זה מדהים!
כתוב מהמם
ונוגע...
התחברתי
אהבתי את משחקי המילים שיש.
בקיצור, מהמם
תודה לך!💖
כ''כ מיוחד ועמוק✨
אהבתי!💖
יפהפה כרגיל
אהבתי
וואוו! מצמרר..
עוצמתי ונקי.
אהבתי ממש..
תודה לך רחל, את כותבת מדהים!
רחל יהודייה בדםאיזו אמת יוצאת מהשיר הזה! ממש אהבתי!!!
כמה שזה טוב..
תודה עלייך. תודה על זה
זה שורט
ואמיתי כל כך,
השאיר אותי מודהמת
אין על הכתיבה שלך
💕
מאוד יפה ומאוד מתחבר להיום, לעולם של ניכור ושקיעה במסכים, עולם שחסירה בו אהבה. כמו ששאל דוד בן יוסף, האם יש סיכוי לאהבה?
הציפייה והאמונה החזקה שמתגלות דרך מילות השיר הותירו אותי בעיקר מצפה שתתקיים גם בי תמימות של אמונה וציפייה לאהבה המוקרנת מאור הכוכבים הצמחים והמדבר, תודה לך.
מרפא כ"כ
הרגיש לי מין שיר ערש מרגיע שכזה
אללה אכבר, חמש פעמים ביום שנה אחר שנה.
אולי זה קצת תזכורת, בשבילנו
שנזכור שעוד לא סיימנו
שאין ריבונות יהודית על כל אדמת ארצנו.
כמובן, האל גדול ולו השבח
אבל,
מי אומר, ולמה?
לא קשה להזכר לפני מה..
מאבקים, מלחמות, פיסות אדמה.
נפש שבורה וכמיהה.
עם כל האהבה אל הארץ, עם כל ההבנה של קדושת הארץ, זה באמת שווה את המחיר?
זה באמת שווה עוד ועוד משפחות שכולות? האם האדמה הקדושה הזו שווה חיים של יהודים?!
האם הסיכון הזה, שווה את הסיכוי?
כמה עוד נצטרך לעבור כדי לחזור לגוש קטיף? לסיני?
כמה עוד נצטרך לעבור עד שנוכל להרגיש בטוחים באמת בארצנו?
מה אנחנו עושים כדי למנוע את האסון הבא? כדי לרפא נפש שבורה?
אפשר בכלל לרפא נפש שבורה?!
...
"כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם."
בראשית, יג, טו.
לא רוצה להאמין שנגמר.
רוצה להתעורר כשהיא פה.
לא כועסת
אוהבת.
אני מתגעגעת.
אני רוצה עוד מבט אחד של קבלה. אהבה
עוד חיבוק.
רוצה להרגיש הקלה.
רוצה לתקן.
שרטתי לה את הלב.
והלב שלי.
הוא כואב.
הדמעות יוצאות.
בלי הפסקה.
רוצה רק סליחה.
שלא יגמר.
איבדתי אותך.
מה שהכי רציתי ורוצה תמיד זה שיהיה לך הכי טוב.
סליחה על הכל.
עדיין רוצה שיהיה לך טוב.
מבינה שאת תפקידי סיימתי.
רוצה לחזור
הלוואי שיום אחד הכל יסתדר
כואב..
ב''הצלחה ענקית!!
היי גבר
יש פה עולם מעבר
תהומות שצועקים אליך
נשמות שמתפללות עליך
הנה עלה שנאבק ברוח
ועכשיו יעלה מזרח זרוח
תרגיש את עומק השבר
בי גבר
די גבר
אתה נעלם בעדר
הים נשבר על החוף
לך תשאף תהיה אין סוף
תרגיש, תלטף פרח
תגדל, תהיה נצח
תמתח כנפיים כמו נשר
זה אתה
גבר
(הטקסט כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות אך מכוון לגברים ונשים כאחד 
)
בכביש אי שם ביום אפור
עומדת מנורה ומפיצה אור,
עד שבלילה אפל מתחילה לתעתע.
להבהב, להתבלבל, לקרטע.
אנשים אז לא ישימו לב וימשיכו לנסוע
והמנורה תמשיך לדעוך. לשקוע,
עד שכבר ימלא חושך את הכביש
ומכוניות לא יסכימו לעבור עוד באיזור
כי מי רוצה לנסוע במקום שאין בו אור?
והיא תעמוד שם בחושך תמשיך לצעוק
תאבד את התקווה לשוב להאיר, לצחוק.
הכבלים יעלו חלודה
והיא תשאר שם לנצח אבודה.
(מחכה לתגובות\ ביקורות\ הערות\ הארות..)
כתבתי שיר בשביל בנות, עכשיו בשביל בנים....
