדבר איתי?

זהו הוא ניתק, אנחת רווחה יוצאת מפי, והנה הצליל של ההודעה מצלצל מתוך הפלאפון שלי,

אני מסתכל בפלאפון ורואה כתוב 'חבר טוב שלח הודעה'

אני פותח את ההודעה כתוב בה 'ניסיתי לתפוס אותך לא ענית, אני אנסה מחר אם אתה רוצה להגיד משהו אחי אז דבר, בשמחה' 

אני מתלבט אם להגיב לו או שאולי זו טעות,

אני כותב לו 'תאמת יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו נדבר מחר!'

מה אני אגיד לו מחר? איך אני אעשה את זה? השאלות האלה מתחילות לעלות,

'אני גמור מעייפות אז כבר נדבר מחר' הוא כותב לי,

הלחץ מתחיל להשתיק את כל הגוף,

כי אני יודע שהוא הולך להתקשר מחר.

 

יש המשך.....

**ילדה של אבא

הכתיבה ממש יפה,

והשארת במתח..

 

תודהבננה8

קראת את הראשון?

האמת שלא, ואשמח.ילדה של אבא


אני אשמח גם שתגיבי עליובננה8


...רחל יהודייה בדם
מעניין ונוגע.

התחברתי.. זה משקף בצורה אותנטית ומעניינת את המצוקה
תודה רבהבננה8

אני ממש מעריך את זה שאת מגיבה לי על כל דבר!

וואו יפה! מחכה להמשךשירה 333
תודה רבה רבהבננה8אחרונה

מרגש לשמוע

ללכת שביקיווע
דפיקות שקטות
רק אני שומע
לב הולם, מתחנן
רק אני יודע
הן שוב באות
יוצאות מין הלב
ואל הלב שבות
מפעפעות כמו רעל
דוקרות כמו סכין
בצנטריפוגה הייחודית שלי נרקח שיקוי, כוס תרעלה
אכזבות העבר
הפחד מהעתיד
טעם נהדר
אשמור קצת למחר

לעזאל החרוזים
לעאזל הכללים
ולמה כשאני מקלל
שוב יוצאים לי חרוזים
לעזאזל

אני שותה
והכעס מבעבע, מפעפע
כעס מהקודקוד עד קצה הבוהן

אם רק היו לי עיניים יפות
חום דבש
פתוחות כאלה
נקיות
אני בטוח שאז הכל היה בסדר
רק עיניים יפות
אבל שלי
חום עכור
בוץ בקרקעית
הלובן חלף עם חלוף הרוח
והעפעפיים שקעו עם בוא החומר
אני ער וליבי ישן
איזו קלישאה, שיר השירים עלאק
אני לא ער בכלל
אני
אני
אני
הלכתי שבי
אחריי
...רחל יהודייה בדם
זה טוב.
מלא בעומק ומעורר מחשבה
חזק חזק חזק!אני הנני כאינני


תודה יקריםקיווע
..נעלם.אחרונה

וואו, יפה ודי עצוב

ממנעלם.
אולי זה הלילה
וכנראה גם הירח שככה
מסתכל עלי
אבל שוב נפלתי לבדידות
שעורבת בכל פינה
ואני עייפה נגדה
היא ממכרת
ועושה רע
אז מנסה לא לחשוב
ותופסת כמה שיותר
להיקבר
היא חזקה ועלובה
ובסוף
לבדה.
..רחל יהודייה בדם
נוגע ויפה..

טוב לראותך כאן
תודה.. את חמודה..נעלם.אחרונה


במבטבין הבור למים

ליבי נשרך
אחר פעימות נאמנות לחיים
בכבדות שכלתנית ידלג משוכה
בביטחון מעושה יכסה מבוכה

ליבי נדרך
יפול למשכב עם כל טריגר מנטלי
עת מילות אהבה ישתגלו למשפט
יהפכו רגש זך לסנטימנט מעוות

ליבי נצרך
לטיפול מאסיבי בפרדוקס קיומי
למימוש מינימלי של חרדתו הנוכחת
שיחופה בעזרת מבוכתו הבוטחת

ליבי
נשקף מבין עיניי
מבקש לבטא את עצמו
במבט

...רחל יהודייה בדם
עמוק יפה ומעורר מחשבה.

את מוכשרת נשמה
❤️בין הבור למים

תודה אהובה

יפיפהאני הנני כאינני

וגאוני, כדרכך.

לגזור ולשמור. ישר ללב.קיווע
יפהפה! מיוחד מאדCherry
..בברסלב בוער אש!

ואו חזק

כיף לקרוא את הדברים שאת כותבת

ושאת שופכת מילים וזה כתיבה שזורם לקרוא אותה בעיניים, אבל כילו זה לא סתם שאת שופכת מילים..

כל מילה שם זה עומק כזה ומרגיש שזה מתוך הלב ממש

 

ובעיקר הסוף. אמאלה.

תודה על זה

תודה יקריםבין הבור למים


מענייןאלפיניסטיתאחרונה

כתוב היטב, ועם זאת הכתיבה הטובה לא מפריעה לרגש