בע''ה
היא רצה, כבורחת מעצמה
נמאס לה להתמודד, ולקום ולגדול
בא לה להשבר, ליפול.
הכי קל לה להשאר על האדמה, הכי הכי למטה
ולהתכחש ולברוח.
ככה היא לא תיפול, לא תסבול.
לא תסבול את האחת שהייתה ואיננה
לא תסבול את המבטים, התגובות.
היא רוצה שיבינו, שגם לה קשה
שהיא בסל הכל בנאדם, ושמותר לה להרים ידיים.
והיא רצה. הדמעות מטשטשות את שורת הביניינים הארוכה
את העצים, הציפורים, נופי ילדותה.
היא הגיעה אל הים.
היא הרגישה איך מתנפצים חומות ליבה לרחש הגלים
כל העצב, התסכול, הכאב, הכל דמעות דמעות זולגות מעיניה
סוף סוף היא הרגישה, משהו.
סוף סוף בכתה.
כ''כ רצתה לבכות באמת! לשחרר, להרגע.
והנה, למראה הים, לריח החולות, לרחש הגלים הממכר
היא הצליחה.
פתאום הבינה כמה רגש יש בה, כמה אהבה, ואכזבה, אושר, כאב, געגוע.
והיא, זו את.
והיא זו אני, ועצמי.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.