חח
יש בו עומק ורבדים שצריך להביט עליהם מזוית מסויימת
הזלעפות מרעיפות
ותשוקות מציפות
ההשקפות מטיפות
אל הנפש לא צופות
אדם קטן, עטוף רצונות
אך משאתו האמיתית –
דורשת כוחות ואונות
התחברות עוצמתית
אל סוגיות יפות ונושנות
לנטוש תשוקה שטותית
שלא ישימך מיושבי קרנות
נצור את הפזילות
אך תן להן להתעצם
אלו הן לך מעלות
אל תניח להן להצטמצם
עוד תבוא עיתך לגלות
ומשום תירוץ לא תיחסם
את אהבתך –
נתב אל מטרתך
שהיא יסוד קיומך
עבור דרך עצמך
וטפח את הנאתך
בטהרה של תורתך
🙃הכתיבה שלך כ''כ יפה..
ממש אהבתי את זה! 💙
אהבתי!
באיזשהו מקום מזדהה כל כך..אמן שתבוא רפואה
הכתיבה ממש קולחת בעיני והכותרת משקפת כל כך מדוייק את הרגש..
תודה על העומק הזה
בע''ה
היא רצה, כבורחת מעצמה
נמאס לה להתמודד, ולקום ולגדול
בא לה להשבר, ליפול.
הכי קל לה להשאר על האדמה, הכי הכי למטה
ולהתכחש ולברוח.
ככה היא לא תיפול, לא תסבול.
לא תסבול את האחת שהייתה ואיננה
לא תסבול את המבטים, התגובות.
היא רוצה שיבינו, שגם לה קשה
שהיא בסל הכל בנאדם, ושמותר לה להרים ידיים.
והיא רצה. הדמעות מטשטשות את שורת הביניינים הארוכה
את העצים, הציפורים, נופי ילדותה.
היא הגיעה אל הים.
היא הרגישה איך מתנפצים חומות ליבה לרחש הגלים
כל העצב, התסכול, הכאב, הכל דמעות דמעות זולגות מעיניה
סוף סוף היא הרגישה, משהו.
סוף סוף בכתה.
כ''כ רצתה לבכות באמת! לשחרר, להרגע.
והנה, למראה הים, לריח החולות, לרחש הגלים הממכר
היא הצליחה.
פתאום הבינה כמה רגש יש בה, כמה אהבה, ואכזבה, אושר, כאב, געגוע.
והיא, זו את.
והיא זו אני, ועצמי.
תודה רבה ל @שוני על העידוד לפרסם
שוניזה ממש מרגש.
לא יודעת איך להסביר אבל ממש התחברתי,
נגע בי, עשה לי הזדהות וריפוי.
מסוג הקטעים שאתה מדמיין אותך ולא את מי שנכתב עליו. אתה פשוט רואה את עצמך שם.
היה שווה לעודד
שימחת
הייתי טרודה בלחץ לימודי, לכן כמעט ולא כתבתי שירים
מעלה משהו שכתבתי, סוג של פריקה קטנה
אלו שלומדות מרחוק תבנה אותי
ואיך המהומה אל הקירות אותך מוחצת
והשגרה, איזו אבסורדית, כמה היא לוחצת
שיעור, בחינה או זום והבגרות מולך קופצת
הכל מבולגן רק תגידי לאן ועם מי את מתייעצת
השאיפות לא עולות לך בקנה אחד
מנסה עוד להשלים גם במצב המיוחד
ההספק ממך והלאה
והדרישה – אויה, לא די לה...
הכאוס הוא מאפיין דומיננטי
לשגרה המורכבת ממען ואנטי
מחכים למחקר, הכל כ"כ לבורנטי
למציאות הזו מעולם לא האמנתי
עיני כל באי העולם נישאות
חדשות, קונספירציות ואי ידיעות
אי סדר, אי שקט והכל בצרחות
גם בפינות יומרה נשמעות אנחות
תיאטרליות הפכה לקרה ומוחלטת
העמדה המסיבית נותרה ממוטטת
והאנושות רובה ככולה שועטת
אל הלא נודע, ומודע לה בועטת
ואיך זה אמצא לשוני
מזה המקום אביט לקוני
בקשר ישיר רק אתה ואני
הוא שומע מקשיב ועונה הנני
אשאל, אתהה ואחשוף רצוני
והוא יראה לי מקום מעוני
יעודד ונסוך בי כוחי ואוני
להמשיך לאחוז בחבלי דאבוני
אותם מנער
בוהו משתרר
מנסה לעורר
המיעוטים למגר
מיתוסים לשחרר
העולם כולו בוער
אחרי שתתעורר
ואל בוראך תתחבר
את הקץ תמהר
וגאולה תשתרר
וואוו, את טובה!
אהבתי ממש ממש את השיר✨ 
תודה על זה!
(התלבטי איזה פורום יותר מתאים לזה ונראלי שפה)
פוסע ברחובותיה של עיר הקודש. ברחובות שם אפשר לפגוש את כולם- כאלה שיתייחסו אליך יפה, כאלה שפשוט אדישים, כאלה מהסניף או סתם מכרים, כאלה שאין להם זמן לחשוב וכאלה שפשוט יושבים שם וחושבים, כאלה לחוצים וכאלה עם שאנטי שהביאו מהודו או משהו..
הכל שוקק חיים, יש תנועה וקצב. והחיים האלה יחד עם האוויר החורפי הזה מעוררים בי חלקים רדומים.
מביט בסובבים ומנסה לחוש מה בליבם, מנסה לקלוט קצת את הקורה אותם.
אבל שקוע אני ב'בחוץ', שקוע עד שרק הזיכרון בקצה קודקודי - שאפשר אחרת- נשאר מעל הבוץ התובעני הזה...
מרגיש נורא, בוגדני, אגואיסטי משהו.
כל כך משתוקק לפגוש את הלב, אבל העיניים...-מה יהא עליהם, טבועות למטה למטה..
אין טיפת פנימיות, הרוב המוחלט חיצוני, לא צנוע, פרוץ. פורצות עיני מעבר לדברי הלב הכנים ומביטות דווקא בקליפה. בלבוש, בצבע העור, במראה, בכיפה, בצורת הדיבור, בשדר החיצוני המבלבל כל כך.
ולא רק שהוא מבלבל, גם הוא בעצמו לא מכוון, מבולבל.
באמת כל מה שנוצץ- זהב?
באמת כל מי שיש לו כיפה- אמונה בליבו? ומי שלא- איננה?
באמת כל מי שמחייך- שמחה בליבו, ומי שלא-איננה?
באמת כל מה שמגרה שווה לפגוש, ומה שלא- שווה להתרחק?
באמת המעשה מוכיח על השווי האמיתי של העושה?
או שבכלל אין לי מושג, ואני צועד, וחושב שמבין מה קורה, אבל בעצם- כל כך קצת...
(אשמח לתגובתכם)
התחברתי ממש
לתחושות שלך... לרצון הזה לגלות את הלב אבל העיניים....
אשריך ממש
וואי
זה יפה ממש
מכניס לאווירה..
מעורר הרבה מחשבות..
יש פה כנות ויכולת ביטוי מרשימה!
אהבתי את הבית האחרון
כתבתי משהו ואני פשוט מרגישה שלא כדאי לשלוח.
אני מישומה לא שלמה עם מה שכתבתי למרות שאין אף סיבה שעולה לי ודווקא אהבתי מה שכתבתי.. פשוט מרגישה שלא כדאי..
מישהו מבין? יש המלצות?
זה מוזר לי כי אני ממש רוצה אבל משהו בי אומר שלו..
אוף, מתסכל!!
תודה מראש לעונים;)
חח מבינה ממש.
האמת זה בדיוק מה שעלה לי לפני ששלחתי את הקטע שלי עכשיו.
כתבתי ופשוט זרמתי, והרבה משם בכלל לא מתאים,קשור,אמיתי.
אבל זה בסדר. וזה בדיוק מה שמגניב באנונימיות. הרי אפחד לא מכיר אותך. מבחינת כולם את עוד אדם שכותב.
והרי יש את כל סוגי האנשים, מוזרים, הזויים, חסרי טאקט....אז סמכי עליהם שיתמודדו.
את כותבת לא כדי לסכם את תמציתך ולהרשים.
את אינסוף.
את הכל.
פשוט שלחי מה שבא לך שהעולם יראה. מה שבאלך לשתף.
עד כאן נאומי
שלחתי
תודה!
בסוף שלחתי אבל מסכימה עם מה שכתבת..
שלחתי כי קראתי עוד כמה פעמים ו''השלמתי עם עצמי''..
מלווה מלכה.
לא זוכרת איפה היו כולם.
אני לשתי את הבצק הרך, שעתיד היה להפוך לפיצה או משהו.
לפתע, שקועה במחשבותיי, שמעתי צלילי פסנתר דקים
מן הדירה הסמוכה לשלנו, קיר משותף.
נקל היה עלי להאזין למנגינה, ללא המולת הקבע בה היו קירות ביתנו רגילים.
אני לשתי את הבצק והיצירה שנשפכה אל הפסנתר, מבעד לאצבעות של שכני הצעיר,
הרגילות בניגוני חסידות-
היצירה המלודית הזאת, הנעימה עלי את הלישה.
לשתי את הבצק ודמעותיי נתערבבו בו.
היה זה אחד הרגעים המרנינים והשלמים בימי חיי.
טהור כזה, ויפה..
אהבתי(:
יש לנו אולפיזמון עכשיו אני התנדבתי לעזור לכתוב תשיר אני ממש בסיבוך חייבת עזרהה
הנושא הוא- רצון אם יש מישו שיכול\ה לעזור אני אשמח
